סרן איתן יצחק אוסטר הי"ד

איתי בר אילן, נציג יחידת אגוז בהלוויה

משפחת אוסטר היקרה,
אני עומד כאן, מצדיע, המום וכואב את האובדן הכבד. איתן, זכרו לברכה, נפל בעת לחימה על הגנת ישובי הצפון.
איתן התגייס ב-5 בנובמבר 2020 ליחידת אגוז, ועבר הכשרה מאתגרת ואינטנסיבית כדי להיות לוחם מיומן ומוכשר. הכשרה זו מוכרת לי היטב מניסיוני בה, וכל מי שעבר אותה לא ישכח זאת. זכורה לי היטב שיחתנו טרם גיוסו של איתן. הדברים הקטנים שהטרידו אותו, דברים פשוטים, כמעט טריוויאליים. אני זוכר את ההשתאות שהשיחה הותירה בי, מהצניעות, הריאליות והערכים הטבועים באיתן עד לעמקי נשמתו וגרמו לו לבחור בשירות קרבי. לא רק לבחור, אלא להתעקש על כך.
התפקידים שאיתן קיבל לאורך שירותו הצבאי מספרים בצורה הטובה ביותר איזה אדם ולוחם היה. כבר במהלך המסלול שימש כמפקד כיתה בצוות שלו ולאחר סיום המסלול קיבל את תפקיד קשר המפל"ג. לאחר מספר חודשים בחר לצאת לקצונה, ואף היה צריך להפעיל לחץ כדי שיאפשרו לו לצאת. כשסיים את קורס הקצינים פיקד על מחזור מסלול מרץ 2023 ביחידה. לאחר שמונה חודשים של פיקוד במסלול עבר לפקד על הצוות המוביל ביחידה, תפקיד אותו ביצע עד הבוקר הזה ממש.
לפני חצי שנה דיברנו על האתגרים שחווה כמפק"ץ צעיר. שוב זכיתי להיחשף לבחור שראוי לספרים: צנוע, אמיץ, חכם, דואג לחייליו מעל הכל. בקיצור, מפקד אגדי. מתחילת הדרך, איתן בלט בזכות החוכמה יוצאת הדופן שלו, החיוך המיוחד, הנחישות והאופטימיות, יכולת ראיית האחר והדאגה הבלתי פוסקת לחבריו לצוות ולחייליו. איתן בלט באהבתו הגדולה לחייליו ובקשר המיוחד שהיה לו איתם. איתן היה מפקד מוביל, כזה שחייליו הולכים אחריו בביטחון. על אף האתגרים הרבים, הוא עמד בכל משימה עם חיוך וענווה שליוו ואפיינו אותו.
איתן נלחם כמו גיבור, כתף אל כתף עם חבריו וחייליו, תקופה ארוכה, הן בעזה והן בגבול לבנון. הוא הצליח להשפיע ולשנות. הוא הגן על אזרחי מדינת ישראל, החל מהשבעה באוקטובר ועד הבוקר הקשה הזה. ברגעים אלו ממש חבריו ומפקדיו ממשיכים את הקרב שגדע את חייו, עד להשלמתו, ועל כן נבצר מהם להגיע ללוות את איתן בדרכו האחרונה, אך הם מבקשים לחבק את המשפחה ויגיעו ברגע שיוכלו.
ימים קשים ומורכבים עוד לפנינו. אנו נמצאים במערכה שבה צה"ל יבוא בחשבון עם ארגוני הטרור השונים, אשר מטרתם היא לפגוע בנו. צה"ל יכה קשות בכל דורשי רעתנו וימשיך להילחם ככל שיידרש על מנת להשיב את הביטחון למדינה ותושביה. נפעל כך כי זוהי לא רק מחויבותינו לאזרחי המדינה, אלא גם מחויבותינו גם לאלו שנפלו במערכה הקשה. זוהי המחויבות שלנו גם לאיתן, שהיה מצפה מאיתנו להמשיך עד להשבת התושבים לבתיהם בביטחון.
רק לפני שבועיים ביקשתי מאיתן ליצור קשר עם אחיין שלי, ולשכנע אותו להתגייס ליחידה. בתוך כל הבלאגן של היחידה, נהלי הקרב והמלחמה, הוא לא היסס. כזה הוא היה.
משפחת אוסטר היקרה: דובי, יעל, אליק, מירב, אלעד, אודי, אביתר, מיתר ותמר,
בשעה קשה זו אין בפי מילים שיוכלו לנחם. אנו נהיה לצדכם בכל הנדרש. לעד תהיו חלק ממשפחת היחידה.
איתן, אני מבטיח שסימני הדרך שהשארת יהיו לנו מצפן לפיו נמשיך לשרת את ביטחון המדינה. בשמי ובשם כל לוחמי יחידת אגוז לדורותיהם, אני מצדיע לך.
יהיה זכרך ברוך ונצור בליבנו לעד.

יהונתן לדרמן, החובש בצוות אוסטר, שטיפל באיתן לאחר הפציעה - בהלוויה

שלום לכולם,
אני מגיע עכשיו מהצפון אחרי האירוע שקרה לצוות.
הייתי איתו שם. קראת לי- לדרמן לדרמן לדרמן בלי הפסקה.
חזרת ואמרת פקודות והכרחת אותי להגיד אותן לצוות.
נלחמת לאורך כל הדרך, נלחמת ופיקדת. הבטחתי לך שאני איתך, שאנחנו יוצאים מזה. כל דבר שעשיתי דיווחתי לך. לשנינו הייתה תקווה בעיניים ומידי פעם החזקת לי את היד ונגעת לי בפנים. הרגשת שאני שם ואני האמנתי שאתה איתן, בחור אדיר וחזק ברמות לא הגיוניות, יוצא מזה. חייכתי אליך ונישקתי לך את הראש. איך שמחתי כשקיבלת פלזמה ולרגע ראיתי את האור בעיניים שלך חוזר.
אנחנו כולנו המומים. יש לנו פצועים והרוגים. אבל זה לא משנה. הצוות שלך צוות אוסטר תמיד ישאר צוות אוסטר. מאוחדים חזקים ואוהבים.
אין הרבה מפקדים ואנשים שבאמת באמת מאמינים בצדקת הדרך שלהם, ברצון לתרום ולשים את המדינה קודם. אתה איש ארץ ישראל האמיתי. התייצבת להילחם בשביעי, המשכת ופיקדת על צוות בוגר, שזה אתגר בפני עצמו. ועכשיו נפלת בקרב, במקום הטבעי שלך, החוד של השפיץ.
אוהבים אותך ושלך לנצח,
הצוות.

שגיא כץ, חבר מהצוות של איתן בהלוויה

אח שלי, אנחנו עדיין לא מצליחים לעכל. רק לפני חודש היינו באזכרה של ויטלי, ואתה היית לקראת פעילות חשאית בגזרה הצפונית, ובכל זאת מצאת את הזמן להגיע. הבאת איתך את כל הצוות. מצאת את הזמן להגיע ולזכור, ולהיות איתנו ברגעים הקשים. תמיד היית כזה. תמיד התעסקת בהכל, לא שכחת כלום. במקצועיות, הרצינות והאחריות שלך, תמיד ידעת לעצור, לא משנה מה יש, ולהעמיד את הערכים בראש סדר העדיפויות שלך. לאורך כל המסלול הייתי מסתכל עליך מנסה להבין מה אתה עושה פה. כל כך חכם, כל כך צנוע, כל כך יותר מכולנו, ואנחנו סתם בבונים שצועקים ולא חושבים יותר מדי, ואתה שקט ומחושב. בכל רגע שהיינו בשקט לשניה, היית זורק איזו הערה חכמה, שנונה, חדה, שהייתה מאירה לנו את הדרך. לא כולם הבינו על מה אתה מדבר, אחרי הכל בבונים, אבל ידענו שאם אמרת את זה זה כנראה נכון וחשוב, והמשכנו להיות בבונים ואתה המשכת להיות חכם, שקט, שמוצא את הרגעים לשתף אותנו בפניני החכמה שרק אתה ידעת לייצר. הרגשתי תמיד כל כך קטן לידך. היית שונה, היית אחר. היית דוגמה בשבילי, היית דוגמה בשביל כל הצוות. היית המ"כ שלנו במסכם כיתה. כולנו ויתרנו כשהגענו לעליה הנוראית הזאת, אי שם למרגלות צפת, לא הקלנו עליך- בכינו המון, היה קר, התחילו להיגמר הסוכריות גומי, ואותך שום דבר לא הזיז. רצינו להוריד את הפצועים למרות שאמרו לנו שלא, ואתה בכוחות שלאף אחד מאיתנו לא היה, נלחמת שלא, דרשת מאיתנו לעמוד במשימה. הרמת את הפצוע בעצמך והתחלת לעלות ישר. פשוט שלפת את הקלף הכי חזק שלך- דוגמה אישית.
יצאנו לבה"ד 1, כולנו רצינו לחזור ליחידה. לא ידענו כמה הקצאות יהיו אבל ידענו שהקצאה אחת לפחות כבר תפוסה. כמובן קיבלת מצטיין, וכמובן קיבלת להיות מפק"צ טירונים, להנחיל את היסודות את הבניין של מה זה להיות לוחם במדינה הזאת, עשית את התפקיד הזה בצורה הטובה ביותר שלך, כי אתה לא יודע אחרת, מה שגרם ליחידה לשבץ אותך בתור מפק"צ לוחמים של צוות בוגר בפלגה ב', הפלגה שהיא הבית, הפלגה של הצוות שלנו, שגם את זה עשית בצורה הטובה ביותר. צוות אוסטר, הצוות החזק ביחידה- אף אחד לא היה מופתע שאתה עומד בראשו. בלילות האחרונים שלנו כשירדתי איתך ועם הצוות לעשות תרגולות כחלק מנוהל קרב, הרגשתי שזכיתי. זכיתי לעמוד לידך, זכיתי להיות איתך ברגעים הגדולים. זכיתי לראות אותך מפקד, זכיתי לראות אותך מוביל אנשים, זכיתי לראות את אחד המנהיגים הגדולים במדינה הזאתי, שהוא רק בן 22 והוא רק מפקד על צוות קטן, אבל הוא בעצם הרבה יותר מזה. זכיתי לראות ולייצר לעצמי מודל לחיקוי שאני שואף להיות.
אוסטר אח שלי, תודה על מי שהיית בשבילי, תודה על מי שהיית בשבילנו. עכשיו יש שקט, ולרוב זה הרגע שלך לדבר ולומר את הדבר הנכון, לומר לנו מה לעשות, איך להסתכל על הסיטואציה הלא הגיונית הזאת. אני לא יודע לעשות את זה. עכשיו אנחנו צריכים להתאמץ בשביל לדעת מה הדבר הנכון באמת.
בבא"ח גולני בדצמבר 20 עמדנו כולנו בחדר, הסתכלנו אחד על השני בעיניים והבטחנו- שאנחנו משפחה לתמיד, ואף אחד לא נשאר לבד ואנחנו תמיד שם אחד בשביל השני.
משפחת אוסטר- צוות עידו, אבי, עומד איתכם לעד ומשתתף בצערכם. אין לנו מילים שיכולות להקל על הכאב. תודה לכם שגידלתם לנו חבר, אח. שהבאתם למדינה הזאת מנהיג, מפקד, לוחם, זה מה שהבטחנו, שאנחנו תמיד ביחד. הבטחנו את זה לאורי, הבטחנו את זה לויטלי, ועכשיו אנחנו מבטיחים את זה לך איתן, ולמשפחתך. אני מוסיף להבטחה הזאת שאנחנו נמשיך לעמוד איתנים כמוך מול האויב, ננצח אותו. ונבטיח שאתה ועוד רבים שנפלו במלחמה הזאת, יהיו מגש הכסף לעתיד טוב יותר במדינה האהובה שלנו. אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך, אני כבר מתגעגע אליך. נוח על משכבך בשלום חבר.

יעל האמא ב30

איתן שלי,

אתה גיבור. יכולת להתפנות אחרי הפגיעה הראשונה ולהשאר בחיים, אך בחרת להיכנס שוב, תוך סיכון וודאי של חייך, לתת מכת אש ולהציל את החיילים שלך, ולהשלים את המשימה להגנת העם.

אני גאה בך מאוד, בן שלי. אבל אני לא רוצה להיות אמא של גיבור מת: אני רוצה לחבק אותך, לראות אותך משפיע בחייך, ליהנות מהמשפחה שתקים, עם אשתך וילדיך - נכדיי.

בספר הזוהר והקבלה, ישנם רעיונות שמדברים על כך שנפש צדיק היא בעלת עוצמה רוחנית גבוהה, וגדולה מדי עבור הגוף הפיזי. לכן היא לא יכולה להישאר מוגבלת לגוף אחד בלבד, והנשמה של הצדיק מתפשטת בעולם במובן הרוחני וממשיכה לפעול ולהשפיע בעולם גם לאחר מותו.

הקדוש-ברוך-הוא - נתת לי מתנה נהדרת, אוצר מופלא. צדיק, ערכי, חכם ,מבריק, יפיפה, דואג ומתחשב בכולם, דוגמא ומופת לכיבוד הורים. אני מבקשת ממך שתגן עליו, תשמור, שיהיה לו טוב, ותאהב את איתן לפחות כמו שאני אוהבת אותו.

איתן שלי,

אני מנסה להתאפק, כדי לא לצער אותך שאני מצטערת ועצובה וכואבת, אבל אני כל כך כל כך מתגעגעת אליך, לחיוך המקסים שלך, לעיניים הירוקות עם המבט הטוב והמשועשע , ולחיבוק האוהב שלך.

דובי, בעלי, וילדים נפלאים שלי - אליק ,מירב, אודי, אלעד, אביתר, מיתר, תמר:
בכל אחד מכם, תמיד היה ובמיוחד עכשיו, יש את איתן. אך בנוסף, כל אחד מכם הוא יחיד ומיוחד, ונפלא. שמרו על עצמכם ועל המיוחדות שלכם, ונהיה כולנו איתנים. צוות אוסטר.

איתן שלי, תנוח על משכבך בשלום ונשמתך תהיה צרורה בצרור החיים.
אמא

דובי , האבא ב30

תודה.
תודה לצוות אוסטר שנלחם בשבילנו וגם בשבילו.
תודה למשפחה.
תוד0ה לקהל שהגיע ושתמך בנו בכל התקופה האחרונה.
ואפילו תודה לצה"ל, שנתן לו לבטא את כישוריו.
איתן, כשהיה מפקד על לוחמים בהכשרה, לקח אותם לגוש עציון, ואנחנו נשמיע עכשיו קטע קטן כדי שקולו ישמע פה.
במהלך החודש האחרון הכרנו את איתן יותר.
הוא הפך להיות יותר חי, יותר מוכר, אם אפשר יותר אהוב, יותר נערץ. גיבור רוח, חזק בגוף, אוהב, אכפתי, נחרץ. מין איחוד של הפכים. מין חנון בגוף של הרקולס. מצד אחד אתה הפכת להיות חי יותר, משמעותי יותר, אבל התהליכים הבירוקרטיים שקשורים לנפילתך, הם מצביעים בכיוון ההפוך. הטלפון חוזר- בלעדיך. השם מקובע בלוח זיכרון בבית הכנסת. ארגזים של חפצים, במקום תנועה וקול. החול שהיה פה קודם הפך לבטון. הפרטי הופך לכללי. האובדן מתקבע. אי אפשר להתחמק.
אנחנו רוצים לממש את הציווי שלך. ציווי של ניצחון, לא הנצחה. ניצחון שהוא בעצם משמעות של חיים, משפחה, עם, ארץ. ורק בסוף הפרט.
התפקיד שלנו, כמו בקדיש לגיבורי ישראל שכתב ש"י עגנון, הוא להוסיף כח לשכינה שנחלשה. נחלשה בגלל האובדן, אובדן שלך והאובדן של גיבורים אחרים. לא נוכל להיות איתן כנראה, לפחות רובנו הגדול, אבל כולנו, כל אחד יכול לשנות קצת, להוסיף קצת אהבה, האהבה הגדולה שלנו לאיתן שתוארה פה קודם, הפכה בעצם לכאב. ככל שהאהבה גדולה יותר, הכאב גדול יותר. אבל אם כולנו נשנה קצת, נהיה קצת יותר איתן, אז אולי נצליח קצת להפוך כאב לאהבה. נוותר על הרגע בשביל הניצחון. וזה איזה מסר קטן ממני. איתן בסרטון המפורסם אומר שהוא נלחם בשביל האחיינים, שהם לא יצטרכו. אנחנו, הבוגרים, אלה שגרמו לזה, בגלל שהעדפנו את הרגע, לחיות קצת יותר טוב עכשיו, אז אנחנו האלה שאחראים לזה שהוא היה צריך לצאת להילחם. אנחנו אחראים לזה שצעירים כמוהו ויתרו, מבחירה שלהם, אבל אנחנו יצרנו את המצב הזה. אני מקווה שיהיה לכולנו פה לפחות את אורך הרוח, את הדבקות בצורך להבטיח את הביטחון, להבטיח את הניצחון, לא להיות תלויים במישהו אחר. כמו שהוא אמר, אנחנו- צה"ל, החיילים שלנו, פועלים בגלל האהבה למי שמאחוריהם, אבל האויב פועל בדיוק הפוך ולכן צריך לוודא תמיד שאנחנו לא תלויים בו, שאנחנו תלויים רק באנשים כמוכם. אז תודה- תודה לך איתן. עד הניצחון.

אליק, האח ב30

איתן אהוב שלי,

נדמה לי שבחודש האחרון יצא לי לבלות איתך יותר זמן מאשר בכל השנה שלפני כן: אני מנצל את ההזדמנות להשלים זמן איכות עם אח שלי. ובתור ירושלמי ותיק לירושלמי טרי - באתי להשגיח שמתייחסים אליך יפה. לראות מי החברים שלך, להזכיר להם שיש לך אח גדול שנותן לך גב.
תכלס, איתן, נראה לי שתהנה כאן. כל הגיבורים שלך פה - הנה, מוש זילברשמידט מאחוריך, "ססמתנו נחושה - נצח ירושלים", שיירת הל"ה, חלקת תש"ח. כל הסיפור.
ממש מתחתיך יש אנדרטה למגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה. בנו אותה בשנת 1957, עבור כל המתים שהיו מעבר לגבול: קברים שהמשפחות לא יכלו לפקוד. מעל האנדרטה כתבו את הפסוק: ״וראיתם ושש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה״. זאת הפטרת הבר-מצווה שלי, כמובן, אבל עוד לפני כן אלו היו מילים של ישעיהו. בנות יותר מאלפיים וחמש מאות שנה: מנסות לעודד יהודים אחרי החורבן, לספר להם שיש תקווה לירושלים.

תשמע קטע מגניב, איתן. מישהו חרת את המילים האלה על הכותל המערבי, כמו גראפיטי. חושבים שזה היה במאה הרביעית לספירה, אלף שנים אחרי ישעיהו, אולי בתקופה של יוליאנוס הכופר. כשלכמה שנים בודדות היה מותר ליהודים להגיע להר הבית. זה כתוב בעברית ברורה, אפשר לעמוד בקשת רובינסון ולקרוא את זה גם היום. כנראה שגם האיש הזה, כמו ישעיהו, ניסה לעורר תקווה. הוא לא הספיק לסיים את הפסוק; אולי תפסו אותו. ומה שבאמת מגניב בזה, איתן, זה שאפילו לא הכירו את הגרפיטי הזה כשבחרו את הפסוק לאנדרטה, בשנות החמישים. גילו אותו רק עשר שנים אחר כך, אחרי שחרור ירושלים.


תראה: איך המילים של ישעיהו מהדהדות אצל יהודי אלמוני אלף שנים אחר-כך, שכותב אותן על הר הבית, ושוב, אלף וחמש מאות שנים אחר כך, עם הלוחמים היהודים בעיר העתיקה. והעיר נופלת, ותשע-עשרה שנים אחר כך משוחררת, והמילים האלה מתגלות מחדש. אותן מילים, תופרות מעל 2500 שנה. וכמה שזה מתאים לך איתן - רק כאילו היית בן 22. בעצם החזקת 2500 שנים לפחות - מכל ההקלטות שלך, מכל הסיפורים של החיילים והחניכים שלך, מהסטטוס שלך בווצאפ - רואים שהיית באמת עם ישעיהו, באמת עם לוחמי העיר העתיקה, באמת עם סבא ספי ומשחררי הכותל. כל אלו היו הסיפור שלך, אישית.


בזמן שהסתכלתי על הכתובת עברו על פנינו מלא מלא נערים ונערות עם חולצות ״צבר״. והם, ככה, מחייכים ומרעישים וצוחקים אחד עם השני, ואני עוד עם דמעות מהביקור היומי אצלך.
בסוף נשברתי, ושאלתי אותם: "מה זה צבר?"
הם סיפרו לי שזאת תוכנית לחיילים בודדים. שהם כולם עולים מחו״ל שבאו להתגייס.
אמרתי להם, וואו. אנחנו כל כך שמחים שבאתם. תשמעו, אח שלי, איתן, היה ממש גאה בכם על זה. אולי תלכו לספר לו, הוא פה קרוב. וחשבתי, וואלה, איתן, תראה איך המילים של ישעיהו הביאו לכאן גם אותם.

״שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ: שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ; לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: ״הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם, וִינַקְתֶּם. עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל-בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ - כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה! וְנוֹדְעָה יַד יְהוָה אֶת עֲבָדָיו, וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו.״


וראית ושש לבך, איתן. ועצמותיך כדשא תפרחנה. כל עוד מסתובבות פה מילים של ישעיהו, אתה ממשיך לחיות.

אביתר, האח ב30

ב30 הימים האחרונים אני קורא באובססיביות כל דבר שכתבת- סיכומים של שיעורים בבה"ד 1, רשימות שכתבת לעצמך, את ההתכתבויות שלנו, סיפורים שכתבו עליך, ועוד.
מה שמדהים אותי הוא שאנחנו רואים בדיוק את אותם המסרים ואת אותו קו מחשבה מהרגע שהיית מדריך בבני עקיבא ועד היום האחרון.
אנחנו מוצאים את אותן המחשבות, פעם כשהן מיועדות לעיניך בלבד ופעם לאחרים, לפעמים אפילו באותן המילים ממש: מהישיבה, מהמסלול, כשפיקדת על טירונים, וכשפיקדת על לוחמים.
השחיקה של ארבע שנות צה"ל, שמונה חודשים של לחימה כשאתה עסוק בהתמודדויות ואתגרים עם צוות ותיק, מ"פ מתחלפים, מוות של חברים קרובים, הפחד במפגשים יומיומיים עם המוות, ואתה נשאר יציב, לא התגמשת או וויתרת לעצמך אפילו קצת.

מעולם לא קינאתי באחים שלי. להפך, בכל אחד מהם אני גאה. באיזה שהוא מקום זה קצת יותר מגאווה, כמו ילד שגאה בהורים שלו, כאילו גם לו יש בזה חלק.
הייתי שולח פוסטים של אליק לבנות שרציתי למצוא חן בעיניהן כאילו גם לי הייתה חלק בכתיבה. האם יש בי אמן? וודאי, הוא פשוט כולו אצל מירב. יש בי גם פעיל חברתי - הנה, תראה איך מיתר מארגנת מחאות סטודנטיאליות בבאר שבע. יש בי גם חלק יזמי אצל אודי, קצת מהחכמה והמוצלחות של אלעד, וגם חלק של עקשנות והיכולת לישון עד מאוחר אצל תמר.

איתך זה היה אחרת. נזכרתי ממש בפירוט בשיחה שהייתה לי איתך ב2019, אחרי שלא התקבלת לתלפיות. חששתי מהשיחה הזו: אתה ילד מוצלח, לא ממש היו לך חוויות כישלון לפני כן בחיים. ואני ידעתי על עצמי שאם לא הייתי מתקבל הייתי תופס את עצמי ככישלון ומתייאש מעוד הרבה דברים אחרים. כך הייתי: תוויות של הצלחה לא הייתי מדביק על עצמי ממקורות חיצוניים, עם תוויות של כישלון דווקא לא הייתי מהסס.
בשיחה היית מבואס. לא יודע אם באמת היית רוצה ללכת לתלפיות אבל בוודאי רצית להתקבל. ועדיין, בתוך אותה השיחה לא היה לך ספק שתמשיך לנסות במקומות אחרים ושזה לא משליך כלום על מי אתה.
מעבר לאומץ, ולערכים, ולנחישות, ולהומור ולסטנדרט הגבוה ולאכפתיות, כבר מגיל צעיר היה לך איזה מרכז פנימי, איזו יציבות שמנעה ממך להתייאש או לוותר לעצמך.

בכל אחד מהאחים יש איזה משהו שאני גאה בו, משהו שאני מרגיש שהוא קצת שלי בלי צורך להשקיע בו. אני לא יודע איך לתאר את מה שאתה היית בשבילי בהקשר הזה, אבל היה בך איזה שהוא ניצוץ אלוהי, איזו שהיא גדולה אמיתית. ידעתי שגם אם אני אחיה חיים רגילים תמיד יהיה את איתן שאוכל להסתכל עליו בגאווה ולהגיד 'אח שלי, איתן אוסטר, הוא...'.
היום אני הולך עם איזו נכות שאף אחד לא רואה. אני מרגיש שהייעוד שלי אף פעם לא יתגשם לגמרי כי הגדול שבנו נהרג.

מיתר, האחות ב30

איתן שלי. טיטן.
עברו 30 יום ועדיין אני מסרבת להאמין שזו לא עוד פעילות מבצעית בלבנון ושאתה תיכף תחזור הביתה. הרי בחגים גם ככה אמרת שלא תהיה..
אבל, יש רגעים ביום ששביב הבנה מכה בי פתאום, ומפורר אותי.
כשזה קורה, אני פותחת את התכתבות הוואטסאפ האחרונה שלנו.
כתבתי לך:
המלחמה הזאת דורשת מהדור שלכם גבורה יוצאת דופן וסבלנות וסיבולת אינסופית.
אין גאה ממני להיות אחותך.
בזכותך ובזכות גיבורים כמוך בעזרת השם יהיו דורות של ילדים שישמעו על מלחמה כסיפור מותח שעוזר להם לאכול ארוחת צהריים (מרק עוף עם קוסקוס ליתר דיוק).
אני גאה בך כל כך ומעריצה את הרוח שלך. תודה שאתה כותב את המשפחה שלנו בצד הנכון והמנצח של ההיסטוריה.
אוהבת אותך מאוד.
שולחות לך כוחות (לא שחסר לך) וחיבוק.
שבת שלום אח שלי 🤍
מחכה לפגוש אותך בבית

אתה ענית:
מיתרי❤️
אוהב אותך כל כך!
תודה רבה על החיזוק, זה באמת משמעותי בשבילי.
ומתוך זה התמונות של קמה והאחיינים מזכירות לי שוב ושוב, שאני מאושר שהמשימה הוטלה על הדור שלי, כדי לאפשר לדור שלהם חיים יותר בטוחים ורגועים.
***
איתן, עשית הכל כדי שנחייה כאן. זה מה שהוביל אותך כל הדרך מאז שאתה ילד - לחדד את החושים שלך ולהכין את עצמך לרגע שבו ההיסטוריה תקרא לך. וברגע האמת, שמת את עצמך בצד והתחברת לשרשרת ניצחית של דורות. קול קרא והלכת.
***
אני כל הזמן חושבת שדווקא אתה היית מתמודד הכי טוב עם אבל. היית מלמד את כולנו איך חיים לצד הכאב. איך שואבים מזה כוחות לחיים ראויים יותר.
***
אנחנו עוד מוכי הלם, איתן.
עוד לא יודעים איך לחיות בלעדיך, לצד כאב וחוסר עצום כל כך בלי להתפרק. אבל אני מבטיחה לך, אנחנו עוד נחזור לחיות כי למען זה הלכת. אנחנו נחייה. ונחייה בעוצמה, כמו שאתה חיית. נחייה חיים ערכיים. נשאף להיות כמוך. אתה הרי נמצא בכל אחד מאיתנו.
***
איתן,
אתה תחיה חיים ארוכים יותר מכולנו. חיי נצח באמת. השם שלך יהיה רשום בהיסטוריה של העם שלנו.
נספר עליך בכל הזדמנות. אני מבטיחה. לא נפסיק.
תודה שקשרת את השם של כל המשפחה שלנו איתך בנצח.
**
אני אוהבת אותך כל כך איתן, ומתגעגעת אליך בכל סנטימטר בגוף. תבוא לבקר את אמא ואבא מידי פעם בחלומות, וגם אותנו כשיש לך זמן.
**
וזהו,
עד הניצחון.

דרך אגב,
כולנו מנסים להיות אתה. לפחות בקצת. כל אחד מהאחים והגיסים סיפר לי בדרך אגב שהוא מתכנן לעשות יותר ספורט. אנחנו עוד לא אתה, אז אף אחד מאיתנו לא מימש את זה בינתיים.

תמר, האחות ב30

פרק ראשון- שאלות ותהיות
שאלות ותהיות, חלקן פשוטות וחלקן מהותיות, חלקם נמוכות וחלקן ברומו של עולם. ומי יתן תשובה? ואולי אין תשובה, ונצטרך לחיות בסבל, בסבלנות של חוסר הידיעה.
אתה שומע אותי? אתה רואה אותנו? אתה שם למעלה? בכוכבים? או שאתה קבור מתחת וזהו. פשוט נגמר. ואיך אתה נראה? ואיך זה יכול להיות בכלל שאתה שם? איך יכול להיות שרגע אחד אתה כאן ורגע איננו, יש ואין, לב פועם וחזה מתנפח, ורגע אין. ורגע שקט. ומה יהיה? עם המשפחה? איתי? איך אפשר בלעדיך? אולי זה רק חלום? לא, זה לא חלום. והגעגוע? מה איתו? ומה המשמעות בכלל? ולמה? למה אתה? למה אמא? למה אבא? איך אפשר בלעדיך איתן, איך אפשר?

פרק שני- פחד
אני מפחדת. כל כך מפחדת. מפחדת מהחושך. מהלב. מהמחשבות. מפחדת מהעתיד. מפחדת שלא אתרגל, מפחדת שאצליח להתרגל. מפחדת שלא אמצא תשובה. אני מפחדת על אמא, על אבא, על המשפחה, עלי. תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. לא יהיה לי כסף- איתן, לא אמצא חתן- איתן ימצא, יקרה משהו לאבא ואמא- איתן, ועכשיו לקחו לי את האיתן וזה אולי תלותי אבל מה יקרה אם? אתם לא פה לשמור עלי, לגונן, להציק, להכין אותי לחיים. אני צריכה אותך איתן. פחדתי כל כך מהמוות, ובסוף הוא קרה ואני צריכה אותך, שתרגיע אותי, שתצחק, שתציק. אני מפחדת להיות בלעדיך איתן. אני לבד.

פרק שלישי- געגוע
אתה כל כך, כל כל חסר. בכל דבר בבית אתה חסר וזה כואב ושורף את הלב מבפנים. משפד את הנשמה. קשה לי לשמוע את הצעדים שלך, את הקול בבית. חסר לי לספר אותך, חסר לי שאתה סתם נכנס להציק לי בחדר, חסר לי הלב. הכורסא שלך ריקה כל כך. חסר לי לשמוע אותך מקלף את העור היבש ברגליים, חסר לי הצחוק, החיוך, הקול הרציני. חסר לי הפלייסטיישן, חסר לי החיבוק בראשון בבוקר לפני שאתה הולך. מתגעגעת למדים, לנשק, לגאווה, להסתובב איתך. עברו רק שבועיים וחצי ואני כל כך מתגעגעת. אני נושמת וחיה וצוחקת אבל הלב שלי קבור עמוק בהר הרצל. ולנצח יהיה חסר.

אלעד, האח ב30

איתן,
בחודש האחרון אני מסתובב עם המאמר שכתבת בישיבת מחניים ממש לפני שהתגייסת. דיון בסוגיית 'לא מתכוון' בעבודה זרה. לא הייתי מסוגל לסיים אותו. אני מצטער. כל פעם עצרתי לפני הסוף וחזרתי להתחלה. לא רציתי שייגמר. ידעתי שלא תוכל לחדש משהו אחר. חששתי שמה שיש לי ביד, זה החידוש האחרון שלך וכשאגמור אותו, לא יישאר לי דבר.
ברגע שאבא התקשר אליי בערב ראש השנה, הרגשתי איך התודעה שלי נקרעת מהגוף. מסתובבת חופשיה ומותירה אותו כגולם ללא רוח. איבדתי את תחושת הזמן. התודעה שלי נודדת בין תקופות שונות בחיינו המשותפים, מחפשת את הרגעים בהם ההיסטוריה הקצרה שלך מתלכדת עם שלי. פעם בכמה זמן היא מניחה לפתחי רגע קטן של אושר בתוך הכאב הגדול – אני נזכר במשהו חדש. נסיעה שעשינו ביחד, שאלה שהתפדחת לשאול מישהו אחר, תיאוריות על התקפי סחרחורות שחלקנו או אפילו סתם חצי חיוך שהגנבת לי. זיכרון פתאומי ומפתיע שמרגיש כמו מתנה שהשארת לי לאורך הדרך. אני נותן לו להציף אותי. אני מחבק אותו חזק כאילו הוא אתה. חי אותו מחדש. שמח שהתודעה שלי השתחררה ומצאה אותו. לומד על היכולת של התודעה האנושית לצאת מהרגע ולנדוד.
במאמר שלך כתבת: "הכוונה בעצמה לא מספיקה כדי לפטור מלמסור את הנפש. מצד שני, קיום המעשה לבדו לא מספיק".
כוונת הלב - הערכים ותחושת השליחות, לא יכולים להישאר בבית הספר, בתנועת הנוער או בבית המדרש. במשך שנים נדהמתי איך אתה מצליח להוריד את הרעיונות הגדולים האלה ליום יום שלך. שנינו גדלנו על אותם הערכים, אבל כמו שכתבת – יש פער גדול בין הכוונה למעשה היומיומי והפער הזה היה נראה בעיניי כמו תהום שרק אתה ידעת לקפוץ מעליה. "מצד שני, כתבת, קיום המעשה לבדו לא מספיק" ללא הרוח וכוונת הלב, המעשה נשחק והכוח נגמר. וגם את זה לא הבנתי - איך ככל שהזמן עובר ושוחק אחרים, אתה מצליח למלא עוד יותר את מחסנית הרוח.
רק בשבעה הבנתי איך. כל מי ששמע את השיחות שלך, ראה שהתודעה שלך רחבה הרבה יותר מהרגע הזמני והחולף. היא עולה ומתחברת לשרשרת של העם היהודי וקוראת לך לשאת את הלפיד של העם שלנו לדור הבא.
דרכך ובזכותך כולנו יכולים להתחבר ל"הסתכלות הרחבה" כמו שקראת לזה. אנחנו לא חייבים לפתוח בכל פעם ספרי מורשת, היסטוריה או הגות ציונית. אפשר פשוט לקרוא את ההתכתבויות איתך בווטצאפ. לחזור לסרטונים שלך. פשוט להיזכר בך. התודעה שלי מנסה לחפש אותך ואתה נמצא לצד מוש זילברשמידט, דב גרונר ומרדכי אנילביץ' יחד עם גיבורי המחתרות ולוחמי כל הדורות שהקריבו כל מה שהיה להם בשביל העם. בשבילנו. הילדים שלי יודעים גם הם עכשיו את זמר הפלוגות. לא בגלל ווינגייט ואלתרמן, אלא כי זה היה השיר שלך.
איתן, אני מתחייב שלצד הכאב והגעגוע הבלתי נתפס, נחנך את עצמנו ואת ילדינו להסתכל רחב כמוך, על ההיסטוריה הארוכה של העם שלנו ועל העתיד המזהיר שנכון לו. כמו שלימדת אותנו: "היינו במצבים מורכבים ויצאנו עם ידינו על העליונה וגם עכשיו זה יהיה ככה".

"כי לא לשווא אחי, חרשת ובנית. כי לא נשוב אחור ודרך אין אחרת.
לנפש ולבית לנו מלחמה. אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו.
ג'וערה תל עמל כנרת וחניתה, הלכה הלכה פלוגה בלילה בשרשרת
אתן לנו דגלים ואנו החומה. פנייך מולדתי הולכים איתה בקרב".

עד הניצחון.
אוהב מאוד מאוד, אלעד.

נעם, בת הזוג

נשמה שלי,
אינסוף תמונות וזכרונות צרובים בלב, כל רגע איתך חרוט.
אתה כל-כך נוכח וכל-כך חסר.
אני אוהבת אותך וזה כואב.
אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני חווה כאב כזה.
כאב על אהבת אמת שלא תתממש.
על מה שיכולת להיות עבור עם ישראל
ועבורי.

מתוך הקושי, וכדי להיאחז בנחמה דלה- התחלתי לרשום תודה על פרטים מסוימים שקרו בימים האחרונים. מעין תהליך, פיתוח שריר.
תחילה, התודות היו ממש גרועות, הרגישו חסרות משמעות. ולאט לאט, התחלתי למצוא עומק בכל תודה.
אחת התודות שרשמתי, צרובה לי עמוק בלב.
כתבתי-
״תודה שאתה שובר לי את הלב כל יום מחדש.
זה כאב חד שכשנותנים לו מקום הוא יכול גם להחיות. מתוך שברי הלב הכואב, נוצרים סדקים של אור.
של האור שלך, שמאיר לי את הדרך…״

הפכת, ואתה הופך את העולם- למקום טוב יותר.
כולם נשבו ונשבים בקסמיך.
באור ובלב המהפנט.
תדע שכל מי ששמע עליך והכיר אותך, אוהב אותך כל-כך פה באמת.

שלושים ימים של שיחות בין שמיים לארץ.
שלושים ימים של געגוע בלתי פוסק.

אני מתגעגעת לחיוכים שלך. מכל הסוגים.
שמחיים עולמות. שהחיו אותי.

מתגעגעת לחיוך הביישן והצנוע כשהחמאתי לך.
כשצעקתי לך ״ג׳ינייייסססס״ ושאתה הכי טוב בעולם.
תמיד אמרת לי להפסיק, ובכוונה המשכתי ;)

מתגעגעת לחיוך הסקרן, המתלהב, עם הברק בעיניים כשלמדנו משהו חדש, כשראית משהו שהצית לך את חלל הלב, כשדיברנו על עצם קיומנו בעולם ועל חיינו בעיניים בורקות.

מתגעגעת לחצי חיוך השטותניקי, הזומם, הטיפה תחרותי, כשהיית מבהיל אותי, עובד עליי, מבקש ממני להצדיע לך ומלמד אותי קרב מגע וג׳אגלינג עם אבנים במקומות הומי אדם.

אבל אני הכי מתגעגעת, לחיוך המתרגש שלך.
חיוך ענק. חיוך שהוא חיים. חיוך שאי אפשר להישאר אדיש אליו.
כל פעם מחדש כשהיינו נפגשים.
אותו חיוך.
היינו אחד לשניה אור בשיגעון.
בכזו פשטות.
רקמנו אהבה בצל מלחמה.
בעדינות וברגישות.

נשמה שלי, תודה שבחרת בי.
תודה על הזכות בשבעה חודשים האחרונים.
שליבך היה ליבי
וחייך היו חיי.
יום יום שהלב התרחב מאהבה אליך.

תודה שראית בי את היש, את האין ואת האינסוף.
תודה על אהבה גדולה.
זכיתי בטוב מכולם. תמיד עם המחשבה היצירתית ביותר, עם הלב הענק, עם הראייה הרחבה, הרגישות, העדינות, הערכיות, התמימות, הסקרנות, הצחוק המתגלגל והמדבק
והשאיפה לברוא בכל יום עולם טוב יותר מתוך אמונה אמיתית בשליחות שלך כאדם בארץ ישראל.

אתה כל מה שביקשתי.
לעולם תישאר החבר הכי טוב שלי.

אני אוהבת אותך עד אין קץ.
מתגעגעת אליך.
וכל-כך גאה בך.

נום שלך.

סולי, מפקד יחידת אגוז

איתן היקר, משפחת אוסטר, אני לא אכביר במילים, כי קטנות מילותיי לתאר אדם ומפק"צ כמוך, תמיד מוביל, תמיד ראשון. גם במותך היית ראשון להוביל את חייליך. לא ויתרת אף פעם לאף אחד, ידעת שהמשימה צריך לעמוד ולהחזיר את כולם בשלום, גם במחיר שאתה לא חוזר. המפק"צ הכי מוכשר, עצמאי, דוחף קדימה, יוזם. כמפקד יחידה יצא לנו לא מעט לעבוד ביחד, ואת הבקיאות הבעת את דעתך המקצועית בשום שכל וניתוח נכון. תמיד עשית מעבר. גם בסוף אימון מפק"צים נשארת בחדר כושר והמשכת להתאמן כדי להיות יותר טוב. יותר מוכן, יותר ראוי. ואתה הכי ראוי שיש. אנחנו כאן היום עם החברים ועם המשפחה, ואני רואה את כל העוצמות והערכים ואני מבין מאיפה זה מגיע. אני מבין את מה שקיבלת, והלוואי והייתי מכיר את כולם לא בנסיבות כאלה. ועל אותם ערכים, דע לך שאנחנו מחנכים את הלוחמים והמפקדים שלנו ביחידה בדמותך, לאורך, עם ישראל ויחידת אגוז זכתה בך. אנחנו צריכים עוד אוסטרים כמוך, אתה דמות מופת. אני שולח מכאן תפילה לניצחון, לאדות ולכידות כמו שרק אתה יודע לעשות, והחלמה מהירה לפצועים שלנו. גם בלכתך תראה איך אתה מלכד ומחבר את כולם. יהי זכרך ברוך. אוהב אותך.

..

אלעד, האח ,טקס חנוכת "משעול איתן" ברעות

"בכל דור ודור קמו גיבורים אשר פתחו לנו דרך"
את המשפט הזה ציטט איתן בפני חייליו כמה ימים לפני המלחמה. חלק מהמשך אותו נאום מפורסם חקוק על האבן בכניסה למשעול איתן, לדרך איתן.
הדרך הזו שאנו חונכים היום, הייתה תמיד הדרך של איתן.
הוא הלך בה לבית הכנסת עוד כשלא ידע ללכת. פעמים שהיה הולך בה לבית הכנסת האשכנזי ופעמים לבית הכנסת הספרדי. כי הוא הרגיש שייך לכולם וכולם הם עם ישראל.
הוא היה הולך בה כשליווה את תמר לסניף בני עקיבא גם כשהייתה חשוכה יותר.
הוא היה רץ בה לחדר הכושר שבמורד הרחוב.
זו הייתה הדרך של איתן גם על פי דרכו – צנועה, לא באור הזרקורים, יעילה, חותכת, יפה וצמודה לאדמה הטבעית עם מרחק מה מהבניינים והבטון.
אבל דרך עלולה להיות גם מקום מסוכן. אתה יוצא מהמקום הבטוח בשביל להגיע אל היעד. לא תגיע אם לא תסתכן. אתה אומר תפילת הדרך ויודע שהקב"ה יהיה איתך לאורכה.
בפרשת השבוע, פרשת הבר מצווה של איתן, נאמר "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". ואתה שואל את עצמך יחד עם כל המפרשים – איך יכול להיות ששליח הקב"ה, זה שיצא להושיע את עמו ולהגן עליהם כשהיה בדרך למשימה שלו, לשליחות שלו, איך דווקא הוא עמד בפני מוות.
אני לא בטוח שיש תשובה טובה. ציפורה אשתו מבינה שבשביל להגיע אל היעד דרושה הקרבה. במקרה של משה וציפורה, דם המילה הספיק. במקרה של איתן, היה נדרש הרבה יותר.
בדברים שכתב לעצמו במהלך המלחמה ומצאנו בפלאפון שלו כתב כך:
"מדוע אני נלחם? כי הגיע תורי, כי אני מאמין שזוהי הדרך היחידה להבטיח ביטחון למה שעומד מאחורי, למדינת ישראל.
באחד התרגילים במסכם צוות הצטרכנו לבנות עמדה בסבך על מנת לארוב לאויב שמגיע. לאחר מספר שעות שמענו רחשים, ומיד כל העמדה נכנסה לכוננות להתקפה. לפתע ראינו שעוברים בשביל מלפנינו, מטרים ספורים בלבד משפחה נחמדה, הורים וילדים, שיצאו לטיל בארץ ישראל. הם לא זיהו אותנו אך אנחנו ראינו אותם.
וזאת מבחינתי כל המטרה. היכולת להגן על אותם משפחות ולהסב להם תחושת ביטחון, מבלי שהם אולי אף לעולם יכירו אותך"
כולנו עומדים פה עם תחושת ביטחון ונותנים לילדים שלנו, האחיינים של איתן לרוץ לבד במשעול שלו. המטרה שלו הושגה.
אנחנו נלך בדרך של איתן, אנחנו נרוץ בדרך של איתן כשהרוח שלו נושבת מאחורינו ודוחפת אותנו קדימה.
אני רוצה להודות למועצה שעשתה את זה רשמי ונתנה את השם לדרך שהיא כבר הדרך של איתן.
להורים שלי שנטעו את הזרעים, טיפחו את האדמה והשקו והשקיעו יום אחר יום באהבה במסירות ובדאגה אין קץ עד שגדל אדם שהוא השראה לכולנו.
לקב"ה שזיכני לגדול יחד עם כל האחים המופלאים לצידו ולאורו של איתן מצעדיו הראשונים עד שרץ מהר יותר ונחוש יותר מכל אחד אחר.
וכמובן לאיתן שבזכותו יש לנו דרכים בטוחות לצעוד בהן ויעד ברור להגיע אליו.
אוהב מאוד וגאה מאוד,
אלעד.

מיתר, האחות, טקס חנוכת "משעול איתן" ברעות

איתן,
בשביל הזה הלכנו ביחד מאז שאני זוכרת את עצמי.כל שבת בדרך לבית כנסת, לפעמים בדרך לחוג משותף או לבריכה, לפעמים בדרך לסניף - כשרצינו לגוון.
השיחות בינינו היו על הכל - על המשפחה, על החברים, דיונים ברומו של עולם, ולפעמים סתם צוחקים אחד על השנייה או מנסים לשים רגל.
בהתחלה הלך לידי האח הקטן שלי, ולאט לאט הלך לידי גבר.
התגייסת והתחלת להגיע עם הנשק, ההליכה שלך תמיד הייתה זקופה, עם טבע נאות גם בחורף - לאוורר קצת את הרגל מהנעליים הצבאיות.
בהמשך, הפכת לקצין, וההליכה קצת השתנתה. וגם הפנים. נהיית רציני יותר ומוטרד יותר. דאגת לחיילים. ואז מלחמה. והכל נהיה כבד יותר ומפחיד יותר. אבל ללכת איתך נתן תחושת ביטחון שאין איך להסביר במילים.
ואז ראש השנה, והולכים לבית כנסת, באותו השביל שלנו. וכל כך חסר בלעדיך.

איתן, 22 שנה כל שבת שהיינו ביחד אצל אבא ואמא הלכתי לצידך. מעכשיו איתן, אלך בדרכך.

״בכל תקופה ותקופה לאורך ההיסטוריה של עמנו קמו גיבורים שפתחו לנו דרך והמדינה, והעם לא יכלו להתקיים בלי אותם גיבורים״.
איתן, פתחת לנו דרך. בזכותך דרכים שהיו סגורות ונטושות כבר שנה ביישובי הצפון - נפתחו. אחים ואחיות, כמונו, הולכים יחד לבית כנסת, לחוג, ולתנועת הנוער בלי לפחד מפשיטה של חזבאללה, מרקטות ומטווח. אחד ליד השנייה. מדברים, וצוחקים.

״הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית
אבל אתם, הן לא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב״
והתשובה לשאלה איך החיטה צומחת שוב - היא אתה.

תודה איתן. בזכותך ממשיכים ללכת.

יהונתן לדרמן , החובש של צוות אוסטר, טקס חנוכת "משעול איתן" ברעות

אוסטר היה לוחם ומפקד נחוש, מוביל צוות לוחמים בוגר במשימות הכי מורכבות בתקופה מאוד קשה במלחמה, בין אם זה במבצעים חשאיים בצפון, פעילויות שוחקות בעזה- עד להתקלויות פנים אל פנים מול מחבלים. בקרב האחרון שהוביל אותנו המילים שהוא אמר לנו לפני הקרב התרכזו באנושיות, בחברות ובביחד. לעשות משימה אחת אחרונה בכבוד ובאומץ. כל הריבים והמחלוקות זזים הצידה לטובת החזרת תושבי הצפון לבתיהם. התעודדנו, רצינו להרגיש שאנחנו מממשים את הייעוד שלשמו התגייסנו וחלמנו ונשמנו, יחידת אגוז בלבנון נלחמת בסבך מול מחבלי רדואן של חיזבאללה. זה סוף סוף קורה והנה אנחנו נשתחרר בכבוד אחרי שירות שהתחיל במבצעים רחבי היקף ביהודה ושומרון, מארבים בצפון. פתאום 7 באוקטובר וקרבות בעוטף. משם לחימה עיקשת בעזה, החזרת גופות חטופים וחיסול מחבלים. חזרנו שוב פעם לצפון, לבית. אוסטר זרח מאושר שהוא מקבל את המשימות הכי קשות והכי מעניינות. כל מה שהיה לנגד עיניו זה הבית, ולא שנאת האויב. הוא רצה להשאיר מקום טוב יותר. מלא יותר בתקווה, אהבה, ערכים. אני רוצה להאמין שמאז הוא הספיק לשנות אותי וכל דברי הסרק, ורעשי הרקע אינם. כל מה שאני רואה לנגד עיניי זה הרצון שלי שנאהב אחד את השני. שנעזור. שנשפר ונהפוך את הארץ הזאת לטובה למחייה. אדמה שיש בה עתיד. עכשיו כל מה שהמשפחה עושה זה פרוייקטים שמקדמים את החזון הזה שלו. וכולי תקווה שעוד רחוב, ועוד בית ספר ועוד ילד או ילדה יכירו וילמדו ורק ירצו להיות טובים יותר. אבל לא בשביל עצמם אלא בשביל כל אחד ואחת מאיתנו.
החזרת החטופים הייתה כל כך קריטית עבורו. הקרדיט של מה שקורה עכשיו חונה אצלו. הוא חונה אצלכם גם באזרחים שעמדתם איתנים לכל אורך הלחימה וחיזקתם את צה״ל וקמתם בבוקר לעבודה ותרמתם כל אחד בתחומו. הקרדיט והכבוד מגיע לחיילים במילואים, ולשעבר שנמצאים פה בקהל וכמובן ללוחמים שלנו מהפלגה של אלו שנמצאים איתנו כאן היום. עכשיו המשימה שלנו היא להמשיך להיות טובים אחד לשני, כמו שנרתמנו לטובת המלחמה והחטופים, ואני לא מדבר על המנהיגים. אני מדבר עלינו. אני צריכים להמשיך ולשמר את הערבות ההדדית שלנו לשיקום ולבנייה.

עומר ברטוב, חבר של איתן, טקס חנוכת "משעול איתן" ברעות

בס''ד
איתן היקר ואהוב.
איך אפשר לתאר אותך רק בכמה דקות?

זכיתי להכיר אותך בגיל 3 כששנינו נכנסנו ביחד לגן 'רותם'. כבר אז אפשר היה לראות כמה אתה מיוחד, ילד קטן ומתוק עם שיער צהוב-זהוב, נראה כמו אפרוח קטן אבל עם החיוך הכי גדול וממיס שיש בעולם. ילד שובב ושמח שמציג בגאווה כל שפשוף, שריטה או מכה שחטפת מעוד איזה קפיצה....
ביסודי ב'נתיב זבולון' , זה כבר ממש הפך למקצוע. פעם לפתוח את הראש, ואז לשבור את היד, ואז את הרגל ואז עוד איזה נקע בגוף שיהיה לאוסף.
כשהתחלנו ללמוד באמי''ת איתן המשיך את המסורת וכבר בפעילות גיבוש הראשונה פתח את הראש, כשהצוות וכולנו נלחצנו איתן נשאר רגוע וביקש שיסיעו אותו לצומת הקרוב כדי שאבא יקח אותו לטרם. הוא הרגיע ואמר שבבית כבר רגילים לזה ובטרם כבר מכירים אותו אז אין מה לדאוג.



לאחר שאיתן נפל פתחתי את הספר מחזור שלנו מכיתה ו'. התיאור על איתן היה 'אם אני רוצה, אני יכול'. וכמה איתן רצה, יכל ועשה....
בסביבות כיתה ט'-י' איתן החליט שהוא רוצה לגדול מכל הבחינות. הוא התחיל להתמיד בכושר הגופני לקראת הצבא וביחד עם זה השקיע מאוד בלימודים, בבני עקיבא ותוכניות העשרה מנהיגותיות וטכנולוגיות. ההתקדמות שלו בכל התחומים הייתה מטאורית, מהרגע שאיתן החליט 'להינעל' על משהו הוא היה עושה את זה בצורה הטובה ביותר. בין אם זה בלימודים, בספורט, בתחומים חברתיים או בכל דבר אחר שהוא עשה.
בבני עקיבא הוא שובץ להדרכה של שבט הרא''ה, השבט הבוגר בתנועה. איתן היה מדריך מדהים, משקיע ויוזם, ערכי ומסור, אחד שמתייחס לחניכים כמו לאחים הקטנים שלו והם נשאו את עיניהם אליו בהערכה, התייעצו איתו והוא שימש עבורם (ועבור כולנו) כאישיות לדוגמא. המילים המדויקות ביותר שאפשר לתאר בהן את איתן אלו המילים מספר שופטים החקוקות בבה''ד 1 'ממני תראו וכן תעשו'. איתן חי את הפסוק בחיי היומיום וקיים אותו הלכה למעשה כבר מגיל צעיר. כמות הפעילויות והמשימות שאיתן לקח על עצמו הייתה מטורפת וזה הרגיש שיש לו הרבה יותר מ 24 שעות ביממה.

איתן היה האדם הכי ערכי שיש, אדם שאפשר לדבר איתו על כל נושא שהוא, ותמיד לשמוע וללמוד ממנו עליו. הוא כל כך אהב את הארץ, העם והמדינה והיה מחובר להיסטוריה היהודית והציונית של עמנו.
איתן לימד את כולנו על כמה המשפחה חשובה, הוא היה גאה באחים שלו והיה מעורב בגידול האחיינים. מהצד, תמיד היה מרשים לראות כמה הוא בן משפחה אכפתי ופעיל, וכמה המשפחה הייתה חשובה עבורו.




אני רוצה לספר לכם קצת על איתן כחבר.
***בסוף השמינית יצא לנו לטוס ארבעה חברים לפראג. באחד הימים פגשנו כמה תיירים מישראל, איתן שיחק כאילו הוא תייר צרפתי שמתעניין בישראל ודיבר איתם באנגלית מעורבבת במבטא צרפתי כבד (שמעולם לא דיבר) כולנו התפוצצנו מצחוק בצד אבל איכשהו הוא המשיך במקצועיות הכל כך מיוחדת שלו את השיחה כי 'ההצגה חייבת להימשך...' עד שבאיזשהו שלב הוא פשוט אמר בעברית ''טוב יאללה יש מצב שאתם מצלמים אותנו', הם אפילו לא הבינו מאיפה זה בא להם פתאום וכולנו צחקנו, איתן דאג לנו ולהם לחוויה זכורה ונעימה.***

איתן היה חבר מאוד מיוחד, הוא היה אכפתי, מתעניין, משתף והחבר שהכי טוב להתייעץ איתו, אחד כזה שאתה יודע שתקבל ממנו את העצה הכי טובה, כזה שתמיד נמצא שם בשבילך גם כשהוא היה מאוד עסוק, כזה שנותן לך 'איתנות' וחוסן והופך כל אחד מאיתנו ליותר טוב.
בשיחה איתו הוא יכול להיות הכי מצחיק וקליל שיש ובמעבר חד להיות הכי רציני, ומתוך סיפור מצחיק להוציא משפט מעורר השראה ומחשבה שמהדד בתוכך גם הרבה אחר כך. אלו תכונות כל כך נדירות וכמעט סותרות אבל איכשהו אצל איתן זה היה טבעי ומדויק.



אני אסיים בפעולה שאיתן העביר לחניכים בבני עקיבא על 'גבורה'. איתן דיבר איתם על רועי קליין ואמר שרועי לא החליט בשבריר השנייה לעשות את המעשה אלא לפי ערכים אלו הוא חי כל חייו.
כך גם אתה חיית גיבור ישראל סרן איתן אוסטר.

אוהבים מאוד ותודה על הזכות שאתה היית ותמיד תהיה חלק מחיינו.

חיים ביבס ,ראש העיר מודיעין-מכבים-רעות ,טקס חנוכת "משעול איתן" ברעות

טקס קריאת משעול ע"ש סרן איתן אוסטר ז"ל - 17.1 חברי מועצת העיר ההורים: יעל ודובי האחים והאחיות: אליק, שכולנו מתפללים ומייחלים להחלמתו המלאה, מירב, אודי, אלעד, אביתר, מיתר ותמר בת הזוג: נעם זיסר חברי ועדת ההנצחה ומנהלי העירייה חיים צמח, יו"ר יד לבנים אביבה דביר וחברינו מקהילת רוצ'סטר בני משפחת אוסטר חבריו של איתן מחטיבת הקומנדו אותה אנו מאמצים אל ליבנו מוקירי זכרו של איתן. תושבות ותושבים יקרים,
הבוקר, יותר מתמיד, אנו יכולים להיות קצת אופטימיים עם הדיווחים על העסקה שהושגה להשבת החטופות והחטופים. אחרי יותר משנה ושלושה חודשים שהארץ מטלטלת וכולנו כואבים את כאב המשפחות. שנה ושלושה חודשים שכל דיווח "הותר לפרסום" מפלח את ליבנו בכאב שהוא בלתי נתפס. שבעה באוקטובר ,2023 בוקר חג שמחת תורה, הפך לרגע בלתי נשכח בתולדות עמנו. מה שאמור היה להיות יום של שמחה הפך לטרגדיה לאומית. התקפה ברוטלית חשפה את עומקיו של הרוע האנושי, אך גם את גבורתה של הרוח הישראלית.
התכנסו כולנו הבוקר לחנוך משעול על שמו של בן העיר שלנו, סרן איתן אוסטר זכרונו לברכה. בבוקר השבעה באוקטובר, איתן היה בביתו, בחופשת חג. זמן קצר אחרי תחילת התקפת הטרור הוא הוקפץ לצבא, שם שירת כמפקד צוות בהכשרה של סיירת אגוז של עוצבת הקומנדו. הוא הגיע לבסיס ההדרכה בו שירת, ומשם ירד עם עוד לוחמים לקיבוץ נירים. בשעות הראשונות של הלחימה איתן וחבריו פעלו לטיהור הקיבוץ ולחילוץ תושבים. לוחמי אגוז חתרו כל העת למגע עם האויב, הם חילצו תושבים, חיסלו מחבלים והשיבו את השליטה על הקיבוץ. ביום הנורא הזה נפלו 26 לוחמים של חטיבת הקומנדו, בהם גם תושב העיר, רב סמל יונתן סביצקי ז"ל, אף הוא לוחם בסיירת אגוז.
במשך חודשים ארוכים, הוביל איתן את הצוות שלו בלחימה ברצועת עזה. בכל אותה עת הוא החזיק בכיס חולצתו את רשימת החטופים, כדי להזכיר לו בכל רגע, למה הוא ולוחמיו נמצאים שם. בחודש אוגוסט הצוות של איתן לקח חלק במבצע לחילוץ גופות חטופים בחאן יונס. איתן היה גאה מאוד על כך, שהיה לו תפקיד במבצע חשוב זה. בהמשך הלחימה עלו איתן והצוות שלו ללבנון כדי להיערך ללחימה מול האויב בצפון. "עכשיו הגיע הזמן למלא את המשימה שלנו - להחזיר את תושבי הצפון הביתה" אמר בסרטון ששלח לבני המשפחה והחברים לפני הכניסה ללבנון.
בבוקרו של היום האחרון של שנת תשפ"ד הוביל איתן את הצוות שלו בתחילתה של הלחימה בדרום לבנון. במהלך הלחימה איתן נפצע באורח קשה - ולמרות זאת הוא המשיך לפקד ולהנחות את חייליו עד לכוחותיו האחרונים. איתן, נולד, גדל והתחנך כאן בעיר. ילד שובב, נמרץ ותזזיתי עם חיוך מדבק שלא מותיר את הסובבים אותו אדישים אליו. כבר בהיותו ילד אפשר היה לראות שמדובר בילד ערכי שרואה את הדברים קצת אחרת מבני גילו באותה עת. ביום הולדתו השישי הוא החליט שבמקום להביא מפעיל הוא יזמין למסיבה את הסבא שלו, שהיה צנחן במלחמת ששת הימים, שיספר לחברים על שחרור ירושלים. איתן היה נער מיוחד, תלמיד מצטיין בבית הספר אמית בנים, מדריך נערץ בבני עקיבא, אח יקר לאחיו ואחיותיו ובן אהוב לדובי וליעל.
הערכים אותם קיבל בבית מהוריו, היו ערכים של ציונות, צניעות ושאיפה למצוינות. ערכים אלו הציבו את איתן בנקודה בה היה יכול לבחור את מסלול חייו בין אם בהליכה לשירות ביחידות מודיעין מובילות ובין אם בשירות משמעותי ביחידות העילית של עוצבת הקומנדו. הבחירה של איתן היתה מושכלת אבל ברורה - כילד שאהב ללמוד על ההיסטוריה של העם היהודי, מימי החשמונאים, דרך לוחמי מרד גטו ורשה, גבורת לוחמי תש"ח - הוא קיבל החלטה להתגייס הכי קרבי שיש.
משפחת אוסטר היקרה - תושבות ותושבים יקרים, מודיעין מכבים רעות מובילה זה שנים רבות בהתנדבות, בגיוס ובשירות משמעותי לצה"ל. העיר מוצבת גם במקום הראשון בארץ בשיעור מתגייסי מילואים מקרב הערים הגדולות. נכון להיום, יש בצה"ל אלפי חיילי צבא סדירים ממודיעין מכבים רעות, לוחמות ולוחמים, חיילים בקבע ומשרתי מילואים. אחוז גבוה, הרבה יותר מהקיים בערים אחרות, דבר המעיד על העיר המיוחדת שלנו ועל איכות בנות ובני הנוער שלנו, מעיד לא פחות על הוריהם שמחנכים אותם להתנדב ולתרום למדינה. בזמן שגרה אנו חשים גאווה עצומה לנוכח הנתונים הללו, אך בזמן מלחמה יש לכך מחיר עצום וכואב.
מלחמת חרבות ברזל גבתה מאתנו מחיר קשה מאוד. מספר בלתי נתפס של חיילות וחיילים, מפקדות ומפקדים בסדיר ובמילואים, בנות ובני העיר מודיעין מכבים רעות, נפלו מאז פרוץ המלחמה. חובה עלינו להזכיר את המורשת שהם הותירו אחריהם. איתן שירת בסיירת אגוז, יחידת עילית השייכת לעוצבת הקומנדו - יחידה צבאית מובחרת שהעירייה גאה לאמץ וללוות מזה שנים. הקשר המיוחד שנרקם בנינו אינו רק סמלי, אלא מבטא שותפות אמיתית ורצון להוקיר את תרומתם העצומה של הלוחמים לביטחון המדינה. במהלך המלחמה האחרונה שילמה היחידה מחיר כבד ואיבדה לוחמים יקרים, בהם ארבעה מבני עירנו: רב סמל יונתן סביצקי, רב סמל אלון קודריאשוב, רב סמל יונה בצלאל בריף, ואיתן -זיכרונם לברכה. השמות שלהם הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כקהילה, שלא תשכח את גבורתם ואת תרומתם למען עם ישראל.
כחלק מהמחויבות שלנו להנצחת מורשתם של הלוחמים, אנו פועלים בשיתוף פעולה עם עמותת הקומנדו ואנשי החטיבה על הקמת מרכז מורשת ייחודי. מרכז זה יהווה מקום שבו יוכלו דורות ההווה והעתיד להכיר את סיפורם, ללמוד על הערכים שהנחו אותם, ולהתחבר לעוצמה ולרוח הגבורה שהם מייצגים. משפחת אוסטר היקרה יעל דובי, אליק, מירב, אודי, אלעד, אביתר, מיתר, תמר ונעם " לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלה בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו." ציטט איתן את אחד מהפילוסופים הגדולים בסרטון ששלח לכם ימים בודדים לפני שנפל. סרטון אליו נחשף עם ישראל כולו בו רואים ושומעים את איתן בבגרות יוצאת דופן מדבר על משמעות החיים והמשעות של המשימה אליה נשלח.
איתן היה לא רק לוחם ומפקד. הוא היה מנהיג. דמות מעוררת השראה, אדם שהולכים אחריו בלב שלם, חבר טוב שכולם רוצים להיות בקרבתו. המיזם העירוני להנצחת חללים על ידי קריאת משעול או מעלה על שם הנופלים במלחמת חרבות ברזל הוא דרך ראויה להנציח את זכרו של איתן כמו גם את זכרם של הנופלות והנופלים. זכרו ומורשתו של איתן יונצחו כאן, במשעול עליו הלך איתן בדרכו מבית ילדותו אל בית הכנסת, אל בית הספר ואל סניף בני עקיבא. משעול זה יהיה גשר ערכי לדורות הבאים, שילמדו על דמותו של איתן ועל המסירות, האומץ והאהבה לארץ שהיו חלק מאישיותו.
בעוד דקות ספורות נלך כולנו אתכם ונחשוף את אבן הזיכרון לזכרו של איתן, "מפקד צוות באגוז, שנפל בקרב גבורה בלבנון בראש חייליו" וניזכר במילותיו לחייליו: "בכל דור ודור יש את הגיבורים האלה. המדינה והעם לא יכולים לחיות בלי אותם הגיבורים. כשתגיע השעה ויקראו לנו - אנחנו נגיע. זה טבוע לנו ב-ד.נ.א." אני רוצה לסיים בתפילה לשלומם של הפצועים ולשובם לשלום של כל החיילים והחיילות, אנשי כוחות הביטחון, הלוחמים באוויר, ביבשה ובים - בדרום, בצפון וביהודה ושומרון. מי ייתן ותצלח לחימתם ודרכם וכולם ישובו אלינו לשלום בריאים ושלמים. אני מתפלל יחד אתכם ועם כל עם ישראל להצלחתה של העסקה שהושגה ולשובם הביתה של החטופות והחטופים - כולם! המתים לקבורה בארץ אהבתם והחיים לשיקום ולחיבוק משפחתם.
אני מאחל לכולנו שנדע ימים של שקט, של ביטחון ושל שלום, ושנוכל להשתקם ולצעוד קדימה, כאומה חזקה ומאוחדת. אמן

אליק האח

כשצלצל הטלפון, בשעה 10:38 ביום רביעי, בעצם כבר ידעתי.
אני נפרד מאיתן כבר שנה שלמה. שם לעצמי את ההגנות הנדרשות. נמנע מלכתוב ״אני אוהב אותך״ סתם ככה, כי לשנינו ברור ממה אני מפחד. לא חושב, ״למה אתה לא מכיר לי את החברה החדשה שלך, אני צריך להכיר אותה רק בשבעה?״, כי לא חושבים על דברים כאלה. וכשחושבים, מהר חושבים על משהו אחר. מייצר ממים מצחיקים מכל סרטון-לפני-כניסה שאיתן שולח בקבוצה, כדי למנוע ממנו להפוך לסרטון פרידה שיציף את הרשת, רגע אחרי הדפיקה בדלת.
כולנו עשינו את זה, ככה גילינו בשלושת הימים האחרונים, וגם איתן, בעצם. דאג לסגור את כל הקצוות, כל הזמן. לכתוב לכולם, להשאיר זכרונות לכולם, לא להשאיר חשבונות פתוחים. שלח כל סרטון למשפחה במחשבה שהוא אולי האחרון, ולכן הוא גם צוואה לעם. איתן היה יכול להיות מצחיק מאד, אבל גם רציני עד אימה, ותמיד בכנות מוחלטת, בכל תחום.
במסגרת המחשבות-שאסור-לי-לחשוב, במשך כל השנה האחרונה, אמרתי לעצמי, מה זה משנה? כולנו נמות מתישהו. אני אמות, ההורים שלי ימותו, הילדים שלי ימותו. ניסיתי להרגיע את עצמי, גם איתן ימות. מי אמר שעדיף לשאת באורך-רוח עוד חמישים שנה, לפרוש לגמלאות, לגסוס לאט מסרטן או ממחלת כליות? מה רע למות בקרב? מין סוף שיש בו משמעות, אולי. בשביל עוד חמישים-שישים שנה, מקסימום, זה העניין?
בעשר שלושים ושמונה צלצל הטלפון. אני הייתי בגינה ושתלתי תותים. אדם נכנס עם סימונה על האופניים כמה דקות קודם. הם קנו עוגות לראש השנה. בנינו תפריט. היו אמורים להגיע המון אורחים. ניקיתי את היד מהאדמה, הוצאתי את הטלפון מהכיס. הלב שלי נפל: זאת הייתה שיחה מאבא.
אבא שלי לא מתקשר אף פעם. אם כבר יש ממנו שיחה, אז אני מניח שקרתה אחת משתיים: או שהוא התיישב בטעות על הטלפון, או שמישהו מת. (״למה שאני אתקשר אליך אם מישהו מת?״ הוא תהה בפעם הקודמת שהוא התיישב על הטלפון. ״הוא כבר מת, זה לא דחוף.״)
אבל כששמעתי את קולו של אבא שלי כבר ידעתי. הוא היה סדוק. ״אליק, אני לא יודע איך להגיד את זה. איתן נהרג. בוא הביתה.״
״אני בא,״ עניתי. וניתקתי. הלכתי לאדם ואמרתי לו, ״איתן נהרג.״
״מה?״ אדם אמר. ״לא, לא. זה לא יכול להיות. אין סיכוי. לא.״
אבל לי לא היה אפילו רגע של ״לא ייתכן״. זאת השיחה שפחדתי ממנה כבר שנה, והנה היא באה בדלת.
אני מוכרח להגיע הביתה.
אדם לא הסכים שאסע לבד. סיפרנו לילדים, הזעקנו את נעמה, ואדם הסיע אותי מהבית - הביתה.
הרגשתי כמו איש שהתנגש בעוצמה בקיר זכוכית גדול וניפץ אותו. זה כאב בכל מקום בגוף. זה היה הלם. ואחרי שישכך קצת ההלם אגלה איך המון רסיסים ננעצו בי. אין שום תנוחה שמקלה על הכאב. זה כאב בגוף אבל הוא לא מגיע מהגוף ולא הגוף ישכך אותו.
ותוך כדי הנסיעה, עוד בטרם הגענו לבית וראינו את המבשרים במדים, התבהר לי מתוך הכאב הזה איזה שטויות דיברתי: איזה דבר חשוב זה, לחיות. כמה יקרים החיים. ואיתן ידע את מה שאני לא הבנתי: הוא היה מוקף בכל כך הרבה מוות בשנה האחרונה, והוא היה נחוש לאפשר לנו לחיות.
היו לו המון תוכניות לעתיד, חוץ מלהיקבר בהר הרצל. הוא היה יכול להיות מפ מצוין, פיזיקאי, הייטקיסט, מחנך, לוחם יממ, מדריך גלישה. מנהל הבידור בקלאב מד אשכרה הציע לו תפקיד אקרובטיקה בברזיל. הוא היה יכול להיקבר בהר הרצל אחרי שתי כהונות כראש ממשלה, אולי גם נשיא, ואחר כך, רק אחרי שיסיים לכתוב את ספר הזכרונות שלו ואת המחקר על לוחמת החי״ר בויאטנאם, להיקבר בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה. הוא היה איש שפשוט רצית לידך בכל פעם שדברים עמדו להשתבש. אם אחותו הקטנה איחרה לחזור הביתה, הוא היה מתקשר אליה עם קול בס רועם: ״תמר, מה זה, עם מי את נמצאת? שימי אותי על ספיקר!״. בשבילי הוא תמיד היה ילד בן שבע, ששונא-שונא-שונא להפסיד בספיד.
והוא רצה לחיות. ואם הוא היה חי, הוא בוודאות היה עושה את זה הרבה יותר טוב מכולנו. החסרון הזה של החיים כואב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת. מפתיעה ממש.
לכו לחבק את הילדים שלכם. לכו לרקוד. לכו לאכול משהו טעים. החיים הם דבר נהדר. איתן אולי גם היה ממליץ שתקחו על עצמכם משימה שהיא גדולה מהחיים האלה, בדיוק בשביל המקרים האלה. שתהיו חלק ממשהו גדול.
אבל אני לא איתן. ולכן אני לא אשתף שוב את סרטון הגבורה שהוא שלח לנו כמה שעות לפני שנכנס בפעם האחרונה ללבנון (מי פותח סרטון בווצאפ משפחתי במילים ״יש להחזיר את תושבי הצפון הביתה״? מה קרה ל״אליק, אתה שמן מעצבן״?), אלא סתם סרטון שלו רוקד ריקוד מביך לצלילי ״נסיך מצרים״. ואיכשהו גם כשהוא עושה את זה, הוא עושה את זה הכי טוב שאפשר.
Who knows what miracles you can achieve?
When you believe, somehow you will.
You will when you believe.
כִּי חָצוּי הָעוֹלָם, כִּי הוּא שְׁנַיִם
וּכְפוּלָה הִיא הֶמְיַת מִסְפְּדוֹ
כִּי אֵין בַּיִת בְּלִי מֵת עַל כַּפַּיִם
וְאֵין מֵת שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת בֵּיתוֹ.
וּבְלִי קֵץ, אֶל עָרֵי נְכָאֵינוּ
יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וָתֵל נִבָּטִים:
נִפְלָאִים, נִפְלָאִים הֵם חַיֵּינוּ
הַמְּלֵאִים מַחְשָׁבוֹת שֶׁל מֵתִים.
(אלתרמן)facebook.com/reel/1072782294184079/?s=single_unit

אליק האח

בימים הראשונים כעסתי נורא. על המודיעים, על הצבא, על האנשים המסכנים שעמדו עם דגל מחוץ לבית שלנו וחיכו שתצא כבר הלוויה. על הקדוש ברוך הוא, כמובן. ויותר מכולם, על איתן: איזה דבר בלתי מתחשב זה, למות. אף פעם אל תעשו את זה לאחים שלכם. כעסתי נורא, וידעתי שזה טבעי ולגיטימי לכעוס, וכל הכבוד לי שאני כזה טבעי ולגיטימי, עד שמירב הורידה לי כאפה ואמרה, זה בסדר שאתה כועס אבל תסתום את הפה בבקשה. זה לא שהוא מת באיזה טיול בהימלאיה: הוא מת כדי להגן על על הילדים שלך. אז סתמתי. בעיקר כשמירב הייתה בסביבה, כלומר.
הכי כעסתי על הקדיש. הרגשתי כאילו זה עונש חינוכי מהסוג המשפיל ביותר. ״אוהב אני את האח הגדול.״ לא מספיק שהרגת לי את האח, ריבונו של עולם, עכשיו אני צריך לעמוד ולמחוא לך כפיים. ״כל מי שהרגתי לו את האח בבקשה לעמוד, ולהגיד כמה גדול וקדוש אני.״ גדול, וקדוש, ומהולל, והשלום, תשמעו, אין על השלום של הקדוש ברוך הוא. איך שהוא עושה את השלום שלו, אין, עם שלום כזה, מי צריך אויבים.
ובכל זאת הלכתי לבית הכנסת. לאמא שלי זה היה חשוב, ולאיתן זה היה חשוב (לא שחשבתי שיש לו זכות להציב דרישות, בהינתן מה שהוא עשה לי), וממילא קמתי בארבע לפנות בוקר משינה מלאת סיוטי קרב, ולא רציתי שאבא שלי יילך לבית הכנסת לבד. אמרתי את הקדיש במחאה. בקול כועס. אני אגיד את מה שאתה דורש ממני להגיד, אמרתי לריבונו של עולם, אבל שום נחת לא תצא לך מזה.
וכך עברו הימים והרגשתי שאני חייב למצוא מוצא מזה. שאני לא יכול לכעוס כל כך שלוש פעמים בכל תפילה. ובמנחה של שבת, אלעד נזכר ב״פתיחה לקדיש אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל״ של עגנון. קראתי אותה ובכיתי, ואחר כך הקראתי אותה לאחים שלי ולהורים שלי ובכיתי, ועד עכשיו אני לא מצליח לקרוא אותה מבלי לבכות.
*
‎
״מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו מוציא חיילותיו להרוג וליהרג. ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו. ואפילו חשובים בעיניו חשובים הם כמתים, שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקיבו ומתלווה לו להרגו. פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני כלי משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.
‎אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
‎לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.
אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.
לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוין את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.״
(עגנון)
*
כשסיימתי לקרוא בפעם השלישית, הפך הכעס ליגון עמוק, כמעט לחמלה. חמלה עליי ועלינו, חמלה על השכינה, חמלה על ריבונו של עולם, שאין לו כבר איתן כזה, שיעשה בשבילו כל מה שהוא מבקש.
בבוקר היום השלישי לשבעה קיבלנו מכתב מעמותת ׳אחים לזכרון׳. הכותרת קראה ״אתם לבד!״, ואני נדהמתי ואמרתי לעצמי: נכון. כמה שזה אמיתי. כמה שאנחנו לבד, אלוהים אדירים. אבל איזה דבר אכזרי להגיד. (אחר כך הסתבר שהיה כתוב שם ״אתם לא לבד״, אלא שה״לא״ הופיעה בצבע דהוי, והעיניים ראו את מה שהן ביקשו לראות.)
כולנו הרגשנו את זה בשנה האחרונה, מאז השביעי באוקטובר 2023: אנחנו לבד. אין הורים, אין ממשלה, אין צבא. אף אחד לא יגיע.
בשמחת תורה שעבר איתן קפץ על דעת עצמו לקיבוץ נירים. הוא היה מפקד טירונים, וכשנשמעו האזקעות הוא יצא מבית הכנסת, נסע למתקן אדם, ועם עוד כמה קצינים התגלגל לדרום. הוא חווה זוועות אלוהים בדרך והשתתף בקרבות לשחרור הקיבוץ. חבר מאד קרוב שלו מהמסלול ומקורס הקצינים, סגן אורי שני, נפל באותו יום כשפיקד על מוצב של גולני. איתן נסע ללוויה כעבור יומיים, ואבא שלי ביקש לפגוש אותו, כדי לראות ששום דבר בבן שלו לא נשבר.
איתן לא הסכים להגיע הביתה, אך נעתר לפגוש את אבא שלי על הכביש הראשי. הוא היה ״כמו סלע יצוק,״ אבא שלי מספר, ״שום דבר לא נסדק בו. הוא היה יותר נחוש, יותר הכרחי. ׳זה הדור שלנו, זאת המשימה שלנו, ואני מוכן״, איתן אמר לו.
(כשאיתן היה קטן, קראתי לו ספר של רחוב סומסום שאהבתי מאד: ״המפלצת שבסוף הספר הזה״. כרובי, גיבור הספר, קורא את הכותרת, ומפחד נורא מהמפלצת שבסוף הספר שלו. הוא פונה אל הקורא ומתחנן, ומאיים, ומנסה לבלום - הכל, כדי שלא יתקדם אל סוף הספר. ובסופו אין כלום. כרובי היה המפלצת כל הזמן. אנחנו הגיבורים היחידים של החיים של עצמנו.)
איתן הבין בשמחת תורה תשפ״ד משהו שאני עוד לא הבנתי: אף אחד אחר לא יגיע. הוא מי שנמצא בסוף הספר הזה. ההיסטוריה נוקשת כעת על דלתינו שלנו, ואנחנו אלו שצריכים לצאת ולקבל את פניה.
איתן נלחם את מלחמת הטוב ברוע, והוא היה ילד כל כך, כל כך טוב. הוא הגן בחייו על קיבוץ משגב עם מפני המפלצת שבנתה חזבאללה. ועכשיו, כשהוא נהרג - הטוב עצמו נפגע. השכינה נפגעה. יש בעולם פחות שירה, פחות שלום, פחות ברכה, פחות נחמה. ואף אחד לא יגיע, אפילו לא איתן: נשארנו רק אנחנו. אין לנו אפילו על מי לכעוס. עכשיו זה התפקיד שלנו. צריך להגדיל ולקדש את הטוב ולהילחם ברע, כל בוקר מחדש.
עושה השלום במרומיו יעשה ברחמיו שלום עלינו ועל כל ישראל, ונאמר: הלוואי.
הִנֵּה יֵצְאוּ בָּנֵינוּ הַקְּטַנִּים
הַקְבִּיל הָאוֹר וְלִרְאוֹתוֹ פָּנִים,
לִבָּם לֹא חָת וּמַבָּטָם פָּקוּחַ -
(גולדברג)
facebook.com/reel/1096403475423819/?s=single_unit

אליק האח

סיפור ראשון: סיפור של פחד
איתן פחד מהחושך. השארנו לו אור קטן בחדר כשהוא הלך לישון. בגיל שמונה או תשע כבר לא היה צריך להרדים אותו, אבל הוא בכל זאת ביקש שמישהו יישב לידו בזמן שהוא נרדם.
איתן פחד מנטישה; כשהוא התחיל כיתה א', לא היה אפשר להשאיר אותו בכיתה לבד במשך היום. זה נמשך חודשים, נדמה לי. עשינו תורנויות בינינו: מישהו מאיתנו היה צריך לעמוד מחוץ לדלת הפתוחה, במקום שבו רק איתן יכול לראות אותנו והילדים האחרים לא. בכל זאת, פאדיחה. מירב זוכרת את המקלט שבו התנהל חוג קרמיקה: היא הייתה צריכה לשבת בפינת החדר כל השיעור, כדי שאיתן יראה אותה שם בכל פעם שהוא יסתכל. לרגע לא לעזוב.
איתן פחד מגנבים. כשהיה בן עשר בערך פרצו לנו הביתה, והוא נשא איתו פוסט טראומה למשך כמה שנים מאז. היה לו טקס קבוע, שבו הוא היה צריך לעבור ולנעול את כל הדלתות בבית לפני שיוכל ללכת לישון. אם הייתי חוזר מאוחר הוא היה מחכה. גם אם נשבעתי בכל היקר לי שאנעל אחריי, עדיין הייתי מוצא אותו בשתיים בלילה מנמנם על כסא מול הדלת הראשית, נועל אותה אחרי שנכנסתי, ורק אז הולך למיטה.
הוא הלך לישון עם סכין מטבח מתחת לכרית. לא יודע מה הוא תכנן לעשות איתה בגיל 12, אבל באיזשהו מקום היה לו ברור שזאת אחריותו: זה הוא שאמור להגן על הבית מפני גנבים.
וכל הזמן הזה הוא עבד בהתמודדות עם הפחד. הוא היה קטן ורזה וצהוב כמו אפרוח, אבל התאמן בריצה ובספורט. הוא היה חוצה גבולות ונפצע שוב ושוב, פותח ראש או סנטר, מוצא את עצמו בגבס. כבר בגיל שמונה הוא פירנס תיק מכובד ב״טרם״. הרופאה הביטה בתיק ואז בילד ולבסוף אמרה - ״איתן, אני רואה שאתה נפצע הרבה.״
״כן,״ הוא ענה לה, ״אני ילד שברירי.״
זה לא עצר אותו. ״הוא עושה כל יום במתח ועסוק מאד בספורט,״ שרנו לו בבר-מצווה, ״הוא קטן אבל גם קטלן. אם אתה רוצה אתה יכול להתחיל איתו מכות, אבל אנ'לא אחראי לתוצאות.״ בתיכון כינו אותו ״איתן לא היסס לרגע״.
סניף בני עקיבא שלנו היה במודיעין, מעבר לגבולות של רעות. מאיזו סיבה מוניציפאלית לא ברורה, העירייה לא סללה כבישים מחברים בין היישובים. היה אפשר להגיע לסניף בדרך חשוכה או בדרך מוארת: איתן פחד מהחושך, לכן תמיד בחר בדרך החשוכה. ״תמיד תלכי בדרך המפחידה יותר,״ הוא ייעץ לתמר, אחותו הקטנה.
אחרי הקרבות בקיבוץ נירים, איתן חזר לפקד על החיילים שלו במסלול. הם המתינו ברעים ונערכו לפקודה להיכנס לעזה. הוא לא עבר שום עיבוד של החוויה, ואביתר דאג לו: פוסט-טראומה מתחילה כשיש סדק בין איך שאתה מרגיש לאיך שאתה אמור להרגיש. איתן אמור להיות מפקד נערץ, ומפקדים נערצים לא פוחדים אף פעם. אביתר חשש שהפחד בשביעי לאוקטובר יסדוק את התדמית של איתן בעיניי עצמו. אביתר עצמו לחם בבארי באותה שבת, והוא סיפר לאיתן שגם לוחמים ותיקים בסיירת פחדו באותו קרב מאד.
״היו הרבה פעמים שפחדתי,״ איתן סיפר לו. ״כשהיה צריך להיכנס לבתים ולטהר אותם, זה היה מפחיד מאד. הראשון שנכנס לבית לא יודע במה הוא יתקל. מאד פחדתי, לכן תמיד נכנסתי ראשון.״
תמיד אהבנו את איתן, אבל מאז שהוא התגייס ל״אגוז״ ובטח בשנה האחרונה - זה הפך להערצה. כל אחד מאיתנו היה זורק, כבדרך אגב, ״אח שלי מסיים מסלול השבוע״, או ״אח שלי בדיוק היה מצטיין בקורס קציני יבשה״. פתחנו קבוצת ווצאפ ייעודית לאיתן, כי אחרת לא היה נשאר מקום לשום דבר אחר בקבוצה המשפחתית הרגילה. באחד מהאירועים המשפחתיים הנדירים שאיתן הגיע אליהם, בשנה האחרונה, אלעד שאל אותו -
״איך מילד פצלוח שמפחד מכל כך הרבה דברים, הפכת לגיבור העל שאתה עכשיו?״
״אתה יודע, לא השתניתי,״ איתן ענה לו. ״אני עדיין מפחד.״
בקרב של יום רביעי בלילה, הצוות נכנס לבית שהיו בו מחבלי חזבאללה. המחבלים פתחו באש, ומהירי נפצע הקשר של איתן, סמ״ר אור מנצור ז״ל, וחייל נוסף נותר חשוף במדרגות. איתן חטף רימון, נפל וקם על רגליו. היה צורך לפרוץ לבית שוב, לתת מכת אש, לחלץ את הפצוע ולתת לחייל הנצור הזדמנות לחמוק לגג. הנוהל במקרים כאלה, סיפרו לנו החיילים של איתן, הוא שהמפק״צ נכנס שני. הוא אמור לקרוא ״אחד אליי״, החייל הצמוד אליו פורץ לבית והמפק״צ אחריו, כדי שיוכל לארגן את כל הכוח. אבל איתן הרגיש את הפחד. ״לא פחדתי בעזה, לא פחדתי בחאן יונס, לא פחדתי ברפיח. בלילה הזה רעדו לי הביצים,״ אמר לנו אחד החיילים בצוות. איתן לא היסס לרגע. הוא פרץ ראשון. הוא ספג פגיעה ממקלע, ואיבד המון דם.
מכאן מתחיל סיפור חילוץ פלאי, שאולי אספר במלואו בפעם אחרת. החובש, שנותר ללא מפקד, קרא לכולם לתת מכת אש לחילוץ, וכולם התרוממו מהמחסות אל מול אש המחבלים וירו, כדי לחלץ את איתן. הם טיפלו בו באופן מופתי ובחושך מוחלט. חילצו אותו במעלה ההר, ללא נווטים, בכוחות עלאנושיים. ההכרה של איתן הצטללה והתערפלה. לפעמים הוא עלה בקשר וחילק פקודות. אחד החיילים סיפר שברגע מסוים הוא אפילו קם וניסה לטפל בפצועים. ברגעים אחרים הוא פנה לחובש וביקש שלא יעזוב אותו. וכמו בחוג קרמיקה, החובש שלו נשאר איתו כל הזמן. החיילים שלו סירבו לעזוב את האלונקה אפילו כשבאו לוחמים אחרים להחליף אותם, אפילו כשהגיעו להאמר הפינוי. איתן לא נשאר לבד אפילו לרגע.
איתן תמיד הסתער ראשון. קרא ״אחריי״. בראייה לאחור אני מבין שזה לא שהוא לא פחד: הוא פשוט לא פחד מהפחד. הוא היה בן בית בפחד, הוא הכיר אותו טוב כמו את עצמו. וגם כשאיבד את ההכרה לבסוף אני בטוח שהוא בחר בדרך החשוכה יותר, כדי להאיר אותה בכוחות עצמו.
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבוֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבוֹהַּ.
(גולדברג)
https://www.facebook.com/reel/954923256656739/?s=single_unit

אליק האח

תמיד התעניינתי באבל. לא יכולתי להסיט את עיניי ממנו. כמו תאונה בכביש אחת: בכיוון ההפוך חסום בגלל סקרנים. ביתר שאת מאז שנולדו הילדים; הרגע הזה, הנס הבלתי ניתן לתיאור שבו מופיע בחדר הלידה בנאדם חדש מתוך האין, גרם לי כל הזמן לפזול אל התמונה ההפוכה: איך יכול להיות שמישהו ישנו פשוט נהיה איננו? איך אפשר שלא להביט בזה?
כביכול באתי מוכן. הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מאד עסוק במוות כי מעולם לא חוויתי מוות של אדם קרוב. ניסיתי לדמיין את סוף העולם בכלים שכן היו לי. למדוד אין בסרגלים של יש. דמיינתי מה יקרה כשתגיע הודעה (אבא שלי? אדם? איתן?), תרגלתי רגשות בסימולציה סגורה.
...ובאמת לא הרבה הפתיע אותי: ציפיתי לכאב, לכעס, להלם. ציפיתי לפולסים הפתאומיים של בכי, לצרחות של אחרים שאי אפשר להרגיע אלא רק להכיל. ציפיתי לאקראיות של צחוק, ועצב, ודיכאון והומור שחור. ציפיתי לסגירות ולפתיחות של הרגשות כמו דלת ברוח שהושארה פתוחה.
כמה דברים הפתיעו: את חלקם לא יכולתי לדעת; אחרים אני מתבייש שלא ידעתי.
לא יכולתי לדעת כמה כואב הכאב. אין לי איך לתאר את זה במילים. חשבתי על מוות כל החיים, אבל עכשיו אני בתוכו. הוא לא רעיון, הוא ממשות. הוא מעיר אותי בלילה ושורט לי את העיניים ומפחיד אותי ולא נותן לי לנשום. ההבדל בין תיאוריה לפרקטיקה בעניין הזה של המוות הוא כמו בין לקרוא מדריך עזרה ראשונה לבין להיות במרכז של פיגוע. אין לי איך להסביר את זה ונדמה לי גם שאין בזה טעם: מי שהיה שם יודע, ומי שלא - כמוני - לא יוכל להבין.
קברנו את איתן בערב ראש השנה. הגענו הביתה שתי דקות לפני כניסת החג, היינו צריכים לתדלק בדרך חזרה, ולמחרת בבוקר כבר הלכנו לבית הכנסת (המזל הוא שהגענו באיחור, אחרת עוד היינו הולכים גם לערבית של חג, עם האדמה הפירורית של הר הרצל דבוקה עדיין בין האצבעות). זה היה מעשה קצת אכזרי גם כלפי המתפללים שם, כי איש לא ציפה שנבוא. הם לא ידעו איך לאכול אותנו. התפללתי בבית הכנסת של ההורים שלי, שבו אנשים מכירים אותי אבל בעיקר מרחוק. מעגל שני, או שלישי: חברים של ההורים שלי, הורים של חברים של האחים שלי. יודעים מי אני, אבל לא הרבה מעבר. אני מניח שנראיתי שבור. פרצתי בבכי מפעם לפעם בלי סיבה ברורה, יצאתי מבית הכנסת לחצר, הסתובבתי סביב עצמי, חזרתי לעמוד ליד אבא שלי. לפעמים ישבתי על החומה הנמוכה בחוץ. האנשים התחלקו לשניים: היו מי שניגשו אליי, לחצו יד, הניחו זרוע על הכתף, אמרו אוי. אמרו, משתתף בצערך. אמרו, זה עצוב נורא. אמרו, איזה כאב. זה לא חשוב מה אמרו, לא הקשבתי. ניגשו, נגעו, והלכו. הייתי אסיר תודה על כל מפגש.
מן הצד השני, היו מי שראו אותי צועד כמו אריה בתוך כלוב וניסו לתת לי מרחב. נמנעו מקשר עין, התחמקו מפגישה. אני יודע שזה מה שאני הייתי עושה עם אנשים ממעגל שלישי - זה מפחיד נורא ואתה לא יודע איך לעזור. אתה לא רוצה להכאיב חלילה. אז אתה נותן להם שקט.
…לאנשים האלה לא יכולתי לסלוח במשך כמה ימים. אני יודע שאני עצמי הייתי מתנהג באותו האופן, ועדיין - לא יכולתי לסלוח. הרגשתי כמו מי שעבר תאונת פגע וברח ומוטל לבדו על הכביש. אולי אתם לא יכולים לעזור, אבל איך אתם מעזים שלא לגשת?
גם השבעה הפתיעה אותי. בהתחלה ביקשתי מאנשים שלא להגיע. זה היה אירוע המוני מאד, במשפחה המונית מאד. לא רציתי להעמיס על החצר העמוסה ממילא, ובכל מקרה אמרתי, איך זה יכול לעזור. אח שלי מת. זה נורא נורא אישי. אני רוצה לידי רק חברים קרובים, דודים, בני דודים. בשביל מה להטריח אנשים ממעגל שלישי, חברים מבית הספר או ממקום עבודה ישן, אנשים שכבר שנים לא שומרים איתי על קשר.
ביום הראשון הגיעו אנשים מכל דרגת קרבה, והופתעתי לראות כמה שזה מציל. ישבתי לכתוב את הפוסט ההוא בפייסבוק, חזרתי לאנשים שדחיתי וביקשתי מהם, בואו. אני עדיין מופתע מהכוח שיש בדבר הזה. בעצמי, פעם, לא הקפדתי ללכת לשבעות שידעתי שיהיו עמוסות אנשים, או לשבעות של אנשים במעגלי היכרות רחוקים. מי צריך אותי שם, חשבתי. במה זה עוזר. אבל כשישבתי בחצר ואנשים הגיעו אליי, הרגשתי שזה נותן לי תוקף בעולם. כאילו אני ברוס וויליס בחוש השישי, ופתאום מישהו רואה אותי. זאת הקלה שאין לתאר. אני קיים; הכאב שלי אמיתי. לא היה צריך יותר מזה: אנשים מאד עסוקים בזה שאין מה להגיד, בקוצר היד של הקלישאות - המקום ינחם אתכם, משתתף בצערכם, שלא תדעו עוד צער. אבל זה מספיק: להגיע, לחבק, לקבע אותי בעולם. להשתתף בצערי.
(מישהו אמר לי, לא שמים לב למי שלא מגיע, לא סופרים לו את זה. וזה נכון, הייתי מוצף באנשים. אני לא זוכר מי היה ומי לא היה. אבל מי שבא, עשה טוב.)
אתמול הגיעה להורים שלי אישה ממודיעין והביאה להם עוגה. היא לא הכירה אותם, אמרה שחיפשה משפחות שכולות, ורצתה להשתתף במשהו. המטבח של ההורים שלי מלא עוגות, אבל הרגע הזה של השותפות בצער נתן לנו כוח שאני לא יכול להסביר. אני של תמול שלשום לא היה מעלה בדעתו להביא עוגה למשפחה שכולה. חשבתי, מה הם צריכים אותי, למה לדחוף להם אצבע לתוך הכאב. אבל הכאב כל כך שם כרגע, כל כך גלוי ונגיש, עד שגם מי שסתם עובר ברחוב מחוץ לבית דוחף אליו אצבעות.
לשבעה יש אפקט משונה. אני מרגיש שכולנו נותרנו בלי עור. כולנו קורבנות של תאונה, שוכבים על הכביש, הקרביים שלנו חשופים. חברים מהעבודה שבקושי הכרתי הגיעו לבית הילדות שלי, ראו את אמא שלי בוכה, שאלו אותי איך אח שלי נהרג. מה עוד נשאר פרטי? בפעם הראשונה שבה הגיעו החיילים של איתן לספר על הקרב האחרון, נסגרנו כל המשפחה הגרעינית בחדר, רק אנחנו והם, סוד קדוש. יומיים לאחר מכן הם כבר עמדו בחצר וסיפרו את הסיפור שוב ושוב לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זה לא רק רע, להיות בלי עור: זה בעיקר בלתי נמנע. זה פשוט המצב שלנו. אני עונה את האמת לאנשים שכותבים לי ״מה שלומך״, אני מאשר את כל הצעות החברות החדשות בפייסבוק. כל מגע כרגע הוא מבורך. כל מי שמוכן להתקרב, להשתתף בצערי.
אֲנִי יְרֻקָּה וּרְווּיָה כְּמוֹ שִׁיר שֶׁעָבַר בָּעֵשֶׂב
אֲנִי עֲמֻקָּה וְרַכָּה כְּמוֹ קֵן צִפּוֹר
אֲנִי מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם
(גולדברג)

אליק האח

סיפור שני: סיפור של אהבה
בלילה שאחרי הקבורה, היה לאמא שלי חיזיון. איתן הגיע אליה, והוא היה חי: עם החצי חיוך שלו, הבלורית הבלונדינית שאין להכניע, העיניים הירוקות הנוצצות. הוא אמר לה שהוא אוהב אותנו מאד. שהוא מצטער שאנחנו עצובים כל כך, שהוא מבקש סליחה. שהוא שמח שכולנו יחד בחג, שהוא רוצה שרק נשמח ושיהיה לנו טוב. שטוב לו עכשיו, שהוא במקום טוב, ושהוא שלם עם מה שהוא עשה. אמא שלי ניסתה לחבק אותו ואז הפנים שלו הפכו פתאום לפנים שהיא ראתה בתוך הארון, אפורות ועצומות עיניים, והיא התעוררה.
היא סיפרה לנו בשקט, כשחזרנו מבית הכנסת, ואנחנו בכינו בקול. בכיתי, נדמה לי, כי יכולתי פתאום לראות את כולנו מהצד השני: במשך כל היממה הנוראה הזאת היינו עסוקים רק באהבה שאנחנו אהבנו את איתן, ולא שמנו לב לכמה שאיתן אהב אותנו. והוא אהב אותנו מאד.
אני מאמין בחיזיון הזה. הקול היה קולה של אמא שלי, אבל המילים, הניסוח, עצם המחשבה עלינו, על מי שנשאר לבד ריק וכואב - כל אלו היו איתן. מאד מאד הוא. אני מאמין בהישארות הנפש הזאת כפיסיקאי, לפי חוקי שימור: האהבה שלנו לאיתן עוד פה, ניתנת למישוש; לאן הולכת כל האהבה שהוא אהב?
איתן היה מין איש שאי אפשר שלא להתאהב בו. כתבתי לו את זה אחרי שהוא נכנס לפקד על צוות לוחמים בעזה. התקופה הראשונה כמפק״צ לוחמים הייתה לו קשה מאד: הוא מצא את עצמו בין הפטיש לסדן, בין צוות שחוק ומחוספס שלא הכיר אותו ולא רצה לתת לו הזדמנות, ובין מ״פ קשוח שהתקשה לתת לו גיבוי. אמא שלי הייתה שבורה מזה: איך הם לא רואים כמה שהוא מושלם? כתבתי לו - איתן, אני לא יודע לתת לך שום עצות לגבי פיקוד או לחימה או יחסי אנוש. אני רק יכול להבטיח לך דבר אחד: שהחיילים שלך יתאהבו בך עד כלות. לא תהיה להם ברירה אחרת. לא היה אדם אחד שפגש אותך כל החיים שנותר מולך כועס, מקנא או מריר. אתה קסם שאי אפשר לעמוד בפניו.
זה היה נכון. אבל זה היה הצד הפחות חשוב של המשוואה: בעיקר, איתן היה איש מאד מאד אוהב. שמענו את זה מכל אחד בשבעה: במשפחה המורחבת, איתן תמיד היה שם לב לכל אחד, גם באירועים עמוסים. תמיד היה יכול לראות שסבתא שלי מרגישה לבד, או לגשת לדודה שלי ולשאול מה שלומה. לא משנה מה היה המצב אצלו, הוא תמיד הצליח לראות מה קורה בלב של אנשים אחרים.
החניכים שלו מבני עקיבא שמרו איתו על קשר שנים אחרי שסיים להדריך. הם ציטטו לנו פעולות שהוא העביר להם, אבל יותר מזה - סיפרו שהוא היה שולח להם משפט מעורר מחשבה, בכל שבוע. הוא עבד בזה: לפעמים משפטים של אלברט איינשטיין, או הרב קוק, ולפעמים משפטים מאת ״אלמוני״ או ״לא ידוע״. כשהוא התחיל את המסלול באגוז נהיה לו פחות זמן פנוי, והחניכים התלוננו שהוא מתרשל. ״עכשיו תורכם לשלוח משפטים אליי,״ הוא אמר. והם שלחו. כשחניך אחד תהה לגבי המקור של איזה משפט אלמוני שמצא חן בעיניו, איתן הודה שאת כל הציטוטים שהוא שלח עם מקור ״לא ידוע״, הוא המציא בעצמו חמש דקות לפני שבת.
בחודש האחרון החיילים שלו סיפרו שהוא היה ישן 13 דקות בלילה. הוא היה עסוק באימונים לפשיטות בלבנון, וניסה להגיע לשלמות. ובכל זאת הוא מצא זמן לענות לחניך שרצה להתייעץ איתו לגבי עתודה אקדמית. אני לא יודע מה איתן הבין בנושא עתודה אקדמית, אבל הם שוחחו שעה וחצי. אחרי חצי שעה החניך תפס את עצמו שאולי איתן עסוק, בכל זאת מלחמה, אבל איתן אמר, מה פתאום. דבר כמה שאתה צריך. (וזה שובר לי את הלב כל פעם, שאני לא התקשרתי. חשבתי שהוא עסוק ולא התקשרתי. היו יכולות להיות לי היום עוד שעה וחצי מזהב.)
הוא לא היה כמעט בבית בשנה האחרונה, אבל כשהוא היה, הוא תמיד היה קשוב לאחיינים. גם כשהיה עייף הוא שיחק איתם גע-גע-גע עד שהביס את כולם. כשהדס חששה מהמלחמה הוא ישב איתה וסיפר לה איך שהוא שומר עליה בצבא, עד שהיא נרגעה. הוא הרים את כולם על הכתפיים, לפעמים בו זמנית. הוא היה הדבר הכי חזק ומרגיע שיכול להיות לילד.
בתיכון במודיעין, היו חברים שיצאו בפניו מהארון. הוא היה כנראה היה מין איש כזה, שאפשר לבטוח בו עם חייך. הוא לקח עליהם אחריות, ביקש ממני להיפגש איתם, לעשות שיחות it gets better. אבל הוא המשיך לדאוג: בדק איתי איך היו השיחות, אולי כדאי לעשות עוד אחת? התייעץ מה כדאי לעשות, אם שווה לדבר גם עם ההורים שלהם, איך לעזור להם לעבור את התיכון עם כמה שפחות צלקות.
כשנכנס לפקד על צוות הלוחמים, הוא עשה שיחה עם המפקד היוצא, שהתחיל לספר לו על התפקידים המבצעיים של הצוות, על נהלי הקרב - איתן עצר אותו: ״חכה רגע, יותר חשוב - יש חיילים עם צרכי ת״ש בצוות? למי יש חברה?״
אחד החיילים שהיו אצלנו סיפר שהוא בכלל לא הכיר את איתן כשהוא נכנס לפקד על הצוות. היתה לו פריצת דיסק כמה ימים לפני כן, והוא היה בבית חולים לתקופה ארוכה. איתן היה מתקשר אליו מח׳אן יונס שלוש פעמים בשבוע: שואל אותו לגבי ביקורי רופא ואז מתקשר יום אחר כך כדי לברר מה הרופא אמר.
״בהתחלה לא הבנתי את זה,״ הוא אמר לנו בשבעה, ״חשבתי, מצב הסד״כ כל כך גרוע שהוא צריך לחפש נכים בבתי חולים? אני הרי לא אוכל לחזור בקרוב. רק אחרי שזה הפך לעניין קבוע הבנתי שהוא פשוט דואג לי. הוא לא מכיר אותי, אבל הוא המפקד שלי, וממש אכפת לו איך אני מרגיש. והאמת שזה הציל אותי,״ הוא אמר, ״נותקתי מהצוות שלי, הרגשתי שאני זרוק לבד בבית חולים. אוסטר דאג לשמור אותי מחובר אליהם, הרגשתי שאני עדיין חלק.״
חיילים שהיו איתו כשפיקד על טירונים סיפרו שהוא שינה להם את החיים: איך שהוא זיהה יכולות פיקוד גם אצל חיילים שקטים, ואיך שהוא נלחם עליהם כדי לתת להם הזדמנות לפרוח. חייל אחד הגיע לשבעה וסיפר שבזכות איתן הוא יוצא לקורס קצינים עכשיו. אף אחד לא האמין בו קודם.
באחד מהימים של השבעה הגיע חייל שהיה בצוות אחר וראה את הקרב. הוא הגיע עם אמא שלו, וישר כשנכנס התחיל לספר. הוא היה שבור קצת, ונראה לי ממש כמו ילד - כמו שאיתן היה בגיל שבע, כשהוא התאמץ מאד להתנהג כמו מבוגר. רציתי לחבק אותו. הוא הגיע באמצע תפילת מנחה, אז לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שנשמח לשמוע אותו כולנו, מיד כשתיגמר התפילה, וניסיתי להציע לשתות ולהראות לו איפה השירותים. ראיתי שהעיטוף שלי מכביד עליו אז נתתי לו מרחב. אחר כך התחיל עוד מעגל, ודיברו כל מיני קצינים, וביניהם גם הקצין שלו, ונלקח לו הסיפור. הוא נשאר להקשיב קצת ואז הלך.
לא שמתי לב לזה, וכשראיתי שהוא הלך נצבט לי הלב. אחר כך גיליתי שאמא שלי רצה אחריו החוצה, וביקשה לשמוע ממנו את הסיפור. את הסיפור עצמו היא כבר הכירה, אבל היא ראתה כמה שחשוב לו לדבר, כמה שחשוב לו לפרוק את מה שראה. וזה היה כל כך איתן: מעומק הבור שאמא שלי נמצאה בו, היתה לה את האפשרות לראות איך מרגיש חייל שבא אליה הביתה, ומה הוא צריך, ומה יעשה לו טוב.
(כל השבוע הזה צחקתי עליה שחשוב לה שכולם יצאו מפה בהרגשה טובה. כאילו היא מארחת אירוע. וחשבתי שזה פולני נורא. אבל טעיתי: זה היה איתן. לא משנה באיזה מצב הוא, תמיד לראות מה אחרים צריכים. אמא שלו, חיילים שלו, אנשים זרים באוטובוס. לאהוב-לאהוב-לאהוב אותם בכל הכוח.)
אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד.
(גולדברג)
בסרטון - קסם שאי אפשר לעמוד בפניו. אוצר קטן ששלחה לנו נעם, שאיתן כל-כך כל-כך אהב.
https://www.facebook.com/reel/3860813257532487/?s=single_unit

אליק האח

סיפור שלישי: סיפור של שרשרת
מיד לאחר הדפיקה בדלת, ההורים שלי היו צריכים לקבל שתי החלטות דחופות: על מועד הלוויה ומיקום הלוויה. אמא שלי קיבלה את שתיהן. שתיהן היו החלטות לא טריוויאליות, בשתיהן לא היינו בטוחים שהיא צודקת, ושתיהן הצילו את המשפחה שלנו. אבא שלי אומר שהיא הייתה יכולה להתפרק, היא הייתה יכולה להיכנע ללחצים, אבל היא הייתה חזקה כמו ברזל. והיא לא חשבה עלינו בכלל, באותו רגע: היא חשבה רק על איתן.
היא התעקשה שהלווייה חייבת לקרות באותו יום, בערב חג. המודיעים הסבירו לה שבית הקברות נסגר בארבע ורבע, ושלא בטוח שיצליחו להביא את הגופה בזמן מבית החולים זיו. היא לא הסכימה לשמוע: איתן חייב לנוח. הוא עבד כל כך קשה בחודש האחרון, הוא לא ישן בכלל. הוא חייב לנוח היום, הם מוכרחים להביא אותו. באותו רגע גם אנחנו הטלנו בכך ספק: חשבנו שמגיעה לו הלווייה מכובדת. שאנשים לא יספיקו להגיע לירושלים בערב ראש השנה, בהתראה של פחות משלוש שעות. היו פקקי ענק של ערב חג. אמא שלי לא הייתה מוכנה להקשיב.
בדיעבד היא הצילה אותנו. קברנו אותו בערב חג, ובמשך שלושה ימים היינו בבית רק אנחנו, אחים והורים. איתן היה כל-כך נוכח וכל-כך חסר. ולנו היה זמן קדוש, קסום, נורא - לדבר אחד עם השני, לדבר עליו. להחזיק זה את זה מעל התהום. שום דבר מזה לא היה יכול לקרות בשבעה. המחשבה על לשאת שלושה ימים כאלה בלימבו, כשהוא שוכב במרתף של בית חולים, מעוררת בי עכשיו אימה.
חוץ מזה, אמא שלי בחרה בהר-הרצל. המודיעה ניסתה לשכנע אותה שעדיף לה לקבור אותו במודיעין, שהיא תוכל לבקר את הקבר בקלות. אבל אמא שלי חשבה על איתן, לא על עצמה. והיא התעקשה על ההר.
איתן אהב את הר הרצל. הוא לקח את החניכים שלו מבני עקיבא לסיורים שם. כבר בתיכון הוא התייצב שם בכל יום זיכרון לשוחח עם משפחות שכולות. ביום הזיכרון האחרון הוא היה בפעילות מבצעית, ולכן האחים שלי עמדו שם במקומו. הוא היה מסוגל לספר המון סיפורים על מי שהיום הם השכנים שלו, ויותר מזה: הוא היה מסוגל להזדהות איתם. אני חושב שזה היה הפער המרכזי בין איתן ובינינו: כולנו גדלנו על אותם ערכים, ראינו את המופע האורקולי של גוש עציון, שמענו את הסיפורים של סבא שלי על שחרור ירושלים. מרדכי אנילביץ ויוסף טרומפלדור היו בעינינו גיבורים. אבל זה מה שהם היו: גיבורים; אנשים מסיפור אחר. דמויות לא לגמרי אמיתיות, גדולות מהחיים, לא ממש קשורות ליום-יום האפרורי של עבודה, פוליטיקה, צבא, זוגיות. איתן ראה בהם תוכנית פעולה: אם הוא היה מוצא את עצמו בגטו ורשה, לא היה לו ספק שהוא היה מארגן מרד חמוש.
החניכים שלו סיפרו בשבעה שוב ושוב על פעולה אחת שהוא העביר להם: פעולה על רועי קליין. ״ההחלטה לקפוץ על רימון,״ איתן אמר להם, כשהיה בכיתה י״א, ״לוקחת עשירית שניה. אי אפשר להחליט לקפוץ על רימון ברגע שהרימון נזרק. את ההחלטה לקפוץ אתה מקבל לאורך כל החיים שלך, בשקלול של כל ההחלטות שהחלטת כל החיים.״
המחברות של איתן מבה״ד אחד מלאות סיכומים. הוא ציטט כל מור״ק, כל תובנה שהיה יכול לנצל כמפקד בהמשך. ״דב גרונר -״ הוא הדגיש במחברת שלו, ״רצה לחיות. כל האנשים האלה רצו להקים בית, משפחה, ילדים. ודווקא בגלל שהם רצו לאפשר לנו חיים, הם היו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשבילנו.״ (מביך כמה ברצינות הוא לקח כל הזדמנות כזאת. הפנקסים שלי מקורס קצינים הם טבלת ייאוש אחת גדולה. אני מניח שגם בגטו ורשה לא היה כדאי לסמוך עליי.)
המוטו של איתן בווצאפ היה ציטוט של מוש זילברשמידט, מפקד גוש עציון במלחמת העצמאות. ״מה אנחנו ומה חיינו? העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים״. זה עדיין שם: אתם יכולים להיכנס לווצאפ שלו ולראות את זה. זאת לא המלחמה, או אפילו הצבא: זה שם מאז כיתה י״ב. זה פשוט היה איתן בלי שום העמדת פנים.
להתחיל מסלול עם טירונים היה בדיוק מה שהתאים לו: הוא היה יכול לדחוף להם ציונות לתוך הגרון בלי התנגדות של ממש. הטירונים שלו אהבו אותו נורא: הם אמרו שהוא מעולם לא צעק עליהם, מעולם לא נתן להם זמנים. הכל היה בדוגמא אישית, הגיע ישר מהלב. אבל כשהתחילה המלחמה הוא עשה מאמצים כבירים להשתחרר מההכשרה ולהיכנס להילחם. כשקיבל בסוף פיקוד על צוות לוחמים משופשף גילה שהרבה יותר קשה לדבר איתם על דב גרונר; שיום כיף מבחינתם זה להיות בים או בבית, לא מור״ק ועבודת אדמה בכפר עציון.
…פגשנו את הצוות הזה כמה פעמים בשבעה. אני חושב שאני מדבר בשם כל המשפחה שלי כשאני אומר שאלו היו הרגעים הכי טובים שלנו. בפעם הראשונה ישבנו עם כולם בסלון: המפק״צ שאיתן החליף חזר מהאזרחות כדי לפקד על הצוות אחרי שהוא נהרג. הם ישבו סביבנו, חבורה של אריות, איתנו וסיפרו על ח׳אן יונס ועל לבנון ועל איתן, ואני זוכר איך הרגשתי שהסלון של ההורים שלי הוא כנראה המקום הכי בטוח בעולם ברגע הזה. הרגשנו שאנחנו מוקפים בהמון-המון איתן, ורק רצינו לחבק אותם, לגעת בכולם.
אנחנו משפחה של ג׳ובניקים, למעט כמה חריגים נערצים. שמענו את הסיפורים של החיילים שלו, אירועים משעשעים ומטילי אימה כמו היתקלות במחבל בתוך ארון, ואלעד תהה, איך יכול להיות שאנחנו והם הולכים על אותה אדמה. איך זה חוקי בכלל. באחד הערבים בשבעה הגיע הפראמדיק של 669 וסיפר על החילוץ של איתן. בסוף השיחה, אודי שאל אותו מה הוא עושה באזרחות. הוא נבוך קצת, ואז אמר שהוא סתם, סטודנט להנדסת מכונות בבן גוריון. ופתאום בכינו: הכתה בנו ההבנה, שאפשר לחיות את החיים האפורים ובמקביל להיות גיבורי על. הבנו פתאום איך איתן.
איתן לא היה צריך למות כדי להיות גיבור. הוא היה דמות היסטורית. הוא התייחס לעצמו כדמות היסטורית, וכשההיסטוריה באה ודפקה על הדלת הוא לא היסס לענות לקריאתה. החניכים של איתן בבני עקיבא סיפר לנו על פעולה שבה הוא שאל אותם מי היו הלוחמים שנלחמו לצד יוני נתניהו או רועי קליין. אף אחד לא הכיר את השמות. הם לא היו פחות גיבורים בגלל שהם לא מתו, איתן אמר להם. הרגשנו את זה בעצמנו מאד. גם מתוך הכאב הבלתי פוסק על איתן. איזה מזל יש לנו, כעם, שיש לנו אנשים חזקים כאלה, אנשים שעונים כשההיסטוריה מצלצלת.
אני לא זוכר כמעט כלום מהלוויה. אמרו לי אחר כך שבכל זאת היו שם אלפי אנשים. זה מדהים בעיניי, למרות שמבחינתי היינו יכולים להיות שם רק אנחנו. לא ראיתי אף אחד. אבל בדרך, בין הפרידה מהארון ועד הקבר, ראיתי פתאום את חלקת מגיני גוש עציון. החלקה החדשה, של חרבות ברזל, היא החלקה הסמוכה לה. מוש זילברשמידט קבור ממש ליד איתן. ואם היו מחליפים ביניהם, נראה לי ששניהם היו מרגישים עם זה ממש בנוח.
כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
פָּנַיִךְ מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!
(אלתרמן. איתן ידע את כל מילות השיר בעל-פה כבר בגיל חמש.)
בנובמבר לפני שנה, חבר קרוב של איתן כתב לו שהוא מיואש. הוא חזר מלוויה של חבר אחר, ותהה אם יש בכלל טעם בכל המאמץ הזה. איתן ענה לו בהודעה מוקלטת משטחי הכינוס. לא נאום לאומה, לא שיחה עם החיילים שלו. סתם, הודעה מוקלטת לחבר. הצצה לזרם התודעה ששטף במוח של הילד הזה. שמענו את ההודעה הזאת בפעם הראשונה בשבעה, והרגשנו שזה משהו שצריך להפיץ. מוזמנים לשתף אותה הלאה.
״…אז אני בתור איתן אוסטר, לתקופה הזאת זה לא כזה מעניין - מה אני אוהב, מה אני רוצה ואיך בא לי להקים משפחה וילדים. זה לא מאוד מעניין. מה שמעניין זה שאתה עכשיו חלק מצה״ל, וחלק מהתפקיד שלך זה להגן על המדינה, וחלק משרשרת של המון חיילים. אני קצת חוזר על עצמי. אבל קיצר, זה בגדול.״
https://www.facebook.com/reel/1607055626896498/?s=single_unit

אליק האח

כשאיתן היה בן ארבע, הוא הגיע לשלב בחיים שבו הוא מבין מה זה מוות אבל לא מייחס לו שום מטען רגשי מיוחד. מיתר, אחותו הגדולה, הייתה בת שבע וחצי, ואצלה תפס המוות את מקומו הטבעי בתור אם כל החרדות. איתן היה רודף אחריה לחדרים חשוכים, מתקרב אליה ולוחש: ״מיתר, את יודעת שאבא ימות?״
היא הייתה פורצת בבכי והוא היה מתגלגל מצחוק. מנדנד את הרגליים הקצרות שלו מעל הרצפה, מרוצה מכוח העל החדש שפיתח.
ארבע שנים אחר כך לקחתי את שלושת הקטנים לסיור לילה בתחנת הצפרות של ירושלים. חיפשנו דורבנים וליליות, ומצאנו את עצמנו בלב בית קברות מאולתר של 1948, מהתקופה שבה לא ניתן היה להגיע להיקבר בהר הזיתים. תמר הייתה בת חמש, ועל כל מצבה שנתקלנו בה היא עצרה ושאלה המון שאלות: איך הוא מת, למה הוא מת, ממה הוא מת, בן כמה הוא היה, איך ידעו שהוא מת כשקברו אותו, הוא מכיר את מי שקבור לידו? הפעם היה תורו של איתן להצטמרר. ״תמר, די, בואו נלך מפה.״
בעשר שלושים ושמונה בערב ראש השנה קיבלתי את הבשורה. אדם פרק את הקניות במטבח. אני הייתי מוכרח להגיע הביתה, התחלתי לצאת מדעתי, ואמרתי לאדם שאני פשוט נוסע. לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד המתנה. ״אני לא נותן לך לנסוע לבד,״ אדם אמר. מיכאל ועמוס, שניהם בני תשע, שיחקו כדורגל במגרש: מיכאל בדיוק חזר הביתה, ועמוס הלך לחבר. למיכאל היו המון תוכניות - הוא רצה לצאת לקניות עם אדם, הוא רצה להכין איתי שנות טובות, הוא רצה להתאמן לקראת הקריאה בתורה של שמחת תורה, והוא לא הפסיק לשאול אותנו מתי עושים את כל הדברים האלה.
״אנחנו צריכים להגיד לו,״ אמרתי לאדם, ״אנחנו לא יכולים להיעלם פשוט״.
״בוא נחשוב רגע מה אומרים להם. בוא נתייעץ.״ אדם יצא לחפש את עמוס.
קראתי למיכאל לחדר. ״מיכאל, יש לי משהו מאד עצוב להגיד לך: דוד שלך איתן, נהרג בצבא, והוא מת. זה מאד מאד עצוב, ומפחיד. מותר לבכות, ומותר לשאול כל שאלה שאתה רוצה, ומותר להתחבק.״ ראיתי את התריס שיורד על העיניים שלו, בבת אחת. הוא קפא.
״אתה רוצה חיבוק?״
הוא סימן ״לא״ עם הראש.
חיבקתי אותו בכל זאת.
הוא הלך לשחק במחשב. חיבקתי אותו שוב: הרגשתי איך השרירים שלו קפוצים. העיניים שלו רק במסך. ״מיכאל,״ שאלתי, ״אתה רוצה לדבר על זה רגע? אתה רוצה לבכות?״ הוא שוב סימן ״לא״. הלכתי לעמוד בצד. גם אני עוד לא בכיתי באותו רגע. רק הכאב הלם בי נורא והשרירים שלי היו קפוצים גם כן, כמו מתאגרף שמוטל על הרצפה והיריב שלו ממשיך להכות בו בלי הפסק.
אדם חזר. ״סיפרתי למיכאל,״ אמרתי לו, ״בוא נצא״. נעמה הגיעה לשמור על הילדים, ודרך העיניים שלה יכולתי לראות כמה אני שבור. אדם היה מוטרד, ״מה אמרת לו? איך הוא הגיב?״
״הוא לא הגיב,״ אמרתי. ״לך תספר לעמוס ובוא ניסע כבר. אני לא יכול להישאר פה יותר.״
עמוס הגיב בדיוק הפוך ממיכאל: הוא עבר את כל שלבי האבל בדקה. הוא פרץ בבכי תמרורים, נפל על הרצפה. ״לא!״ הוא צעק, ״זה הדוד הכי אהוב עליי. אני הכי אוהב אותו בעולם. לא יכול להיות שהוא מת. אני כל כך שונא את מי שהרג אותו, אני כל כך כועס עליהם. אני אלך עכשיו לצפון ואני אהרוג את כל החזבאללה בעצמי. ומה יהיה עם סבא וסבתא?״ הוא נעצר פתאום, ״הם ימותו מרוב צער? איך אפשר להשתקם מעצב כזה?״ הוא בכה עוד. ואז קם, ניער עצמו מהבכי, וחזר לשחק כדורגל.
לסימונה, בת ארבע, סיפרנו בדרך החוצה. ״סימונה, איתן, דוד שלך נהרג, והוא מת. אנחנו נוסעים להיות עם סבא וסבתא. נעמה תשמור עלייך בינתיים, וסבא יבוא עוד מעט.״
״הוא מת?״ היא ביקשה לוודא. אמרנו שכן. ״אפשר לבנות ארמון במגנטים עם נעמה?״
עשרה ימים לא ממש ראיתי את הילדים שלי. כמעט לא זכרתי שאני אבא. הייתי אח, הייתי בן, ישנתי בחדר הגדול של איתן, בין קיטבגים ומזכרות (החדר של אודי ואלעד, בגלגול של הבית שאני הכרתי). הפלתי הכל על אדם: הוא היה צריך להחזיק גם אותם וגם אותי, ובעצמו להתאבל על סוג-של-אח-קטן שהיה איתו מגיל שמונה.
התלבטנו אם להביא את הילדים ללוויה. אף אחד מהאחים שלי לא הביא את הילדים שלו, אז ויתרנו. בערב החג סימונה שאלה את אדם המון שאלות: איך הוא מת? איפה ירו בו? איך מתים כשיורים בך? קודם קברו אותו ואז הוא מת או שקודם הוא מת? איך הוא נושם בתוך האדמה? למה הרגו אותו? הרגו גם את מי שהרג אותו? הוא בשמיים עם השם?
מיכאל נשאר עם התריס על העיניים. עמוס בכה. עמוס בכה במשך כל היום, נכנס למקלחת לכמה דקות ובכה שם. אדם בכה אחרי שהילדים הלכו לישון.
בסוף היום השני של ראש השנה, אבא שלי ביקש שכל הנכדים יגיעו אליהם הביתה. לשעה, לא יותר. היה לו חשוב שהילדים ישמעו את הסיפור באופן רציף, שלא יפחדו להגיע אל הבית. ההורים שלהם נעלמו בבת אחת בערב חג, והבית של סבא וסבתא היה מבצר, אין יוצא ואין בא. איתן מת, היו להם המון שאלות וחששות שלא יכולנו להרגיע. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שזה יהיה אפשרי: אמא שלי הייתה מפורקת ביומיים האלה, וגם אנחנו החזקנו בקושי. מנענו מאנשים להגיע לתוך הבית. להכניס לתוך הבכי חבורה רועשת ושמחה של ילדים נראה כמו מעשה של טירוף. אבל בחמש וחצי נכנסו הנכדים לבית, וההורים שלי קמו מתוך האפר והפכו לסבא וסבתא.
אמא שלי חילקה לכל ילד נחשי גומי לפי בחירתו, לזכר איתן. נחשי גומי ואובה-בובה היו אבות המזון של איתן מאז גיל ארבע כך שההורים שלי צברו קילוגרמים מזה בבית. ואבא שלי סיפר:
״איתן היה מפקד צוות בקומנדו, שאלו החיילים הכי חזקים והכי אמיצים בצבא שלנו. איתן נלחם כבר כמעט שנה כדי לנצח להרוג ולגרש את האויבים שלנו בגבול, בעזה ובלבנון.
במלחמה האחרונה בערב ראש השנה איתן נהרג ומת, כשהוא נלחם בכל הכוח, והוא וחייליו ניצחו שוב את אויבינו. איתן, הדוד שלכם, היה דוד מצחיק, אוהב, חזק ומהיר. אהבנו אותו מאוד ואנחנו מתגעגעים אליו. במשפחה שלנו יהיה עכשיו לפעמים עצוב, ולפעמים גם נבכה, אבל בזכותו של איתן נמשיך גם לשמוח, להיות ביחד כל המשפחה, לטייל ולצחוק.״ אחר-כך הוא הזמין את הילדים לשאול כל שאלה שהם רוצים, וגם לספר זכרונות מאיתן. אפילו זכרון טפשי ישמח אותנו, הוא אמר. הילדים סיפרו, ומיכאל הצביע ואמר בקול רועד שהוא זוכר איך איתן לימד אותו לקרוא בתורה, ושהוא היה המורה הכי טוב לקריאה בתורה. זה היה בשנה שעברה, רגע לפני שמחת תורה שהחריב הכל. וזה היה נכון, איתן באמת היה המורה הכי טוב לכל דבר. וכשמיכאל סיפר את זה בקול רועד, כולנו בכינו איתו. חיבקתי אותו ובכיתי, ומיכאל בכה, בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים. עמוס יצא מהחצר אל הרחוב לבכות.
אדם חזר עם הילדים לירושלים, ושלושתם מיררו בבכי באוטו. כשנרגעו, סימונה תהתה בקול כמו שאיתן בגיל ארבע: ״למה אתם בוכים? זה בגלל שדוד שלנו איתן מת ונהרג בצבא?״ והכל התחיל מחדש.
...ילדים מגיבים למוות כמו מבוגרים. או שאולי זה להיפך, האבל גורם לך להרגיש פתאום כמו ילד: פרץ פתאומי של בכי, גלים של צחוק ועצב, מסך שאוטם את הרגשות. עמוס יצא אתמול מהאמבטיה בוכה. חיבקתי אותו ושאלתי מה קרה. ״אתה יודע מה קרה,״ הוא ענה לי.
אני יודע, אהוב שלי.
כָּל הַדְּבָרִים מוּבָנִים לִי
חוּץ מִן הָאַהֲבָה.
(גולדברג)

אליק האח

סיפור רביעי: סיפור של החמצה
החיילים של איתן היו בטוחים שהם הצילו לו את החיים.
למדנו את הסיפור הזה בהדרגה: המודיעים רק יכלו לספר לנו שאיתן ״נפל בפעילות מבצעית בלבנון״. כל ניסיון לגלות משהו מעבר נתקל בחומה של בורות - ״אנחנו מצטערים, אנחנו לא יודעים שום דבר נוסף.״ אח אחרי אח ניגשנו אליהם, וקיבלנו בדיוק את אותה התשובה. זה הפך את המוות של איתן לכמעט לא-אמיתי: כאילו הייתה שגיאה בירוקרטית אצל איזו שלישה, ובטעות נשלחו שלושה קצינים דווקא אל הבית שלנו. ופתאום, בלוויה, אחרי שהתיישבנו בחזרה בכסאות, הופיע החובש של איתן. הוא התגשם ממש מתוך האוויר הריק; לא ידענו שהוא יהיה שם. לא ידענו שהוא ידבר. ותוך כדי שאנחנו מקשיבים לו, הבנו שהוא ממש היה שם, באירוע, כמה שעות לפני כן. הוא היה עם איתן. הוא הגיע משם, מלב סיפור האגדה, והופיע בדרך פלא בתוך העולם שלנו. הייתי חייב לגעת בו, כדי לחוש שהוא אמיתי: ניגשתי לחבק אותו מיד כשסיים לדבר.
לא היה לנו זמן לשאול אותו שאלות: החג עמד בפתח. מי שהספיק עמד סביבו במעגל ושמע את הסיפור, ואחר כך נסענו. אדם לקח את מספר הטלפון שלו, ובמהלך החג עדכן אותנו בסיפורים שלו ושל חייל נוסף שנפצע באירוע. ככל שעבר הזמן, הסיפורים הצטברו. התכונה הבולטת של הסיפורים האלו היא שהיה מגיע להם סוף אחר. בכל פעם ששמענו סיפור כזה - קיווינו, באמת קיווינו - שהפעם איתן ייצא ממנו חי. הם עשו הכל נכון: טיפלו בו, העבירו אותו למחסה, חילצו אותו במהירות, העבירו אותו בין רופאה לרופא, לפראמדיק, לכוחות סיוע של מגלן, למחלצים של 669. החובש של איתן, כך אמרו לנו כולם, הוא החובש הכי טוב בצה״ל. איתן לא היה יכול להיות בידיים יותר טובות.
החובש נפצע בעצמו, ולכן גם הוא יצא מהקרב והגיע לבית החולים, ומשם אלינו. אבל שאר החיילים בצוות המשיכו להילחם והם גילו על מותו של איתן רק בארבע. ״אמרו לנו שאוסטר נהרג, ושכבר הייתה לוויה. זה פירק אותנו,״ הם סיפרו. ״פתאום נהיה שקט.״ הם היו בטוחים שהם הצילו לו את החיים. הם היו איתו כל הזמן, הוא היה בהכרה חלק מהזמן, הוא חילק פקודות בקשר, הוא היה מצחיק. כשהרופא ניסה לחבר לו עירוי של פלסמה, איתן התנגד והוציא את המחטים. הוא כנראה היה מטושטש מאיבוד דם. הרופא תפס אותו בכתף ואיים עליו: ״אם אתה לא מפסיק להפריע לי בוריד, אני דוחף לך ישר לעצם!״ (זה הרבה יותר כואב בעצם, מסתבר.) אז איתן חייך וסימן לו ״אוקיי״ עם שני האגודלים, ואחר כך הפסיק להפריע.
אחד החיילים של איתן נצמד אליו כל הפינוי. לא הסכים להתחלף בסחיבת האלונקה, לא הסכים לקבל עזרה גם כשהגיעו מחלצים אחרים, עלה איתו להאמר כדי לוודא שהרופא מטפל רק בו, לא אכפת לו אף אחד אחר. בהאמר צעקו עליו שיירד או שאין פינוי. רק אז הוא נפרד מאיתן: הוא סיפר לנו את הסיפור הזה בשבעה, כשהיינו כולנו יחד. החיילים האחרים היו שקטים וקשוחים כמו אריות מאבן ורק הוא בכה. הוא סיפר שהוא היה המורד הראשי, כשאיתן נכנס לפקד על הצוות. הוא עשה לו את המוות בהתחלה. והוא אמר לעצמו, אני אגיע לבית חולים, אני ארד עליו קצת, אני אגיד לו, סבבה, היה מה שהיה, עכשיו הצלתי לך את החיים אז אנחנו פיטים, אוקיי?
(ופתאום: לא. זה לא נגמר אף פעם.)
הוא ביקש סליחה מההורים שלי, ובכה. זה היה כל כך מיותר, המוות הזה. הוא היה יכול להיות בדיוק אותו גיבור גם בלי למות.
באחד הלילות בשבוע שעבר לא נרדמנו. על מה אתה חושב, שאלתי את אדם. ״אני כל הזמן חושב, אם הוא לא היה שולף את המחטים האלה, אם היתה דרך לגרום לו לקבל את הטיפול… אבל אולי, כשיש פצע שהורג אותך אתה חייב לחטט בו,״ אדם אמר. ״אולי זה מה שאתה עושה עם הכתיבה.״
אוקיי, אני כבר לא אשן הלילה, חשבתי.
... אני מרגיש שהכתיבה שלי פה היא סוג של תרמית; אנשים כותבים לי כמה יפה אני כותב על איתן, איך אני מצליח להנציח אותו. אבל אני עושה מעשה אגואיסטי: אני מספר לכם סיפורים יפים על איתן, הכי יפים שאני יכול, ובעצם מונע מכם ללכת. כמו אלף לילה ולילה, אני מחזיק אתכם בתוך שבעה אינסופית. זה מה שאני עושה כל היום: כותב על איתן, או קורא תגובות על איתן, או מסתכל על שיתופים של סיפורים של איתן. ואני מבוהל אם נדמה לי שהפוסטים מקבלים פתאום פחות לייקים, אם אני נכנס לפייסבוק בהפרש של חמש דקות ואין התראה חדשה, כאילו זה מעיד שזה נגמר.
מתישהו זה ייגמר. בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד אלף לילות. ייגמר לי מה להגיד, או שתיגמר לאנשים הסבלנות לקרוא. ואיתן עדיין יהיה מת. בינתיים אני בורח מזה. כולנו בורחים: להנצחה, לזיכרון, לסיפורי גבורה.
אלעד אמר, בעוד עשר שנים, בעוד עשרים שנה - המלחמה הזאת תיראה אחרת. במבט לאחור, אולי היא תיראה לנו מיותרת. אולי כבר לא יהיה צריך לפרוץ לבתים שבהם מסתתרים מחבלים, יהיו רחפנים שעושים את זה. אולי בכלל לא תהיה כבר יחידה כזאת, אגוז. כל הדברים שחשובים לנו היום, שהיו חשובים מאד לאיתן. ואולי הם היו הופכים להיות רק אנקדוטה בחיים שלו, משהו לספר עליו לילדים בחצי חיוך. הכל ישתנה. אבל איתן עדיין יהיה מת.
לקראת הלידה של סימונה נסענו לארצות הברית לתקופה של כמה חודשים, בלתי מוגדרת. הייתה קורונה, היינו עם תאומים בני חמש, איתן היה בדיוק לפני גיוס, והצעתי לו שיצטרף אלינו: שיהיה חלק מהזמן עם הילדים, ובחלק מהזמן יסתובב, יתפוס אמריקה. איתן התלהב. סיכמנו שנתאם אחרי הלידה. אבל אז סימונה נולדה והייתה תינוקת קלה מאד, וגרנו באיזו עיירה בלי תחבורה ציבורית, ואמרתי לו, עזוב. לא יהיה לך מה לעשות פה, ותצטרך בידוד של שבועיים, ותיכף חגים, אנחנו מסתדרים סבבה. פעם אחרת. הוא התבאס עליי קצת, אני יודע, אבל עבר לו. זה לא עוזב אותי, עכשיו. אני בוכה בכל פעם שאני נזכר בזה. איזה אוצר של שבועיים היה יכול להיות לי עכשיו בידיים, ובאיזו טיפשות איבדתי אותו.
לא התקשרתי לאיתן כמעט בשנה האחרונה. לא רציתי להפריע. פחדתי ממה שהיה לו לספר. לא הקלטתי לו הודעות וידאו עם הילדים. לא שלחתי לו בדיחות מפגרות ולא קיבלתי ממנו הקלטות מצחיקות עד דמעות. כשהוא התגייס רציתי לשלוח לו חבילות ענק עם נחשי גומי כל שבועיים, אבל היה לי מסובך להבין איפה הוא נמצא, ושלחתי רק פעם-פעמיים והפסקתי עם זה.
אני אוסף זכרונות על אח שלי מאחים אחרים, מחברים, מבת הזוג שלו. כמו אוכל נבלות. זה מוכר להפליא ואהוב להחריד, ואני מחמם ומגיש לכם הכל פה בפוסטים, אבל אין לי כלום משל עצמי. זה כואב נורא.
באחד מהערבים בשבעה התיישב במעגל שלי חייל. הוא הקשיב לשני סבבים של סיפורים על איתן, עד ששמתי לב שהוא שם ושאלתי אותו מי הוא. ״הייתי חניך של איתן בבני עקיבא,״ הוא אמר.
״אז מה אתה נותן לי לחזור על עצמי,״ התרעמתי, ״ספר לי אתה משהו.״
הוא נבוך קצת. ״שמע,״ הוא אמר לי, ״הייתי בסך הכל חניך בסדר, לא הייתי החניך האהוב או משהו. ואיתן היה מדריך טוב, אבל לא ממש שמרנו על קשר. הוא הלך לצבא, אני נכנסתי להדרכה, שום דבר מיוחד. וביום רביעי שמעתי שהוא נהרג, ואמרתי לעצמי, כמה עצוב. וזהו. מישהו שהכרתי מפעם.״ הוא שתק קצת. ״אבל זה לא עוזב אותי. זה כאילו יש לי חור בתוך הלב, לא יודע להסביר את זה. אני מרגיש נורא-נורא לבד. אז באתי לפה. הייתי בבוקר באילת ובצהריים בגולן, הייתי עשר שעות בכביש, וכל הדרך חשבתי על סיפור שאני אוכל לספר לכם. אבל אין לי כלום. אין לי שום סיפור לספר. והוא חסר לי נורא.״
חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי. אני כל היום מספר סיפורים, אמרתי לו, ואני מרגיש בדיוק אותו דבר.
רְאִינוּךָ הוֹלֵךְ וְיָדַעְנוּ הַרְבֵּה,
וְיָדַעְנוּ אוֹתְךָ עַד מַחֲנָק וּדְמָעוֹת.
רְאִינוּךָ הוֹלֵךְ וְאָהַבְנוּ הַרְבֵּה
וְיָדַעְנוּ מְעַט מְאֹד.
(גולדברג)
https://www.facebook.com/reel/1043939790811587/?s=single_unit

אליק האח

סיפור חמישי: סיפור של אח גדול
אחרי שלושה ימים, בשבת בצהריים, הגיע סוף-סוף הדיכאון. ישבתי מחוץ לבית של ההורים שלי ולא מצאתי את הכוחות להתרומם. בפנים אכלו ארוחת צהריים. הייתי רעב, אבל לא יכולתי לדמיין לאכול. הרגשתי נורא לבד. כולם היו בפנים, אכלו, בכו, צחקו, סיפרו סיפורים על איתן. ההורים שלי איבדו את הבן שלהם, האחים שלי איבדו את האח שלהם, אבל אף אחד מהם - אף אחד אחר בעולם כולו - לא איבד את האח שלי. שום שותפות באבל לא הועילה לי באותו רגע. איבדתי את האח שלי. האח הקטן שלי. הוא היה שלי, ועכשיו הוא איננו.
אבא שלי הקים אותי מהדיכאון לתדריך תחילת שבעה: חילקנו גזרות, משימות, תחומי אחריות. ״מאות אנשים יגיעו לכאן בכל יום כדי להכיר את איתן. אנחנו לא נספיק לדבר עם כולם,״ אבא שלי אמר, ״חשוב שיהיה להם מה לקרוא, ועל מה להסתכל. אנחנו כאן בשביל איתן, השבעה הזאת היא לא בשבילנו.״ ישבתי עד ארבע לפנות בוקר לכתוב את חוברת הזיכרון. וכעסתי, כל הזמן הזה נורא כעסתי: רציתי לשכב על הגב ולמרר בבכי במשך שבוע; רציתי שיאכילו אותי בכפית. במקום זה התייצבתי בבוקר ופתחתי עוד ועוד מעגלים של שבעה - ״ברוכים הבאים למוזיאון איתן. אני אהיה המדריך שלכם להיום.״ לאנשים שהחמיאו לי ואמרו כמה שהחוברת יפה, עניתי, ״בטח. זה איתן כתב.״
הכל היה שם אמיתי, והכל היה לא קשור אליי: הגבורה, גדלות הנפש, הדוגמא האישית. המפקד שהולכים אחריו באש ובמים. מה לי ולזה? מה לזה ולאח הקטן שלי?
איתן היה בשבילי ילד בן שבע. השקעתי המון מאמצים לשמר אותו בן שבע, למגינת ליבם של כל המעורבים בדבר. וכל הפסטיבל הזה הכעיס אותי נורא: הוא ילד בן שבע, מה אתם נותנים לו להילחם בחזבאללה?
לפני כמה שנים עצרתי לטרמפיסט בדרך לירושלים. כשאספתי אותו גיליתי שזה איתן. כמובן שנתתי לו כאפה, מה הוא נוסע בלי להגיד לי, ואחר כך הקפצתי אותו כבר עד הישיבה בגוש עציון. כל הדרך הוא התלבט איתי אם ללכת לקרבי או לתפקיד שהציעו לו במודיעין. הוא מאד רצה קרבי, אבל זה מאד מאד הדאיג את אמא. ניסיתי להיות אח גדול אחראי ולא אמרתי לו בשום שלב מה דעתי, רק שיקפתי בשבילו את הדברים שהוא אמר. הוא יצא בסוף מהאוטו ואמר שהייתה שיחה ממש טובה, ואני כועס על עצמי מאז. אבל אני לא כועס בגלל שלא אמרתי לו, ברצף, ״מודיעין-מודיעין-מודיעין-מודיעין.״ הוא ממילא לא היה מקשיב לי. הסתבר לנו עכשיו שהוא ניהל שיחות כאלה עם כולם - באופן אופייני לאיתן, נתן לכל אחד להרגיש כאילו דעתו היא המכרעת. אני כועס כאילו יצאתי מהבית ושכחתי לסגור את השער, ועכשיו אחי הקטן יצא בטעות לרחוב והצטרף ליחידת אגוז.
החודשיים האחרונים של איתן בגבול הצפון היו השיא של השירות שלו. הוא היה מאושר: הוא גיבש סביבו את הצוות הכי טוב ביחידה, והם קיבלו את המשימות הכי חשובות. הוא לא סיפר לנו מה הם עושים, רק אמר שזה דברים שאי אפשר לראות גם בסרטים בנטפליקס. הוא ניסה להגיע לשלמות: הוא ביצע כל תרגיל כמה וכמה פעמים, החיילים שלו סיפרו שהוא ישן 13 דקות בלילה. אחר כך גילינו שהוא היה במבצעים מעבר לגבול: מגיע למבצרים של חיזבאללה, מסמן אותם, אוסף נשק, אולי משאיר פתקה ״איתן המלך היה פה״. אלוהים יודע מה הוא עשה, הוא לא סיפר לנו.
במבצע האחרון, הגדול מכולם, איתן אסף מאדמת לבנון ארבע אבנים למזכרת: אבני גיר פשוטות, שעליהן הוא כתב אחר כך הקדשות. אחת להורים שלי, אחת לעצמו, אחת לחברה שלו נעם, ואחת לאביתר - שסיפר לי את הסיפור.
אחרי המבצע הזה הוא יצא הביתה. זאת היתה השבת האחרונה שהוא יצא. הוא היה גמור מעייפות, ולקח אוטובוס מנהריה למרכז. האוטובוס היה מלא - המקום היחיד שנותר פנוי היה ליד איש שלא הפסיק להציק לו: שאל שאלות, דיבר, לא נתן לו מנוחה. די מהר איתן הבין שמדובר במישהו שנמצא על הספקטרום האוטיסטי.
״מאיפה אתה בצבא?״ האיש שאל. איתן סיפר לו שהוא ביחידת אגוז. ואז האיש התחיל למנות את כל המבצעים של יחידת אגוז, כולל מיקום ותאריך, מאז תחילת המלחמה. איתן הבין שזה הקטע שלו, אז הוא התחיל לספר לו פרטים על ההכשרה של הקומנדו, על הפעילות המבצעית, כל מיני דברים מלהיבים שכאלה. הוא מספר והאיש מתלהב, ואז איתן עוצר רגע, וחושב אם הוא יכול להרשות לעצמו לוותר על אחת האבנים המיוחדות שלו. זה מאד קשה לו, כי האבנים האלה מסמלות עבורו רגע של שיא, אבל הוא חושב לעצמו - כמה אושר זה יכול להביא לאיש שאיתו הוא מדבר. הוא מתלבט ואז שולף את האבן שהוא שמר בשביל עצמו ואומר לאיש - ״הנה, אני רוצה שתיקח את זה. אני לא יכול להגיד לך מאיפה זה, אני רק יכול להגיד שזה מחוץ-לארץ, ועשינו מבצע ממש מגניב כדי להגיע לשם. קח, שתהיה לך מזכרת.״
האיש משתתק, מחזיק ביד את האבן, ואז נעמד מול כל האוטובוס ומתחיל לצעוק: ״הוא הביא לי אבן! סתם, אבן! מה אתה טיפש, מה אתה מביא לי אבנים?! מה אני אעשה עם אבן?! האיש הזה הביא לי אבן! הוא משוגע, הוא נתן לי אבן!״
איתן ניסה לקבור את עצמו.
והחלק שאני הכי אוהב בסיפור - החלק שהוא הכי-הכי איתן - זה הסוף: איתן אומר לעצמו, תכלס, איזה אידיוט אני. הבאתי לו אבן. יכולתי להביא לו סיכת יחידה, יכולתי להביא לו תג, הבאתי לו אבן. מה הפלא שהוא צועק עליי.
…סיפרתי את הסיפור הזה בשבעה, וענבר אמרה לי: שמע, זה בדיוק הסיפור שלך. קיבלת אבן. כל סיפורי הגבורה והנחישות והמוש זילברשמידט והמרדכי אנילביץ׳, זאת האבן שלך. מה זה עוזר לי, איתן? מה אתה נותן לי אבן? אח שלי מת.
אני מבקר בקבר כמעט כל יום. לא יודע להסביר את זה, אבל ממש כיף לי שם. יפה, שקט, רגוע. מבלה זמן איכות עם אח שלי. יושב עם בירה לפעמים, או קורא משהו. ובכל פעם, לפני שאני הולך, אני נותן לו כאפה ובורח. דופק קצת על האדמה, מסתכל שאף לא רואה אותי, וקורא לו טמבל.
אביתר טען שזה צעד לא חכם: גם במצבו הנוכחי, איתן כנראה הרבה יותר חזק ממני. אבל לי לא אכפת. שיהיה גיבור ישראל כמה שהוא רוצה, הוא עדיין האח הקטן שלי. שיידע את מקומו. איזה טמבל.
הייתה לנו בדיחה בווצאפ המשפחתי, שאיתן עדיין לא נולד. זה התחיל באיזה סיפור שסיפרנו, ואיתן הצטרף, ואז אמרנו לו, חמוד, לא יכול להיות שאתה זוכר את זה, עדיין לא נולדת. ומאז זה הפך להיות מין משהו שאומרים: ״איתן נולד כבר?״ ״מעניין מתי איתן ייוולד.״ ״אני מקווה שהוא ייוולד בזמן לטקס סוף מסלול שלו.״ זה עצבן אותו ממש, ולכן זה תפס טוב כל כך. ״מישהו ראה את איתן? לא, נדמה לי שהוא לא נולד עדיין.״
ביום הראשון של ראש השנה עשינו סעודת הודייה. כל אחד סיפר משהו שהוא רוצה להודות עליו לאיתן, על העשרים ושתיים שנים וחצי שהוא חלק איתנו פה. בכינו בלי הפסקה. כולם סיפרו איך שהוא הפך בשנים האחרונות מאח קטן לאח גדול: איך התגאינו בו, איך הוא החזיק את כולנו. זה כמובן נכון: הערצנו לו את התחת. פתחנו קבוצת ווצאפ משפחתית נפרדת לעדכונים של איתן, מרוב שכל הזמן דיברנו רק עליו.
אבל אישית, לא הרגשתי ככה: בכוח-בכוח החזקתי אותו ילד בן שבע. אולי הייתה בזה התנשאות; ניסיון לשמור על מעמדי כבכור: איזה תינוק חצוף אחד מנסה להשתלט לי על התפקיד. אבל בעיקר אני רוצה להאמין שניסיתי להגן עליו. ועל עצמי.
ביום ההולדת האחרון שלו כתבתי לו ככה:
*
איתן -
כשהאחים פוגשים לראשונה את יוסף במצרים, הוא מכיר אותם והם לא יכירוהו. זה תמיד היה החלק החלש בסיפור, מבחינתי, אבל כשאני חושב על זה עכשיו, וואלה, קשה לי להאשים אותם. איך אפשר להאמין שהילד הבלונדי שטען שהוא מלך באיסטוריה, הוא איכשהו באמת המלך? שמי שלפני ההרדמה טווה תוכניות מפורטות איך להיות טבח צבאי, פותר עכשיו חלומות לשר הטבחים? הרי גם אם תראו לי את זה בעיניים, אני לא אאמין.
הבעיה העיקרית בלכתוב לך ברכה ליום-ההולדת, היא שקיומו של יום-הולדת רומז על כך שכבר נולדת. והרי איתן לא נולד עדיין; תחפש פה בקבוצת הווצאפ, זאת אמת מקובלת. אני יכול לראות איך זה עשוי להיתפס כמעצבן מהצד שלך (בהנחה שכן הספקת להיוולד בינתיים): בן אדם רוצה להיוולד, לגדול, לצאת מהגולם, לראות עולם, לעשות דברים חשובים. אבל בשביל האח הגדול שלו הוא תמיד נשאר ילד בן שבע וחצי שצריך לכסות בחול על החוף, או להנהן באישור מתנשא כשהוא מתלהב מהמבורגר סולייה: ״נכון שזה ההמבורגר הכי טוב שאכלתם בחיים?!״
זה לא שאני לא רואה את כל הדברים המופלאים שאתה עושה. זה לא שאני לא מתגאה, לא מתרגש, ולא משוויץ. אבל במקביל זה גם לא לגמרי אמיתי מבחינתי. כי באמת-באמת? אתה בן שמונה. תשע, מקסימום. אני חושב שזה סוג של מנגנון הגנה מבחינתי. אני מאד דואג לאביתר, ולמיתר ולעידו, אבל איתן? נו, באמת. מה כבר יכול לקרות לו? הוא ילד קטן.
כשהיית בן שמונה ימים, נפלתי ברשת של מבצע הטעייה זדוני, ונהייתי הסנדק שלך. כמו אז גם עכשיו, אני לא מצליח להגן עליך מדברים חשובים וכואבים. אפילו להסתכל קשה לי. אבל ממרומי גילי אני יודע שלמנגנון ההגנה שלי יש תועלת אמיתית, גם אם כרגע הוא נראה לך לא שימושי בעליל. אני שומר בשבילך את המקום. אולי לא עכשיו: תנצח את כל אויבינו, תעשה טרק בדרום אמריקה, תתחתן עם אחת מהבחורות ששרית ומיתר מצאו לך, תעשה תואר ותעשה ילדים. אבל כשתרצה שוב להיות בן שבע וחצי, איתן, אני מוכן.
*
(אני מחזיק עכשיו ילד בן שבע שאף אחד לא יבוא לבקש.)
בְּחַדְרֵי הָעוֹלָם הַגְּדוֹלִים, הָרֵיקִים,
גַּם צְחוֹקֵךְ יִבָּהֵל מֵעַצְמוֹ.
(אלתרמן)
https://www.facebook.com/reel/802247715251673/?s=single_unit

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק ראשון)
ברגע מסוים הסיפור שלי והסיפור של איתן נפרדים; זה קורה ב- 10:38, ביום רביעי, ערב ראש השנה. הם נוגעים זה בזה בקו הזינוק ואז מתרחקים במהירות לכיוונים מנוגדים כמו במרוץ שליחים מעוות. ולא רק הסיפורים, העולם עצמו נחצה לשניים. אני מדמיין את הרגע הזה כמו בנבואת אחרית הימים של זכריה, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה: עולם של איתן, ועולם של אין-איתן. ובעולם הנורא הזה, עולם אין-איתן, אני נשאר לבד לספר את שני הסיפורים - הסיפור שלו רץ אחורה, הסיפור שלי מתחיל עכשיו: זה רק אני שאין לו אח. זה רק אני שצריך לספר לילדים. שמפחד מהיום שבו הבכי ייפסק. אין לזה כבר שום נגיעה לאיתן.
יום רביעי, השעה 10:38. אולי השעה 10:35, אולי 10:37. מתי בדיוק מגיעה השיחה? קל לבדוק, אבל אני לא מסוגל לפתוח את רשימת השיחות שלי ולגלול לאחור. עצם המחשבה מבעיתה אותי. אדם הביט במצלמות ואמר שזה קרה ב-10:38.
ביקשתי מאדם שישמור לי את הסרט ממצלמת האבטחה בחצר, את רגע ההודעה. אני לא יכול לגעת בזה עכשיו, אבל אולי יום אחד ארצה לעשות את המסע בחזרה לרגע הזה. זה לב הר האבדון. אפשר ודאי לראות בו איך העולם נחצה לשניים.
אני מביט בזיכרון הזה מהופנט ולא יכול להסיר ממנו את העיניים, כמו בשריפה, או בפיצוץ, או בתאונת דרכים. אבא שלי עשה שבע שיחות טלפון לכל אחד מהאחים, ועוד שתיים לדודים שלי, שיגידו לסבא וסבתא. אחת אחרי השניה, כל שיחת טלפון מבקעת לשניים עולם נוסף. אנחנו שואלים זה את זה איפה היינו, איך הגבנו, מה קרה. שרית הייתה בקופה בסופרפארם והיא קרסה והתחילה לצעוק. אלעד היה בקניות ברמי לוי, עזב את העגלה והלך (ואחר כך המשיך לחשוב כל היום על העגלה הנטושה. מה קרה לה. למה הוא לא אמר למישהו). אודי היה על ספיקר, והבן שלו שמע את השיחה. ההורים שלי. אני שתלתי תותים. זה ממש סתם, דברים אקראיים, אבל נדמה כאילו אם נביט בזה מספיק זמן, אם נבחין בכל אחד מהפרטים, אולי נצליח להבין משהו גדול על מוות.
ברגע הראשון יש רק כאב. אין הבנה, אין בכי. רק בהלה עמוקה נועלת לסתות, התכווצות שרירים, חוסר חמצן. הלם.
אחר כך יש צורך פיזי ממשי להיות בבית. אפילו לא עם ההורים שלי, לא עם האחים: פיזית, בבית. בין הקירות. איפה שגדלתי, משלב מסוים; איפה שאיתן טיפס על הגג וזרק שקיות מלאות מים על אחותו הקטנה. התחלתי לשלוח הודעות ווצאפ לכולם: אח שלי נהרג, אח שלי נהרג. שלחתי לכל מי שהיה אמור להגיע אלינו בחג, שלחתי למנהלת שלי בעבודה. היא הפיצה את זה בקבוצת הווצאפ של המשרד, וכל הדרך להורים שלי ראיתי את הקבוצה מתמלאת בהודעות גנריות מאנשים שלא באמת הכרתי - שלא תדע עוד צער, משתתפים בצערך. לא קראתי מזה כלום, זה הרגיש לי מופרך. התקשרתי ליונה. היא לא ענתה. התקשרתי שוב. היא ענתה, כבר הבינה שמשהו לא בסדר. "אני מצטער שאני אומר את זה ככה," אמרתי, "איתן נהרג." היא התחילה לבכות. אני זוכר שזה הפתיע אותי: בעצמי לא בכיתי עדיין. "אני לא יודע עוד שום דבר," אמרתי, "אני עם אדם. אנחנו נוסעים להורים שלי. נעדכן כשנדע."
(כשהייתי בן שבע, סבא שלי נפטר. זה היה בפתאומיות, מדום לב, והייתי מאד קרוב אליו: גרנו אז דלת ליד דלת. אבא שלי סיפר לי בבוקר ובכה, ואני זוכר את עצמי מספר מיד אחר-כך למירב בת הארבע, בזמן שאני אוטם את האוזניים: להגיד "סבא מת", אבל לא לשמוע את זה. הפעם לא פחדתי לשמוע: רציתי להגיד לכולם. רציתי לעבור על רשימת הטלפונים שלי, אחד אחד, ולהגיד, "אח שלי מת".)
חנינו ליד הבית. רצתי פנימה. חשבתי שאהסס אבל הדחף להיכנס היה חזק יותר. שני קצינים במדי א' ישבו בחצר: זה הרגיש כמו סצינה מסרט ישראלי של יום הזיכרון. זה היה אבסורדי. התעלמתי מהם: חיבקתי את מיתר, את תמר. ההורים שלי ישבו עם קצינה שלישית, רב-סרן. כשהתפנו לראות אותי, חיבקתי אותם. אמא שלי בכתה. הסתובבה בבית. אני לא זוכר מי הגיע לפנינו ומי אחרינו: אביתר, אודי, מירב. אלעד הגיע אחרון: היו פקקי ענק בצומת שילת. כשהוא עקף אותם בשולי הכביש, מישהו פתח את החלון וצעק עליו: "מה אתה, חושב שאתה מיוחס?"
"אח שלי נהרג בלבנון ואמא שלי מחכה שאני אגיע הביתה," אלעד ענה לו. האיש השתתק.
("אח שלי נהרג בלבנון". זה כזה משפט מהניינטיז: להיות ילד קטן שיושב בבית, ופתאום חיילים דופקים בבית ואומרים שאחיך הגדול נהרג בלבנון. מה זה קשור אליי, מה זה קשור לאיתן.)
בבית היה זמן. היה הלם, והיה בכי. אבל בעיקר היה המון זמן פנוי. הסתובבנו בלי לדעת מה לעשות עם עצמנו, התחבקנו אחד עם השני. התחלתי אשכרה לענות להודעות השתתפות בצער בווצאפ; פשוט היה זמן פנוי. הקצינים מילאו המון טפסים: מסתבר שיש הרבה מאד בירוקרטיה כשמישהו מת, ולצה"ל דחוף לעשות אותה מיד. אספו פרטים של כל האחים, כתובות, מספרי טלפון, כתובות דוא"ל. מיתר ניהלה את כל האירוע מול המודיעים, ניסתה להגן על ההורים שלי מכל מפגש מיותר איתם. לבחור תמונות ל"הותר לפרסום", לנסח טקסט להודעה: את מי הוא הותיר אחריו. לסדר אישורי כניסה למכוניות להר-הרצל. מתישהו קיבלנו אישור לביצוע הלוויה: הם יספיקו להביא את הגופה לפני החג. בדקו אם נרצה לראות את איתן (כולם רצו. אני לא רציתי). תיאמו איתנו את סדר ההלוויה: קריעה, אל מלא רחמים, נאום של נציג צה"ל, דברים של המשפחה. אבא שלי ביקש שבלוויה ידברו רק אנשים שהכירו את איתן, לא פוליטיקאים ולא נציגים. המודיעים אמרו שהמפקדים של איתן נמצאים בלחימה, והם יכולים להבטיח רק נוכחות של נציג גנרי, אבל התעקשו שנאום של הנציג הזה הוא הכרחי: זאת לוויה צבאית. כבר אז התחלתי לכעוס, כעס שרק יילך ויתגבר, אבל אביתר דאג למצוא קצין שהכיר את איתן והכיר את כולנו.
״לא כולם יוכלו לדבר בהלוויה,״ הזהירו אותנו המודיעים. ״חייבים לסיים עד ארבע ורבע בגלל החג.״
אבא שלי ישב לכתוב דברים. ״אליק, אתה תדבר,״ אמא שלי אמרה. ״אתה כותב כל כך יפה.״
ביקשתי לא לדבר; הרגשתי שכל מה שאני יכול להגיד זה ״אח שלי מת וכואב לי נורא.״ אבל אני לא הסיפור פה, הסיפור הוא איתן. ולא היה שום דבר שיכולתי להגיד על איתן. אולי זה מה שאני עושה פה כבר כמעט חודש, מנסה להגיד משהו במקום.
וכל הזמן הזה, ממשיכים להופיע קרעים מהעולם הישן בעולם החדש. בשתים עשרה התקשר אליי השליח מהסופר: ההזמנה של אתמול לא הגיעה, בגלל מתקפת הטילים האיראניים. מי בכלל זכר שהיה דבר כזה? אבל הילדים צריכים אוכל לחג, ולכן ניהלתי שיחה ישירה עם העולם של אתמול: נתתי לו את הקוד לשער, הסברתי היכן להניח את השקיות. הוא ניתק, ואיתן חזר למות.
אחר כך המיניבוס סירב להגיע. הרגשתי כמו בהפקה מביכה של ״גבעת חלפון״: כל הכבוד לצה״ל, תחזקנה ידי כל אחינו. חיכינו עוד ועוד, ובשלוש אמרנו למודיעים שניסע לבד. כאב לי לדמיין את איתן בתוך הרכב של הרבנות הצבאית, שוכב לבד ומחכה לנו (אחר כך הסתבר שגם הוא היה תקוע בפקקים). עיריית מודיעין שלחה רכב ביטחון שיפנה לנו את הדרך לירושלים: זה עבד חלקית - המכוניות בדרך ניסו להידחף לטור שלנו, חתכו אותנו, צפרו לנו, הנהגים נסערים מהחוצפה שלנו לנסוע לקבור את אחינו בזמן שהם פה תקועים בפקק. כעסתי נורא. לראות נהג חרדי חותך אותנו ונדחף לטור האבלים כדי לחסוך עמידה בפקק שלפני המחסום - הוציא אותי מדעתי. הוא לא יודע, ניסיתי לשכנע את עצמי. זה לא עזר.
כל הזמן כעסתי נורא. רגע לפני שיצאנו עיכבה המודיעה את הרכב שלנו: ״ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, רוצה לדבר בלוויה. מה להגיד לו?״
״קודם כל הוא לא ראש עיריית ירושלים, וחוץ מזה, אנחנו לא רוצים נאומים של פוליטיקאים בלוויה,״ עניתי.
״אז מה להגיד לו?״
״תגידי לו שהוא לא ראש עיריית ירושלים, ושהוא לא יכול לדבר בלוויה.״
(אני מקווה שהוא לא גילה את זה בטעות, בגללי. אני מקווה שמסרו לו את הבשורה ברגישות. אולי צה״ל שלח אליו מודיעים.)
הַכְּאֵב
בָּרוּר כְּאוֹר הַיּוֹם.
נַעֲלֶה מִכָּל סָפֵק,
שָׁלֵם כָּאֱמוּנָה.
(גולדברג)

אליק האח

סיפור שישי: סיפור של צחוק
איתן היה מצחיק. מצחיק נורא; מצחיק מהסוג שמחרב שבעות. הוא היה ציני, שנון, ועם מחויבות טוטאלית לכל גאג, דבילי ככל שיהיה.
לא קשה לי לבכות בימים אלה. אבל ברגע שמתחילים לעבור על תמונות של הטמבל הזה, על הקלטות ווצאפ שהוא שלח לאביתר, ולנעם ולאיתם, ובכלל לקבוצה המשפחתית שלנו, אי אפשר שלא לצחוק. בקול, בדרך כלל. אפילו שהוא עדיין מת, וזה מאד מרגיז ולא הוגן. איך אפשר לשלב את המצחיק הזה עם המרדכי אנילביץ והדב גרונר? תהרגו אותי אם אני מבין עד הסוף. אני חושב שהוא היה פשוט טוטאלי בכל דבר שהוא עשה. ואם תספרו לי שמרדכי אנילביץ היה מדבר בג'יבריש שנשמע בדיוק כמו צרפתית, או מבצע חיקויים מושלמים של מפקד גטו ורשה, אני אאמין לכם גם. מניסיון אישי.
כשאיתן היה בן ארבע, ההורים שלי יצאו איתו למלון באילת: ״נופש צבא קבע״. אמא שלי לא הפסיקה להתלונן ולחמם את עצמה כל החופשה, שנתנו להם חדר דפוק. יודעים שהם לא משלמים כמו כולם, אז נותנים להם חדר גרוע. חדר שלא ראוי למגורי אדם. היא תתלונן! שלא תחשבו אפילו. היא תגיד להם בדיוק מה היא חושבת עליהם. ותתקשר גם למרכז לרווחת הפרט בצה״ל: פעם בשנה הם יוצאים לנופש, ונתנים להם חדר עם ריח של שתן! בושה.
מיום ליום היא שכנעה את עצמה שהיא צודקת, עד שבבוקר היום האחרון של החופשה היא ראתה את איתן יוצא מהמיטה, פונה אל המרפסת הקטנה הצופה לים, מפשיל את מכנסיו, ומשתין בשלווה על רצועת הדשא הסינתטי הקטנה.
הוא היה רגיל לזה מהבית: במקום ללכת לשירותים, הוא היה יוצא לחצר ועושה פיפי בדשא. אבל בניגוד לדבורה של שלמה המלך, בגיל ארבע הוא עוד לא זיהה את ההבדל בין דשא אמיתי ודשא מזויף. לפחות חסך מאמא שלי את המבוכה.
באותה חופשה, היה במלון צוות הווי ובידור בינלאומי. הם ביקשו מתנדבים מהקהל, ואיתן מיד קפץ על ההזדמנות ועלה לבמה. המנחה ניגשה אליו, ילד חייכני וזוהר בן ארבע: ״What's your name?״
איתן לקח את המיקרופון: ״בוואה-וואה-וויים-וויים!״ הוא ענה בגאווה.
המנחה הביטה בו, קצת מבולבלת.
״No, honey, I mean - WHATS YOUR NAME?"
איתן אחז במיקרופון בבטחה: ״בלה-בלה-בראם, בי-ווי-ווי-וואה!״
(את מדברת ג׳יבריש? גם אני יכול לדבר לדבר ג׳יבריש!)
(אמא שלי הביטה סביב וקיוותה שלא מקשרים ביניהם.)
הוא אהב נורא לבשל. מגיל אפס בערך. אהב לגעת בחומרי הגלם: למרוח על עצמו רוטב, ללחוץ על העין של הדג. כשאבא שלי בישל הוא היה מצטרף אליו: היה לו שרפרף קטן שהביא אותו בערך לגובה השיש והוא היה מניח אותו ליד הטבח ומצטרף בלי הזמנה. אם היית נוזף בו הוא היה יורד, מעביר את השרפרף לצידך השני, וממשיך בדיוק באותו הדבר. רק את המטבח הוא היה משאיר אחריו עי של חרבות. כשגרנו במודיעין אחרי שהתאומים נולדו, איתן הציע לבוא לבשל בשבילנו ארוחות לשבת. האוכל היה מושלם, אבל את הזמן שחסכתי בלא-לבשל השקעתי אחר כך בלנקות את המטבח.
באחת השבתות בתחילת הקשר שלנו, אדם השכיב אותו לישון (סליחה - לא היה צריך להרדים אותו בגיל שמונה; רק ״להיות לידו כשהוא נרדם״):
״אז מה, איך הולך בעבודה?״ איתן שאל.
״העבודה שלי לא מאד מעניינת…״ אדם ענה בכנות, ״מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?״
״אני רוצה להיות טבח.״ איתן הודה. ״אבל חשבתי… הילדים שלי בטח יתביישו להגיד בכיתה שאבא שלהם טבח.״
״וואלה,״ אדם אמר.
״אבל יש לי פתרון: אני אהיה טבח צבאי. ככה אני אוכל להיות טבח, והילדים שלי יוכלו לספר שאבא שלהם בצבא.״
(תמיד דואג למישהו אחר. כבר בגיל שמונה: לא לפגוע במעמד החברתי של הילדים שלו.)
החיילים שלו סיפרו על שבת אחת בח׳אן יונס: האוכל לא הגיע, כולם היו חולים ועייפים. חצי שעה לפני כניסת שבת איתן נכנס למטבח של הדירה שהם שהו בה, והרים - לבדו - ארוחת עשר מנות. הם אמרו שבכל התקופה שלהם בעזה, זאת הייתה הפעם היחידה שהם ראו אותו עושה משהו לא-מבצעי. והוא היה באלמנט שלו, הם סיפרו. סוף-סוף נהיה טבח צבאי. הוא היה מאושר: חתך וקצץ וערבב ובישל ותיבל וטעם וטיגן והקפיץ, וזה היה האוכל הכי טעים שהם אכלו כל התקופה. (ואיזה מזל שהם פוצצו את הדירה הזאת אחר-כך, חשבתי.)
בגיל 12 הוא יזם איתי שיחת יציאה מהארון. היינו במטבח של מירב, הכנו קציצות לפי מתכון של אדם, והוא שאל, ״אליק, אתה ואדם… אתם חברים טובים, נכון?״
״אה, כן,״ אמרתי, ״אנחנו חברים מאד טובים.״
״אבל, יש חברים טובים, ויש חברים טובים שהם… מגזימים. אתם מגזימים?״
לא מצמצתי ראשון. ״מה זאת אומרת?״
״כאילו, יש חברים טובים שמתחבקים, אבל אפשר להתחבק, ואפשר להגזים. אתם מגזימים?״
נתתי לו עוד שתי התפתלויות כאלה לפני שאמרתי שאדם ואני בני זוג. כמו חבר-וחברה. אנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו רוצים להיות כל הזמן ביחד. אנחנו בזוגיות, אמרתי. ואנחנו די מגזימים איתה. איתן היה מודאג. הוא הציע לי לשמור על זה בסוד, ולא לצאת מהארון. שזה לא יהרוס לי, אם בעתיד אני אשתנה. ״אני לא אשתנה,״ אמרתי. ״תמיד יש סיכוי,״ הוא ענה, ״קראתי בוואינט על מישהו שהיה עם גבר, אפילו הביא ילדים איתו, ואחר כך התחרט ורצה להתחתן עם אישה.״
המשכתי את השיחה הזאת עוד קצת. כבר אז יצא ממנו כל המפקצ בקומנדו: הכל תלוי ברצון, אסור לך לוותר לעצמך. אמרתי לו, זה כמו מישהו שנולד בלי רגליים. הוא יכול לרצות להיות אצן אולימפי, אבל הרצון יכול להביא אותו רק עד נקודה מסוימת. מתישהו אתה צריך לדעת גם לקבל את עצמך. לשחק עם הקלפים שקיבלת.
כאמור, הוא היה אז בן 12, והשיחה בעיקר שעשעה אותי, ואולי קצת הרגיזה גם. רק כשסיפרתי עליה למירב בראש השנה, היא אמרה לי, ״תראה כמה הוא דאג לך. ילד בכיתה ז׳, והוא מרגיש אחראי לאח בן השלושים שלו, שלא יהרוס לעצמו את החיים.״ אחר כך ראיתי שהוא גם לקח ממני את הדימוי על האיש שנולד בלי רגליים, בשיחת ״למה אנחנו נלחמים״ המפורסמת. אז אולי הוא בכל זאת הקשיב.
הוא פרח בקבוצת הווצאפ המשפחתית:
הוא היה שושואיסט מוחלט לגבי המשימות שלו בצבא, אבל בעיקר לגבי הדייטים שלו. כשאמא שלי ארגנה סידור ישיבה לחתונה של אביתר וחן, ניסיתי לחלוב מידע: ״איפה מושיבים את ה+1 של איתן?״
״זה +2, וצריך בשולחנות נפרדים״ הוא ענה.
כשהוא שרד ביומולדת של טליה יותר זמן מאשר אבא שלה, צחקנו עליו שמאז גיבוש מטכ״ל הוא לא מסוגל לפרוש משום דבר. ״חיכיתי לטיולית אבל היא לא הגיעה!״ הוא התלונן.
יש לנו ויכוח משפחתי ארוך שנים, מי היה תינוק יותר שמן, איתן (פצעי לחץ בין הסנטרים) או אביתר (חמש-קילו-מאתיים). אגב, לפרוטוקול - אמא שלי טוענת ששניהם היו תינוקות יפים ממש, ואנחנו מדברים שטויות. כששיתפנו פתק מתפעל של אמא שלי מההישגים של אביתר בגיל תשעה חודשים, איתן כתב ״טוב, בגיל הזה הוא כבר הגיע למשקל של אמא.״
״אתה הולך פה על חבל דק, איתן,״ אלעד הזהיר אותו.
״פעולה שאביתר יכל רק לחלום עליה!״ הוא ענה מיד.
את נסראללה חיסלו בשבת שבה תמר נשארה בפעם הראשונה במדרשה. אני בכנות לא יודע למי מהם היה קשה יותר. עשינו בדיקת קשר בווצאפ המשפחתי במוצ״ש: ״שרדתי!״ היא דיווחה.
״אל תתרברבי,״ איתן ענה לה, ״יש דמויות שלא יכולות להגיד את זה.״
אני חושב שההומור שלו התאפשר מאותו מקום שגרם לו לרוץ אל תוך האש בקיבוץ נירים, או להגן על תושבי הצפון: איתן פשוט לא חשב שהוא הסיפור המרכזי. הוא לא היה מרוכז בעצמו; זה אפשר לו לשים לב לסיפורים אחרים, להסתכל בסקרנות אמיתית או בשעשוע בעולם שסביבו, וללכת עד הסוף עם כל פאדיחה שנראתה לו מצחיקה. לרקוד בבגד ים עם ערסים באילת, לשיר לחבר שלו בשיא הצרחות ״היום יומולדת״ במסעדה, או לשכנע את אמא של נעם שהם יצאו בדייט לציד צרצרים.
וְיָדַעְתִּי, יִרְאָה נִחֲתָה,
וּבָא אֵיד, וּפוֹדֶה מֵאַיִן?
וַיִּמְחוּ שִׂמְחָתֵךְ, וַיֹּאמְרוּ: נִמְחֲתָה! -
וְהִנֵּה עוֹד שִׂמַּחְתְּ עֵינַיִם.
(אלתרמן)
לפני גיבוש סיירות, איתן ממש רצה להגיע לסיירת מטכ״ל. הוא ביקש מאביתר טלפונים של חברים מהסיירת, שיתנו לו טיפים. להנאתכם, סיכום של איתן מאחת מהשיחות ההן.
https://www.facebook.com/reel/1655649198332725/?s=single_unit

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק שני)
יש חורים שחורים; אביתר הסביר לי את זה באחד הערבים של השבעה. בסיפור שלנו יש חורים שחורים. אי אפשר להתקרב אליהם כי הם יבלעו אותך. לכל אחד יש חורים שחורים אחרים, חור שיכול לבלוע מישהו אחד הוא פיסת מידע הכרחית למישהו אחר. אני, כביכול, מדבר על הכל ומשתף בחופשיות, אבל מהחורים השחורים אני מתרחק. זה מנגנון הישרדותי. אנחנו במסלול בריחה, כל הזמן, רצים כדי לא להיבלע.
החורים השחורים של אביתר הם רגע ההודעה, הנצח, והשעות האחרונות של איתן: ההיתקלות, אובדן הדם, הרגעים שבהם הוא מאבד את הצלילות, חוזר לעצמו, ולבסוף מאבד את ההכרה סופית, מאבד את חייו. החיים של איתן נוזלים ממנו. אמא שלי דווקא מוכרחה להיות שם, ברגעים האלו: איך איתן הרגיש, האם כאב לו, האם הוא ידע שמחלצים אותו, האם הוא חשב שהוא עומד למות?
בהתחלה העיסוק בזה עצבן אותי. הוא נראה לי לא מעניין. מה זה משנה, חשבתי. בסוף הוא מת. לגמרי-לגמרי מת. מה זה משנה מה הוא חשב. מה זה משנה אם כאב לו. עכשיו כבר לא כואב לו כלום. בשבעה באיזשהו שלב הפסקתי להגיע לשיחות על הקרב האחרון. כשהמשפחה שלי התכנסה בסלון עם הפראמדיק מ-669, הייתי בחוץ ושעשעתי אנשים בסיפור על החלום להיות טבח צבאי.
עכשיו אני מבין שאביתר צדק: ברחתי. זה חור שחור: הייתי מוכרח להימלט כדי לא להיבלע.
המוות הוא חור שחור בשבילי. הגופה עצמה. הגענו להר הרצל באיחור, והייתי מוכרח לשירותים. עידו ומיתר הורידו אותי בכניסה, ואנשים שבאו ללוויה נתקלו בי ונבהלו. לחבק? לגשת? מה אומרים למי שמתו מוטל לפניו? באותו רגע קיוויתי שכולם יברחו מפניי. הרגשתי שאני עלול לכלות אותם עם הכעס שלי, עם הכאב. אלעד עבר על פניי עם האוטו: חיכינו רגע לסיון. החיילת שהכווינה את האנשים הזהירה אותנו להישאר במכונית, כי לא נוכל להגיע לאזור של הארון אם נלך ברגל. באותו רגע הרגשתי שאני יכול להיות רק עם האנשים האלה: אלעד, סיון, אדם. האחים שלי.
עמדנו בחניון וחיכינו. הוא שם? הוא לא שם? את מי אמורים לשאול. לא ידענו לאן אנחנו אמורים להסתכל, וכאילו פחדנו להיתקל בטעות באיתן המת, בלי הכנה מראש. אבא שלי ירד בכביש המוביל למטה וכולנו הלכנו אחריו. הסתבר שהוא הלך לשירותים. למה שלחתם אותנו לשם? כעסתי על המודיעים. ״הוא שאל איפה השירותים, לא ידענו מה אתם רוצים.״ הם הצטדקו. אחר כך נזכר אחד מהם להתנצל על כך שהמיניבוס ללוויה לא הגיע. עצרתי אותו. ״עזוב, אני כל כך כועס כרגע, שום דבר שתגיד לא יועיל.״
חזרנו לחניון. פתאום ראיתי שעומד שם אמבולנס של הרבנות הצבאית, בתוך גגון לבן מכוער מפלסטיק. חייל של הרבנות יצא אלינו: ״טיפלנו בו בכל הכבוד שיכולנו. הוא נראה ללא פגע. אם אתם רוצים, אתם יכולים לגשת לראות אותו.״
שוב אמרתי שאני לא רוצה. עמדתי מול כולם ואמרתי בקול: ״אני בוחר לא לראות אותו. זאת בחירה אפשרית. מי שלא רוצה לראות, יכול להישאר פה איתי.״ כולם רצו, רק תמר התלבטה. חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא לא מוכרחה. זכרתי שאדם סיפר לי שהוא ראה את אמא שלו אחרי שהיא נפטרה, ושהמראה הזה לא עזב לו את הדמיון הרבה מאד זמן. זאת הייתה התמונה שלה בראש שלו עד שלבסוף תמונות אחרות חזרו והחליפו אותה, אחרי שנים. לא רציתי שזה יקרה לי, אפילו לזמן קצר: הפעם האחרונה שראיתי את איתן הייתה ביוני, במסיבת הבת מצווה של אביגיל. הוא הגיע לכמה דקות במדים הטקטיים שלו, והיה חתיך ופיזר קסם. עבר המון זמן מאז, ראיתי אותו כל-כך מעט. חששתי שלא יהיו לי מספיק זכרונות כדי להחליף את התמונה בארון.
אבל את הקולות אני לא יכול לשכוח. ההורים שלי והאחים שלי הלכו אל מאחורי האמבולנס, והזוועה, הכאב, האבל, בקעו להם מתוך הבטן. בכינו קודם, ובכינו אחר כך, אבל בכי עמוק כזה, מפחיד כזה, לא שמעתי מעולם. קול קדם-אנושי, כאילו עולה מהגוף עצמו. געייה של בכי.
אמא שלי סיפרה אחר כך שהוא היה מושלם. שלם, ויפה יפה. הבלורית הנצחית לא נכנעה, חצי חיוך על הפה. הייתה לו שריטה קטנה בלחי. (״זה לא היה הוא,״ אודי אמר לתמר אחר כך. ״זה היה הגוף שלו, אבל הוא כבר לא היה שם.״)
אבא שלי חיבק ונישק אותו, אמא שלי רק ליטפה את הלחי. היא לא רצתה להכאיב לו.
תמר ואני עמדנו מצדו השני של הרכב. חיבקתי אותה ובכינו. הצעתי לאדם ללכת לראות את איתן. חשבתי שאולי אוכל יום אחד להשלים את המראה הזה דרכו, אם אי פעם אתחרט שלא נפרדתי. אבל המודיעה אמרה לי, ״רק להורים ולאחים מותר לראות אותו.״
״זה האח שלי,״ אמרתי לה, ״את לא תגידי לי למי מותר לראות אותו.״
אבל אדם לא התעקש, ואני לא התעקשתי.
הנציג של הרבנות הציע לתמר ולי להיפרד מהארון הסגור. ניגשתי איתה לאט, מוודא עוד פעמיים שהארון נסגר באמת. שלא בטעות אראה את איתן. נגעתי בדגל שהיה על הארון, ליטפתי אותו. בכינו. אוף, אמרתי. אוף, אוף, אוף.
מהלוויה אני לא זוכר הרבה. אמרו שהיו שם אלפי אנשים, אני זוכר רק אותנו. החזקתי על הידיים את האחיינית הקטנה שלי, קמה, ולא הסכמתי לשחרר. כאילו היא בלון החמצן שלי, הדרך היחידה לשרוד. חששתי כל הזמן ממטח הכבוד, שלא יבהיל את התינוקת. כל הזמן הלכתי מהכסא שלי הצידה, עד שדוד שלי ניגש ואמר לי, ״שב ליד אמא שלך. זה חשוב לה.״ העברתי את קמה לאדם והזהרתי אותו מהרובים. ניגשתי לחבק את סבתא שלי, ואת סבא וסבתא שלי. זה היה הזוי: לא יכולתי לדבר איתם כל היום, ולא אוכל לדבר איתם שוב שלושה ימים נוספים, עד יום ראשון בבוקר. וגם עכשיו, רק חיבוק קצר. הטקס התנהל מעלינו: הניחו את איתן בקבר (הפתיע אותי כמה מהר זה קרה), קראו לי כדי לקרוע את החולצה, שפכנו אדמה על הבור. עוד ועוד אדמה, משקים מוכנים מראש. אמא שלי מספרת שהיא חשבה, ״מה אתם עושים? הוא לא יוכל לנשום ככה.״ נציג הצבא דיבר, אבא שלי דיבר, אלעד, אביתר ומיתר דיברו, אמרנו קדיש. אני לא זוכר כלום מזה, רק שעמדנו מחובקים כל הזמן. אחר כך, פתאום, הופיע החובש של איתן. (על זה כבר סיפרתי.)
מטח הכבוד הגיע בסוף. תמר תהתה אחר כך איך מוודאים שאף אחד לא נפגע ממנו.
״מה זאת אומרת,״ ענינו, ״זה כדורים חסרי קליע.״
״אה, באמת לא הבנתי איך לא היו חורים בצילייה.״
(צחקנו עליה. אבל השאלה הזאת, איך לא היו חורים בצילייה, איך אף אחד לא נפגע בהלוויה, איך בעצם לא כולנו מתנו, היא השאלה הכי אמיתית שנשאלה לגבי היום הזה.)
ניסיתי לחמוק מאנשים שבאו לנחם. אחר כך קראו לי לשמוע את החובש, אחר כך אבא שלי אמר שמוכרחים לצאת בחזרה, חג. חזרתי לרגע, ליטפתי את תלולית העפר שמעל הקבר. רציתי להגיד לו משהו, לאיתן, אבל לא היה לי שום דבר לומר.
עמדנו בפקקים ביציאה מהר הרצל. התעכבנו קצת, כי לא היה אפשר לנתק את תמר מהקבר. אדם חזר באופניים הביתה, לילדים. הדלק באוטו של עידו ומיתר כמעט אזל: חיפשתי תחנת דלק קרובה, ניסיתי לנווט אליה בווייז. הסיטואציה הייתה מופרכת: כרגע קברתי אח, ואני מתלבט איך הכי נכון לעשות פרסה על שדרות הרצל. מתדלקים מכונית. מרגיע תינוקת שמתחילה להיות רעבה. מנסים לנווט מהתחנה לכביש בגין. איך זה הגיוני בכלל? הגענו הביתה שתי דקות לפני כניסת החג. בסלון עמד חבר שלי מהמחזור בתלפיות, ניר, שלא ראיתי לפחות 15 שנים. איש מסיפור אחר. הוא עמד ודיבר עם אמא שלי, וכשנכנסנו, אבא שלי אמר לו - ״טוב שאתה פה. אתם, שבו על הרצפה,״ הוא אמר לתמר ולי. התיישבנו. נשענתי על הויטרינה. ״תגיד להם - אבלים, קומו מאבלכם!״
״קומו מאבלכם!״ ניר אמר.
״עכשיו תושיט להם יד ותקים אותם.״
ניר הרים אותנו מהרצפה, והשבעה הסתיימה. לא היינו אבלים עוד.
הייתי בהר הרצל עוד הרבה פעמים מאז. אני מגיע כמעט כל יום. אני אוהב את הר הרצל, נעים פה. הברושים והאשוחים מטילים צל ירוק, יש נוף מטורף של הרי ירושלים, יש רוח. ומאוד-מאוד איתן. אחלה מקום לזמן איכות עם אח שלי. אני מבקר את איתן ואז מתיישב ליד מוש, איפה שיש ספסל, בחלקה של מגיני כפר עציון. אבל מאחוריה יש עלייה לכיוון החניון, ושם עומד אוהל פלסטיק לבן מכוער. ואני לא יכול להביט לשם, אני לא יכול לשבת בצד ההוא של החלקה, אפילו ששם הנוף הכי מרהיב. זה חור שחור, ואני כל הזמן בורח ממנו.
וַיְבִיאֶהָ לְקֶבֶר עַד שַׁחַר אָתָא
וַיִסְפֹּד לָהּ "אָחוֹת, אָחוֹת,"
וַיְבַקֵּשׁ לְהַגִּיד עוֹד מִלִּים שֶׁיָּדַע -
וְהִנֵּה הַמִּלִּים בּוֹכוֹת.
(אלתרמן)
https://www.facebook.com/reel/1096948928615955/?s=single_unit

אליק האח

איתן אהוב שלי,
נדמה לי שבחודש האחרון יצא לי לבלות איתך יותר זמן מאשר בכל השנה שלפני כן: אני מנצל את ההזדמנות להשלים זמן איכות עם אח שלי. ובתור ירושלמי ותיק לירושלמי טרי - באתי להשגיח שמתייחסים אליך יפה. לראות מי החברים שלך, להזכיר להם שיש לך אח גדול שנותן לך גב.
תכלס, איתן, נראה לי שתהנה כאן. כל הגיבורים שלך פה - הנה, מוש זילברשמידט מאחוריך, "ססמתנו נחושה - נצח ירושלים", שיירת הל"ה, חלקת תש"ח. כל הסיפור.
ממש מתחתיך יש אנדרטה למגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה. בנו אותה בשנת 1957, עבור כל המתים שהיו מעבר לגבול: קברים שהמשפחות לא יכלו לפקוד. מעל האנדרטה כתבו את הפסוק: ״וראיתם ושש לבכם, ועצמותיכם כדשא תפרחנה״. זאת הפטרת הבר-מצווה שלי, כמובן, אבל עוד לפני כן אלו היו מילים של ישעיהו. בנות יותר מאלפיים וחמש מאות שנה: מנסות לעודד יהודים אחרי החורבן, לספר להם שיש תקווה לירושלים.
תשמע קטע מגניב, איתן. מישהו חרת את המילים האלה על הכותל המערבי, כמו גראפיטי. חושבים שזה היה במאה הרביעית לספירה, אלף שנים אחרי ישעיהו, אולי בתקופה של יוליאנוס הכופר. כשלכמה שנים בודדות היה מותר ליהודים להגיע להר הבית. זה כתוב בעברית ברורה, אפשר לעמוד בקשת רובינסון ולקרוא את זה גם היום. כנראה שגם האיש הזה, כמו ישעיהו, ניסה לעורר תקווה. הוא לא הספיק לסיים את הפסוק; אולי תפסו אותו. ומה שבאמת מגניב בזה, איתן, זה שאפילו לא הכירו את הגרפיטי הזה כשבחרו את הפסוק לאנדרטה, בשנות החמישים. גילו אותו רק עשר שנים אחר כך, אחרי שחרור ירושלים.
תראה: איך המילים של ישעיהו מהדהדות אצל יהודי אלמוני אלף שנים אחר-כך, שכותב אותן על הר הבית, ושוב, אלף וחמש מאות שנים אחר כך, עם הלוחמים היהודים בעיר העתיקה. והעיר נופלת, ותשע-עשרה שנים אחר כך משוחררת, והמילים האלה מתגלות מחדש. אותן מילים, תופרות מעל 2500 שנה. וכמה שזה מתאים לך איתן - רק כאילו היית בן 22. בעצם החזקת 2500 שנים לפחות - מכל ההקלטות שלך, מכל הסיפורים של החיילים והחניכים שלך, מהסטטוס שלך בווצאפ - רואים שהיית באמת עם ישעיהו, באמת עם לוחמי העיר העתיקה, באמת עם סבא ספי ומשחררי הכותל. כל אלו היו הסיפור שלך, אישית.
בזמן שהסתכלתי על הכתובת עברו על פנינו מלא מלא נערים ונערות עם חולצות ״צבר״. והם, ככה, מחייכים ומרעישים וצוחקים אחד עם השני, ואני עוד עם דמעות מהביקור היומי אצלך.
בסוף נשברתי, ושאלתי אותם: "מה זה צבר?"
הם סיפרו לי שזאת תוכנית לחיילים בודדים. שהם כולם עולים מחו״ל שבאו להתגייס.
אמרתי להם, וואו. אנחנו כל כך שמחים שבאתם. תשמעו, אח שלי, איתן, היה ממש גאה בכם על זה. אולי תלכו לספר לו, הוא פה קרוב. וחשבתי, וואלה, איתן, תראה איך המילים של ישעיהו הביאו לכאן גם אותם.
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ: שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ; לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ.
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: ״הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם, וִינַקְתֶּם. עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ - כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה! וְנוֹדְעָה יַד יְהוָה אֶת עֲבָדָיו, וְזָעַם אֶת-אֹיְבָיו.
וראית ושש לבך, איתן. ועצמותיך כדשא תפרחנה. כל עוד מסתובבות פה מילים של ישעיהו, אתה ממשיך לחיות.
(דברים שאמרתי אתמול, בעלייה לקבר.)

אליק האח

הדברים שלי על ישעיהו זכו לכמה שיתופים. באחד מהם מישהי הגיבה - "תרבות השכול: מחייכים על הקברים, מתנחמים באבנים." - וכל השבת הייתי עסוק בזה. ניסחתי לעצמי תגובה. כמה לא-שכול היה באיתן: כמה טוב-לב, כמה כוח חיים. במוצאי שבת לא היה למי להגיב: היא מחקה את ההודעה שלה. אולי מישהו העיר לה, אולי היא פיתחה נשמה באיזו דרך פלא. לא יודע.
קודם כל, אל תכתבו דברים אכזריים למשפחות שכולות: התאבססתי על זה כל השבת, ובאמת, כואב לי מספיק.
אגב, חייכנו על הקבר באשמתי. איתן הקפיד לחייך בכל התמונות מאז ה-7.10, ורגע לפני הצילום אמרתי לכולם - תחייכו. איתן רצה שנחייך. יצאה תמונה מחרידה: שישו את ירושלים, אח שלי מת. נער הפוסטר של תרבות השכול, אני.
חברה כתבה לי, "אני חושבת על זה שאתה מדבר ומרגיש לאה גולדברג והוא כל הזמן עם האלתרמן הזה. עם הנכונות מלאת האמונה הזאת להקריב, כאילו ברור שזה הדבר הנכון." כאילו זמר הפלוגות של איתן, מול מותר ומותר לאהוב שלי. אני חושב על זה הרבה.
הגבורה שלו הכעיסה אותי. כתבתי את החוברת עליו בשביל המשפחה שלי ובשביל איתן, וכעסתי נורא: לא רציתי אח גיבור. זה לא מגניב אותי. חשבתי שההורים שלי בורחים מהתמודדות כשהם חוזרים כל הזמן לסיפורי הגבורה. מה אכפת לי אם הוא נהרג בראש חייליו, או נפטר ממלנומה, או נהרג בתאונת דרכים, או ירה לעצמו כדור בראש? אח שלי מת, חשבתי. זה הדבר היחיד שאכפת לי.
איתן באמת היה מדהים. יחיד במינו. את מלוא ההיקף לא הכרתי עד לשבעה. אבל נגיד שהוא היה סתם, נודניק. מישהו בינוני כזה, שלא מקפיד להתקשר להורים שלו, ולא נלהב כל כך לשרת בצבא, ומעדיף קומדיות רומנטיות על מרדכי אנילביץ, ולישון עד מאוחר. מישהו סתם, בסדר. כמוני. זה לא היה כואב נורא? כואב אותו הדבר?
אני לא מדבר על עם ישראל, עם ישראל באמת הפסיד אותו בענק. אבל אני, אישית, מה אכפת לי זמר הפלוגות וישעיהו, מה אכפת לי עם ישראל? למה אני צריך לספר לכולכם איזה איש מופלא היה איתן? אח שלי מת. וזה חרא-חרא-חרא-חרא.
אנחנו עסוקים עכשיו מאד בהנצחה. הכיוון הוא פרויקט חינוכי שיחבר את הנוער לסיפור הגדול, הציוני, שהפעיל מאד את איתן. תיכון, מכינה קדם צבאית, תוכנית מצטיינים. אנחנו חושבים על רעיונות. אני נלהב מזה וכועס על זה במקביל. עצם ההנצחה מכעיסה אותי. גם הפוסטים של עצמי מכעיסים אותי. אני מפרסם פוסט ומיד מחכה לטלפון, תמחק את זה מיד, זה לא איתן! הטלפון אף פעם לא מגיע.
ד"ר הלל מאלי העביר בליל שבועות האחרון שיעור על "לא תעשה לך פסל כל תמונה". מה כל כך רע בלעשות פסל? הוא שאל. אחד ההסברים שהוא הציע זה העלבון לאלוהים, בכך שמרדדים אותו לתוך תמונה. זה הופך את האל לאליל. כמו לתפוס אור ירח בכף ידך, שרות הנזירות ב"צלילי המוזיקה". זה מה שאנחנו עושים לאיתן עכשיו, מנסים לתפוס אותו. וזה כל כך מעליב. וכשזה כתוב טוב, כשזה ממש מזכיר את איתן, זה עוד יותר כואב. כי מה לזה ולאיתן. כמה עלוב מה שנשאר.
המשפחה שלי מספרת את הסיפור האלתרמני. זה כנראה גם היה הסיפור שאיתן בוחר לספר: זה ריגש אותו, זה דיבר אליו, הוא קרא את כל כרכי "הטור השביעי". אבל זה קל מדי, להאשים אותו: גם אני בעצמי אלתרמן. אני באמת מאמין בזה. כשראיתי את הכתובת מישעיהו מעל המצבה, משהו בלב שלי רעד. דיקלמתי את ההפטרה שלי בדרך מהר הרצל הביתה, ובכיתי בלי הפסקה. כשיש פה פחות לייקים אני חושב, זהו, הפסיקו להתעניין באיתן. וזה שובר לי את הלב. ובו זמנית גם לא אכפת לי: מה פאקינג אכפת לי, אם יקראו עליו או יספרו את הסיפור שלו לילדים. זה יחזיר לי אותו? "כל עוד מסתובבות פה מילים מישעיהו, אתה ממשיך לחיות," אמרתי. זה שקר גמור. אתה לגמרי מת, גיבור שלי. מת ברמה שזה מטומטם לכתוב לך "אתה". גם ישעיהו מת. מה נשאר ממנו? כלום. מילים, מילים כאפר. לאח של ישעיהו, לאמא שלו, היה בכלל אכפת שאלף שנים אחר כך מישהו יכתוב ציטוט שלו על קיר?
ואני עונה על זה כן. ולא. וגולדברג. ואלתרמן. וכולם מתים בסוף. וזה חרא צרוף, באמת. חרא חרא חרא. ובכל זאת כשחבר אמר לי מעל הקבר "עוד יהיה בסדר, אתה תראה." קיוויתי שהוא אומר את זה על המדינה שלנו. לא רק עליי.
כשהייתי בן עשר, תפסתי את ההורים שלי צופים בקומדיה שחורה בשם "המוות נאה לה." הם לא חשבו שזה מתאים לילדים, ולכן גירשו אותי בחזרה לחדר. לא ראיתי את הסרט בעצמי אף פעם, אני רק זוכר שנכנסתי לסלון בדיוק ברגע שבו מריל סטריפ יורה בגולדי הון עם רובה ציד, ובמקום למות - היא מתרוממת, וממשיכה לחיות עם חור עצום בחזה.
פתאום נדמה לי שאני ככה עכשיו: מנסה לבדוק תנוחות, איך פחות כואב. עם ישעיהו ומוש זילברשמידט? רק עם הבכי והאוף? להחזיק עד הנצח, לחזור לשגרה? להיות חזקים ולחייך על הקבר? והופ - ברוכים הבאים לתרבות השכול, אנחנו בציונות הדתית אוהבים את האחים שלנו שאהידים. (חזרתי לציונות הדתית, אגב. תפילות כל יום, קדישים. אני עוד אבוא איתך חשבון על זה, איתן.)
בינתיים זה רק זה: אי-נחת עמוקה. חוסר מוחלט של שקט. אבל הלוואי שיום יבוא ויצמח מזה סיפור שיחבר את הגולדברג והאלתרמן ביחד. האומץ לחולין בתוך המרדכי אנילביץ'. איתן באמת היה קצת כזה, דב גרונר ודיבוב של אנה ואלזה. אולי, יום אחד. עם קצת פחות כעס.
...כָּךְ אָמְרוּ, וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי צֵל
וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.
(אלתרמן)
https://www.facebook.com/reel/525694973675469/?s=single_unit

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק שלישי)
המודיעים באו להיפרד. הם נשאו נאום נמלץ שלא התאים לסיטואציה: ״משפחת אוסטר, לא הכרנו אתכם עד הבוקר, אבל אחרי מה שעברנו יחד היום אנחנו מרגישים שזכינו להכיר משפחה מופלאה.״ בהיתי בהם בתדהמה. אבא שלי ביקש שיניחו לנו עד אחרי החג. שלא יבוא אף אחד: לא מפקדים, לא חיילים, לא מנחמים. המודיעים לקחו את הטלפון של אדם כדי לעדכן אותו במהלך הימים הקרובים. אדם עדכן אותי, ואני עדכנתי את הבית.
(ההחלטה להישאר עם הטלפון דולק היתה קלה: הייתי צריך עזרה ראשונה נפשית. הייתי צריך את אדם. אדם היה צריך להיות עם הילדים. אז אני הייתי עם הטלפון ושהקדוש-ברוך-הוא יחפש אותי. אף אחד לא אמר מילה.)
היה שקט. הסתובבנו בסלון ולא ידענו מה לעשות. ״מישהו יכול לאכול?״ שאלתי. ״שאני אחתוך סלט?״
״מה זאת אומרת,״ אבא שלי אמר, ״אוכלים ארוחת חג.״
הבטנו בו בחוסר אמון.
״הארוחות המשותפות היו החלק הכי חשוב בשבעה,״ הוא הסביר לנו, משתף בניסיון שלו מהשבעה על סבא שלי, לפני 34 שנים. אבא שלי הוא היחיד בבית שהיה לו ניסיון מעשי באבל.
ורק אז הבנתי: זאת שבעה. זה מה שקורה עכשיו: התחילה שבעה. פתאום דברים קיבלו פשר; ניגשתי לערוך את השולחן.
היה המון אוכל. השכנים הטובים של ההורים שלי אספו את הקניות מהכיור והכינו מהם מאכלים. אנשים הביאו לנו סימנים לחג, תבשילים. הביאו, הניחו, והלכו. מירב הכינה סימנים לחג לעידו, שהיה אמור להעביר את ראש השנה במילואים במסדרון נצרים. מיתר נסעה בבוקר להביא לו את המשלוח, אבל היא לא הספיקה להגיע עד אליו: אבא שלי התקשר אליה בעשר וארבעים. הצבנו על השולחן את הקופסאות היפות עם הברכות לחיילים, שנה טובה ומתוקה כדבש, שייתמו שונאינו, שיסתלקו אויבינו, שייגזרו עלינו גזרות טובות. מי שרצה, התפלל ערבית. מזגנו יין לכוסות. אבא שלי קידש.
חברה כתבה לי במהלך היום ושלחה לי שיר של לאה גולדברג. אני לא יודע איך היא גילתה שזה אחי; עוד לא הייתה הלוויה. כמה אומץ צריך כדי לשלוח דבר כזה, לא לחשוש שהמילים יהיו ריקות, יהיו לשווא. לא לפחד מהיומרה. השיר הזה החזיק אותי למשך כל החג. קראתי אותו ובכיתי, דיקלמתי אותו כמו לחש הגנה, לחשתי ובכיתי:
דִּמִּיתִי שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת
שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם
עֲצֵי תַּפּוּחַ, אוֹ גַּנֵּי שַׁלֶּכֶת
פּוֹרְשִׂים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם.
כְּמוֹ לֹא נֶחֱרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ,
כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע,
כְּמוֹ עוֹד עוֹמֵד בֵּיתֵנוּ וּמְקוֹמֵנוּ
שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה.
הַכֹּל, הַכֹּל, אֲשֶׁר אָהַבְנוּ פַּעַם
חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ הַלַּחוֹת.
אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי כָּךְ, כִּי אֵין שׁוּם טַעַם
לִזְכֹּר, מָה שֶׁקּוֹרְאִים, הַנִּשְׁכָּחוֹת.
זה היה כך, בדיוק כך. כמו לא נחרב עלינו עולמנו: שולחן לבן ערוך לסעודה. והפלא הגדול הוא שאכלנו. נדמה לי שאפילו כבר צחקנו, בארוחה הזאת. נזכרנו בסיפורים מצחיקים של איתן. הבאנו את ההגדה המשפחתית שהכנתי לפסח האחרון, הגדה שאיתן היה הכוכב המרכזי בה, וקראנו את התיאור שלו לארוחת חג בבית משפחת אוסטר (מיתר הייתה פעם בחג בצבא, והוא כתב לה תסריט של ארוחה משפחתית עם כל הבדיחות הגרועות שלנו, כדי שלא תתגעגע). ופתאום מישהו בוכה. מישהו קם מהשולחן כי הוא לא יכול לשאת את הצחוק. אצל מישהו אחר הבכי נרגע. מסתכלים על תמונות מפעם. הוא כל כך חמוד.
זה לא אמיתי, כתבתי לאדם. הוא ילד פאנטום: מרגישים אותו קיים. הוא עוד מגרד לי, ומעצבן אותי, ומצחיק אותי. זה בלתי אפשרי לדמיין שהוא מת. ההבנה הזאת לא מופיעה בכלל בימים הראשונים; המוות שלו קיים רק באופן תיאורטי, כמחשבה. לא בהרגשה בפועל. זה משתנה עם הזמן, אבל מאד לאט. גם כשאני כותב את המילים האלו, חודש ושבוע אחרי שהוא מת, אני עדיין מופתע פתאום מעצמי: כתבתי ״הוא כל כך חמוד,״ ואז קראתי את מה שכתבתי והתחלתי לבכות. כאילו היו כמה שניות שהוא לא מת, ופתאום גיליתי שכן, בהפתעה. (ההפתעה הזאת דוהה, לבסוף. אדם אמר לי. אחרי כמה שנים. נשאר רק הגעגוע, הזכרונות עדיין כואבים אבל גם מתוקים יותר, שמחים כשהם עולים.)
בתפילת שחרית, למחרת בבוקר, גיליתי שאני מציץ בלי הפסקה בדלת. כל מי שנכנס העביר בי התרגשות: אולי זה איתן? זה כמו תעתועי ראיה. חלק אחד במוח יודע שהוא לעולם לא יגיע, אבל חלק אחר משוכנע, שהנה, הדלת נפתחת והוא נכנס עם חיוך והסבר משכנע למה שקרה אתמול. הייתי צריך לעבור מקום כדי להכריח את עצמי להפסיק להסתכל.
הבית מלא בשלטים ישנים שמירב הכינה לכבוד איתן: ״כשאיתן דורך על לגו, הלגו בוכה״. על הדלת של השירותים כתוב ״גם כשאתה יושב, כולנו עומדים ומצדיעים״. על החדר שלו מבפנים: ״לפני צאתך מהאיתור, וודא שלא שכחת נשק, ווסט, קסדה.״ על דלת הכניסה לבית יש שלט שהאחיין שלי כתב, מזמן, המון המון פעמים, "רק תחזור".
בבוקר החג התחלתי לחשוב שזה לא הוגן שלא היתה לי שום אפשרות להתכונן, שזה לא סביר שאין אפילו פרידה: פתאום הוא מת. אמרתי, לפחות היינו עושים על-האש כזה, שאיתן מכין, שאפשר לדבר, אפשר להתחבק, אפשר לעשות צילומים משפחתיים בחצר, כמו שאמא שלי אוהבת. להביא את כל האחיינים למשחק גע-גע-גע לחיים ולמוות. להיפרד כמו שצריך. הרעיון שלי נראה לי כל כך מבריק ששיתפתי אותו עם המשפחה שלי. "היית יכול לעמוד באירוע כזה?" אבא שלי שאל. והתשובה האמיתית היא שלא. לא הייתי מסוגל להגיע אליו בכלל. כל השנה האחרונה הייתה מין פרידה כזאת, ואני לא הגעתי.
בשלושת הימים הראשונים, ראש השנה ושבת, כמעט אף אחד לא נכנס הביתה. הצבנו שמירה על השער, ואם מישהו במקרה הגיע, אמרנו שאי אפשר, שיחזרו ביום ראשון. זה היה זמן קסם, כאילו עצרו את הזמן: רק האחים וההורים. כל הזמן צוחקים ובוכים פתאום משום מקום. אדם אמר שהיינו כמו מולקולה של שמונה אחים: קשורים זה לזה במבנה מאד חזק, ועכשיו כשאטום אחד יצא מההרכב, הכל רועד ומנסה להתחבר מחדש. אני הרגשתי שאנחנו כמו ספוגים של עצב; בכל פעם מישהו אחד פורץ בבכי, והאחרים ניגשים אליו, סופגים את הכאב שלו. עד שגם הם מתמלאים דמעות ולא יכולים יותר. אבל העובדה שאנחנו שם, כולנו, מאפשרת לנו להחזיק. הרגשתי כאילו אנחנו מותחים רשת הצלה של חבלים, להחזיק את כולנו מעל לתהום. וחבל אחד נקרע, ובכל זאת החזקנו. התחלתי לרצות שיהיה לנו עוד ילד: אני ממש מקווה שזה יעבור לי, אמרתי לאדם, כי אין לי כוח לעוד ילד. אבל איך מחזיקים כשנשארים מעט?
והוא היה כל כך כל כך חסר. אוף אוף אוף. כל הזמן חיכיתי שהוא יחזור, לא מצליח לדמיין שזה יכול להמשיך ככה. שמנו לב שבאופן בלתי רצוני כולנו מצפים ממש למוצאי שבת, כאילו שעם ההבדלה הכל ייגמר: הייתה חוויה מטורפת, מופרעת, בכינו המון. עכשיו די. מיצינו. שיחזור וזהו. לא צריך סוף, לא צריך כלום. מיציתי, באמת. אין לי כוח לזה יותר. הוא יכול לחזור עכשיו ונמשיך הלאה. אבל אין הלאה.
באחד הימים של השבעה, ישב איתי אח שכול ותיק. ביקשתי ממנו טיפים. "אנחנו עושים שבת צחוקים, כל האחים, בשבת הבר-מצווה שלו," הוא סיפר. ופתאום הרגשתי כאילו אני נופל: שבת הבר-מצווה שלו? זה בפרשת שמות. הוא יישאר מת עד אז?!
החזקנו את הזמן במנות קטנות. עד מחר בערב. עד מוצאי שבת. עד סוף השבעה. ביום חמישי בבוקר מיתר אמרה לי שהיא קצת מתרגשת, מין תחושה שסוף-סוף זהו: "אוקיי, נגמרה כבר הקייטנה הגרועה הזאת. בוא ניפרד מהמדריכים המעצבנים מהצבא ונחזור הביתה."
שבוע אחר-כך, בסוכות, אמרתי לאבא שלי שאני עדיין לא מעכל שזה סופי. "אז למה אתה בוכה?" הוא שאל אותי, "הרי ממילא איתן כנראה לא היה מגיע לסוכות. למה הוא כל כך חסר לנו כל הזמן?" האינסוף עומד מכוסה בסדין שחור באחורי התודעה שלי, ונותן לי אגרופים. הוא שם. אני יודע שהוא שם. אבל אני גם מסרב לראות.
הַנִּשְׁכָּחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ
הָאֲבֵדוֹת שֶׁאֵין מֵהֶן מִפְלָט -
(גולדברג)

אליק האח

סיפור שביעי: סיפור של טוב לב
אוי, כמה שרציתי כלב. מאז שהייתי ילד קטן. אמא שלי לא הסכימה; הבדיחה במשפחה שלנו הייתה שבכל פעם שביקשתי כלב, קיבלתי עוד אח. מתישהו הפסקתי לבקש כלבים, אבל האחים המשיכו להגיע.
גם איתן רצה כלב, אבל אמא שלי לא התרככה עם השנים. כשעברנו לירושלים הבטחתי לו שנאמץ בשבילו כלב: הוא יבוא איתנו ליום אימוץ, והוא יבחר. הוא היה אז כמעט בן 12. אני הייתי בן שלושים ועדיין רציתי כלב, נדמה לי, למרות שכלב מביא לכלוך. אבל בעיקר רציתי לתת כלב לילד בן השתים-עשרה שהייתי פעם, וזה מה שאחים קטנים מאפשרים לך לעשות: לתקן את הילדות של עצמך. יש לך כוח-על כשאתה בן שלושים: יש לך דירה, יש לך משכורת, יש לך רישיון, אתה יכול לקחת אותו ליום כיף בים ולקנות אחר כך המבורגר, ולהרשות כמה קטשופ שהוא רוצה. אתה יכול לקחת אותו לקולנוע, סתם ככה, אחר הצהריים. כל הילדות שלך לפניך, תתקן מה שאתה רוצה.
פעם החלטתי לעשות עם איתן שיחה על אוננות. הוא היה בחטיבה, נדמה לי. רציתי לחסוך ממנו את ייסורי המצפון שמקבלים מקריאה בכל מיני קיצור-שולחן-ערוך, ולהגיד לו שזה ממש בסדר לעשות ביד, שלא יסתבך עם זה. תכננתי את השיחה בראש אולי חודש. נסענו באוטו, וזה היה קרינג׳ מטורף. לרווחת שני הצדדים, איתן חתך את השיחה במהירות. אני חושב שהוא הבין מה אני מנסה לומר לו, אבל חשוב מזה - אני חושב שהוא לא היה צריך את השיחה הזאת. איתן לא הופעל מאשמה. הוא היה לגמרי הפוך ממני: הוא לא עשה דברים כי הוא הרגיש שהוא לא בסדר. הוא הופעל מאהבה; מרצון. מטוב לב.
היה שלב קצר שבו חשבתי שהוא הומו. קראתי מאמר שטוען שלבן הקטן במשפחה יש סיכוי גבוה יותר להיות גיי והסימנים המחשידים הצטברו לי בראש: איתן היה מאד רגיש, הקפיד על הבלורית שלו באדיקות של מתאבד שיעי, הזמין ממני חולצות ספיציפיות בארבעים וחמישה דולר כשנסעתי לארה״ב, וגרם לי לחשוש שהעולם האמיתי עלול לשבור אותו אם הוא ייצא אליו לא מוכן. נשבעתי לעצמי למנוע ממנו לעבור את אותו מסלול ייסורים שאני עברתי: אני אסלול בפניו את הדרך! אני אראה לו כמה קל לצאת מהארון!
די מהר הבנתי שאני מדמיין שטויות. הרגשתי הקלה והחמצה. החמצה למין הגברי - איזה בזבוז: איתן היה יכול לחרוך את גריינדר; יופייך לנשים? נשים לא מסוגלות להעריך חתיכות מסוכנת כזאת. אבל בעיקר החמצה שלי: היה לי כל-כך הרבה לתת לו, ושוב התברר שזה חסר ערך.
יום האימוץ של עמותת ״ירושלים אוהבת חיות״ התקיים בכל יום שישי בגן הסוס. היו שם עשרות כלבים עם מתנדבים, ואנשים שבאו ללטף, להתאהב ולאמץ. אנחנו באנו ״רק בשביל אומנה״: עוד לא הייתי מוכן להתחייב לכלב. אבל בעיניים של איתן היו כיסופים של שלושים שנה, שבעה דורות של אחים. הוא עבר מכלב לכלב בהתרגשות, ליטף, התכופף, השתולל. בזמן שאיתן התרוצץ, אדם ואני פנינו לאחראית וביקשנו המלצה: רצינו כלב שיהיה טוב עם ילדים, טוב עם נסיעות, לא תוקפני ולא נובח. האחראית הראתה לנו כלבה שחורה שהייתה כל כך חסרת מנוחה על שלא היה אפשר לראות בבירור את קווי המתאר שלה: היא רצה בלי הפסקה, וגררה את המתנדב האומלל שלה מקצה אחד של הגן ועד לשני, מנסה נואשות למנוע ממנה להתפרץ לתוך הכביש.
״זאת?״ נבהלנו.
״אני מכירה אותה מאז שהיא הייתה גורה,״ היא הבטיחה לנו. אימצה אותה אם יחידנית עם חמישה ילדים, הילדים אהבו אותה מאד, אבל אחרי חצי שנה האמא הבינה שזאת מעמסה גדולה מדי והיא לא יכולה לעמוד בזה. מאז הכלבה נמצאת במכלאה, כבר שנה ומשהו.
״יש לה המון אנרגיה,״ התנצלה האחראית, ״וההזדמנות היחידה שלה לרוץ היא פעם בשבוע, ביום אימוץ. היא תירגע אחרי שתקחו אותה.״
התלבטנו מאד. כלבים אחרים שהיא הראתה לנו תלו בנו עיני כלב, התחככו ברגליים שלנו, שוועו לליטוף. הכלבה השחורה בכלל לא הבחינה שאנחנו קיימים. כשהתכופפנו ללטף אותה היא הקיפה אותנו מחמישה כיוונים שונים. אני התאהבתי בכלב זאב זקן וחנפן שמגיע לימי אימוץ כבר יותר משלוש שנים. אבל איתן היה נחרץ: הכלבה השחורה.
״אתה בטוח?״ שאלתי אותו.
הוא חיבק אותה. משכתי בכתפיי. כל האירוע היה במטרה לאמץ כלב בשביל האח הקטן שלי.
״ניקח אותה,״ אמרנו. ״אבל רק לאומנה,״ הוספתי.
קנינו ציוד בחנות חיות ברחוב הלל. איתן רץ איתה הלוך ושוב מאיתנו עד לאוטו. בנסיעה הביתה הוא חיבק אותה במושב האחורי. צילמתי אותו, לזכור כמה מאושר הוא היה באותו רגע.
שבע היא גוש של טוב לב. היא אהבה מוצקה בצורה של כלב. אני לא נוטה לעל-טבעי, אבל אני מאמין שאיתן ראה את זה: שהוא היה יכול לראות את כל טוב הלב הזה דרך חוסר המנוחה שלה. שזה לא ערפל אותו. היא לא הפכה להיות הכלבה של איתן: הוא הגיע לשחק איתה עוד כמה פעמים, הוא הוציא אותה לטיולים כשהילדים נולדו, אבל היא הייתה הכלבה שלי (ושל אדם. ואחר כך של מיכאל, עמוס וסימונה). בנדיבות, איתן העניק לי את הכלב שאני תמיד רציתי.
בימים שאחרי השבעה באוקטובר קראתי המון סיפורי זוועות, למרות שניסיתי להתחמק מזה. לא צפיתי בסרטונים. הזוועות הותירו אותי ריק. כואב מאד, מזועזע. חלול מבפנים, אולי. אבל מה שהוציא ממני בכי היה גילויים של טוב לב: חמ״לים של התנדבויות, אנשים שרבים על הזכות לרכוש פלייסטיישן לילד על הרצף שפונה מביתו. אני זוכר שבשבעה באוקטובר חייל אחד כתב בטוויטר, "תחזיקו מעמד, אנחנו בדרך." אני עדיין בוכה מזה. טוב לב שובר אותי, אולי כי הוא מציע שבכל זאת כדאי לחוות את החיים האלה. איתן היה אחד מאלה שהיה בדרך. לא חשבתי על זה באותו זמן. ניסיתי לא לחשוב על זה גם מאז.
אחת ההודעות שקיבלתי במסנג׳ר היתה ממישהי שפגשה את איתן באותה שמחת תורה.
״היי אליק, אני במקור מקיבוץ נירים, וב7.10 לרוע מזלי הייתי שם בביקור של הוריי, עם שני הילדים שלי, שהיו אז בני 5 ו-7. עברו עלינו שעות מצמררות ומקפיאות דם בממ״ד, עד שנשמע דפיקה בדלת, וחמישה חיילי אגוז עמדו בפתח והוציאו אותנו משם למקום איסוף. אני לא בטוחה בזה, אבל נראה לי שאיתן היה אחד מהם. בניגוד לאימה שחשתי עד אז, אני זוכרת שהסתכלתי עליהם, והרגשתי הקלה עצומה, והלב שלי התרחב "הטובים הגיעו". כמה טובים, כמה אמיצים הם נראו לי. ממש מלאכי הצלה. הם שמרו עלינו בכזו רגישות, כינסו אותנו בבית של השכנים וליוו אותנו למקום איסוף של הקיבוץ, כשהם מקיפים ומאבטחים אותנו. זה מרגש אותי עד דמעות להיזכר בזה, כי מי עושה דבר כזה? מי מסכן את עצמו ואת לתוך האש מיוזמתו. איזה אדם מהמם אח שלך היה.
את החיים שלי ושל הילדים שלי הוא הציל ושל עוד רבים אחרים. ואולי יש בכך נחמה מסוימת, שזכה לעשות משהו כל כך גדול, ענק, בחייו הקצרים. יהי זכרו ברוך.״
גוש בלתי-ברור של טוב לב. טוב לב עד להתפקע.
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
(גולדברג)
#איתןשלי
(מצורפת הודעה שאיתן שלח לחבר, תודה על הכיפה שהוא סרג לו. ומתוך הצחוק אפשר לראות איך הוא דואג לביצים לאחותו הגדולה. כמו שדאג לי לכלב. מי ידאג לי עכשיו, אח קטן?)
https://www.facebook.com/reel/1264488744826517/?s=single_unit

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק רביעי)
אדם הגיע אחרי ארוחת החג. אחותו נשארה עם הילדים, והוא בא להביא לי בגדים, מברשת שיניים, את "שמחת עניים" של אלתרמן ו"כל השירים" של לאה גולדברג. הייתי גמור. כל הצחוקים של ארוחת הערב חלפו, ובסלון נשארנו אני ותמר, שבכתה מאד. אדם דחק בי ללכת להתקלח, והבטיח שבשבעה ישנים טוב: ״אתה כבר לא דואג, ואתה מאד מותש. אני חושב שישנתי הכי טוב בחיים שלי.״ ישנתי על מזרון בחדר של איתן; לא העזתי לישון על המיטה שלו. ישנתי גרוע. בלי לדעת פרטים, חלמתי על הקרב בלבנון והתעוררתי כל הזמן. בסוף קמתי בארבע לפנות בוקר והלכתי לסלון. אבא שלי כבר היה שם.
לקראת הערב השני, ביקשתי מאדם שיביא לי כדורי שינה. המלצתי עליהם בהתלהבות לכל האחים שלי, עד לשלב שבו הם התחילו לחקות אותי ממליץ עליהם (״יש כדורי שינה! מישהו רוצה? אגב, לא יודע אם אמרתי, אבל הבאתי כדורי שינה!״). אֵבֶל או לא אֵבֶל, ברגע שבמשפחה שלנו מריחים קצת דם במים, הכרישים לא מפסיקים לתקוף. הכדור עזר, וישנתי טוב עד שש. בשש התעוררתי והתחלתי לחשוב על הגוף של איתן בקבר. קמתי מהמיטה. נבהלתי שלא כואב לי אותו הדבר כמו אתמול. ואז התחלתי לבכות.
בשבעה אנשים הרגיעו אותי, זה לא יכאב ככה לנצח. זה הבהיל אותי נורא. הדבר היחיד שיותר מפחיד מזה שהכאב יישאר כמו שהוא, זה שהכאב ידהה ואיתן עדיין יהיה מת. כבר חודש וחצי מאז שאיתן נפל, ואני כל הזמן בודק כמה כואב לי: זה בלתי נסבל כשכואב; זה בלתי נסבל כשכואב פחות.
בין יום כיפור לסוכות היה יום אחד שבו בכלל לא בכיתי, מהבוקר עד הערב. זה היה היום הראשון בלי בכי. היה מפחיד לחשוב שיהיו עוד. כאילו אני מוכן להשלים עם זה, שהוא מת. כאילו הגוף שלי ממהר יותר ממני לשכוח.
ביום שישי בבוקר, שלושה וחצי שבועות אחרי שאיתן נהרג, חטפתי התקף חרדה. עמדתי במטבח והכנתי שקשוקה, ופתאום הרגשתי כאילו אני נופל. לא כולי, כאילו הבפנים שלי נופל, נשאב לתוך תהום ללא תחתית. התיישבתי. למזלי, לא נבהלתי; לפני כמה שנים היו לי כמה התקפי חרדה כאלה, לכן ידעתי מה לעשות. צריך להיאחז בחושים, לא ברגשות: לחפש בחדר עשרה פריטים בצבע צהוב. למשש את הכסא המחוספס. להיזכר בטעם של תות. להקשיב לאופנועים עוברים על רחוב הרצוג. לנשוף לנשוף לנשוף. אדם בא לחבק אותי אבל זה היה יותר מדי: הייתי צריך רק יד להיאחז בה. תוך חמש דקות זה עבר. שתיתי בירה, זה עזר. לאט לאט הכל חזר להיות רגיל.
ידעתי מה קורה בכל רגע, ובכל זאת לא הבנתי את זה. מה קשור התקף חרדה עכשיו? ממה אני מפחד? הרי איתן כבר מת. תייקתי את זה תחת ״דברים מוזרים שאבל עושה לי״, וכתבתי לאחים שלי, שלא יופתעו אם זה קורה גם להם. זאת הייתה חוויה קשה. אבל שמחתי: שמחתי שהגוף שלי מודה שזה אמיתי. "מָה שֶׁקָּרָה - קָרָה בֶּאֱמֶת," כתב ט. כרמי, "מָה שֶׁקָּרָה - קָרָה בֶּאֱמֶת."
מתחילת האבל, אני נאבק בהרגשה שאני מגזים. שאין סיבה שבאמת יכאב לי ככה. שלא היינו כל כך קרובים. שזה בסך הכל אח. שלא ראיתי אותו כמעט בשנה האחרונה, אז כמה באמת הוא כבר יכול להיות חסר לי. שאלמלא היו מספרים לי שהוא נהרג, אולי לא הייתי שם לב בכלל. זה אכזרי וזה לא נכון, אבל זאת המתקפה האוטואימונית שלי על עצמי. אולי זה מין ניסיון ילדותי של התת-מודע שלי שיכאב לי פחות.
שאלתי פעם את סבתא שלי למי היא יותר מתגעגעת, לאמא שלה או לסבא שלי. היא אמרה שהגעגועים לאמא עולים כמה פעמים בשבוע; לפעמים יש משהו שהיא רוצה לספר לה, לפעמים היא רוצה להתייעץ. אבל עם סבא שלי, "אני מבשלת, והכלים נערמים בכיור." הייתה להם חלוקת עבודה, שהיא הייתה מכינה אוכל והוא שטף כלים. כבר שלושים וארבע שנים שהוא איננו, אבל בכל פעם שהכלים לא נשטפים, הוא חסר לה. הכלים שלי לא נערמים בכיור: שום דבר בחיים הרגילים שלי לא נשבר. מאז שהתגלחתי, אי אפשר לראות עליי כלום. כתבתי שאני מסתובב עם חור בתוך החזה, אבל זה לא נכון: החזה שלי שלם. מה אמיתי ומה מזויף? אני מגיע לעבודה. שותה קפה. מדבר. ולכן הבכי נותן לי הקלה גדולה: זה קרה באמת. זה עדיין כואב נורא.
חזרנו לחיים מאד מהר; בהחלטה מודעת. בזינוק: לא לשקוע. לא להישאב לתוך המוות. כבר ביום ראשון בחול המועד עלו בקבוצה המשפחתית תמונות של ההורים שלי בטיול עם הנכדים. לראות את זה עשה אותי מאושר. ביום שני ההורים שלי הצטרפו אלינו. הלכנו בשביל ישראל מקריית יובל ועד עין כרם, היה יפה, והיה נעים, ודיברנו כל הזמן על איתן, ואפילו הספקנו לקדיש של מנחה למבוגרים, ולילדים - גלידה גולדה.
הרומאים היו מביימים הוצאות להורג כך שישחזרו סיפורים מהמיתולוגיה: פרומתיאוס נאכל בזירה על ידי חיות, ואורפאוס ניסה לשווא להשתיק דובים באמצעות נגינה בכינור. המיתוס הפך לאמיתי. נלעג ומאולץ, אולי, אבל אמיתי. עזבתי את המשפחה באמצע התפילה כדי להספיק לפגישה עם הפסיכולוגית, ותעיתי בדרך. לא היו לי מים, הבטריה של הטלפון נגמרה, לא ידעתי מה השעה, והחשיך. עליתי לכיוון קריית יובל, הלכתי בסבך, התקשיתי לנשום. הרגשתי שאני בשחזור של הקרב האחרון של איתן, של החילוץ במעלה ההר. רק שאצלי הכביש למעלה היה הנרייטה סאלד, העליה הייתה קצרה מאד, ובכל שלב יכולתי לחזור על עקבותיי ולהגיע לעין כרם. הלכתי ובכיתי נורא. ושוב, בו זמנית הרגשתי איום ונורא והיתה בזה הקלה - כי הבכי היה אמת: העבודה, הטיול, הגלידה - כל אלו היו העמדת פנים.
חזרנו לחיים מאד מהר, אבל בעצם לא חזרתי. אני לא ממש עובד, אני לא ממש אבא. אני כועס ואדיש ולא מוצא בשום דבר טעם. המקום היחיד שמתחשק לי להיות בו הוא הר הרצל. עברו עליי כבר הרבה ימים ללא בכי, הפסקתי לספור; הגוף שלי ויתר על המאבק במציאות מהר יותר ממני. מיכאל הולך לבית הספר עם סטיקר של איתן על החולצה, כל יום. עמוס כותב לאיתן הודעות בטלפון. "אבא," הוא אמר לי, "התגעגעתי לאיתן מאד, אז כתבתי לו הודעה. חירבשתי מספר של עשר ספרות, שזה לא יגיע לאף אחד אחר. כדאי גם לך לנסות את זה אבא, אם אתה מתגעגע. תכתוב לו."
ביום השלושים עלינו לקבר. לקחתי חופש מהעבודה. עמוס עשה צרות בבית הספר. כשאספתי אותו אמרתי לו, "אתה צריך להתאמץ יותר."
הוא התחיל לבכות. "אני מתאמץ הכי הרבה שאני יכול," הוא כעס.
פתאום הבנתי. חיבקתי אותו חזק. "גם אני מתאמץ הכי הרבה שאני יכול," אמרתי לו, "לפעמים זה פשוט לא מספיק, אהוב שלי. אני יודע."
בְּלַיְלָה זֶה שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיֵךְ בַּכַּר.
רָעוֹת וַחֲנוּקוֹת בָּכִית.
(אלתרמן)

אליק האח

סיפור שמיני: סיפור של אחריות
איתן היה בן ארבע כשפרצה מלחמת לבנון השניה; אני הייתי בצבא. הייתי תלפיון שהוצב במכון מחקר בדרום, ועל המלחמה קראתי בחדשות. לקראת סוף המלחמה נסענו להתנדב בתחנת מכבי-האש של קריית שמונה: הנסיעה באוטובוס לצפון בלילה הייתה מפחידה נורא. ישנו על מזרונים בחמ"ל של התחנה. בבוקר קראנו שהמלחמה הסתיימה וחזרנו.
חצי שנה אחר-כך קיבלתי בדואר אות מערכה, כמו כל מי שהיה רשום בשלישות ב- 2006. מעולם לא ענדתי אותו.
לשבעה הגיעו ההורים של החיילים של איתן. זה מוזר, אמרתי לאדם, אני מרגיש בצד שלהם. האחים הצעירים שלי הריצו בדיחות עם הצוות מאגוז וסיגלו לעצמם מאד מהר את ה"אחי", "אחי, סתכל שניה". אבל לי זה הזכיר את הבנים שלי, שנמצאים עכשיו בשיא הסלנג של כיתה ד': "אחי, מה, אתה עדיין אוהד מכבי חיפה?", "אחי, היו שיעורי בית היום בחשבון, אחי?"
אני בן ארבעים ואחת ואני כל כך זקן. הייתי הסנדק שלו. איתן נולד כשהייתי אדם מבוגר, ונהרג כשאני עדיין אדם מבוגר: הוא עבר חיים שלמים. אני נותרתי אותו הדבר. איך ייתכן שאני עדיין חי?
בנובמבר לפני שנה כל ההגנות שלי היו במקום. אדם אמר לי שהוא מפחד; שכל 'הותר לפרסום' רודף אותו, שהוא תוהה איך מגדלים ילדים במקום כזה. אותי זה לא רדף: גם על איתן, מיתר ואביתר לא באמת פחדתי. הם ילדים קטנים, לא יקרה להם כלום. מה כבר יכול לקרות לילד בן שבע וחצי בשדה קרב? מישהו ודאי יאסוף אותו וייקח אותו הביתה.
ואז הופיעה הודעה בקבוצת הג'ודו של עמוס: "בלב שבור לרסיסים אנו מודיעים על נפילתו של רועי. הלב שלנו. קרן השמש של חיינו. אהוב ליבנו. אהבת חיינו." בתמונה שצירף המדריך היה ילד נרגש בן שמונה, בערך, לבוש חליפת ג'ודו ומחזיק גביע זהב: סמ"ר רועי דאוי ז"ל.
כתבתי לעצמי: "בשבועות האחרונים כל מה שאני עושה זה הורות. זה המבצר האחרון שלי. זה לא שאני מצטיין בזה, אבל זה הדבר האחרון שנותן לי ערך. לצה״ל אני לא נחוץ, את הפרויקט שלי בעבודה הקפיאו… והנה כל המאמץ הזה נגמר בהותר לפרסום אחד. ילד בן שמונה מחייך שהלך להציל אותנו מהמפלצת."
זאת המפלצת שלנו; אנחנו נתנו לה לגדול. אני לא שמרתי על האח הקטן שלי מפניה.
אביתר שיתף איתי את התכתבות הווצאפ שלו עם איתן: היא מתחילה בגיל 14 וממשיכה עד רגע לפני הכניסה של צה"ל ללבנון. "זמין באדום?" אביתר שואל ב-29/9/24. איתן שולח לו הודעה שנמחקה.
כבר בגיל 16, אני רואה, העסיקה אותו המלחמה הזאת. זאת שיחה בין שניהם, ממאי 2017:
איתן: ״הצפי שזה יהיה בדיוק כשאני אתגייס. וזאת הולכת להיות המלחמה הקשה ביותר עם לבנון.״
אביתר: ״שמע, אתה בכיין בקטע אחר.״
טקס סוף מסלול של יחידת אגוז התקיים באתר ההנצחה של היחידה, למרגלות החרמון, ליד קלעת נמרוד. נסענו עם הילדים. רצנו איתם את הקילומטר האחרון, חילקנו צ'וקולוקים, הצטלמנו בהתרגשות, והתיישבנו באמפיתיאטרון. הילדים השתעממו והתחילו להרעיש. לקחתי אותם לסיבוב. הם טיפסו על סלעים ושיחקו תופסת, ופתאום גיליתי שאנחנו נמצאים בתוך שדה מצבות ענק: על כל סלע היה שם, דרגה, תאריך. עברתי ממקום למקום והלב שלי היה חלול. היו שם מצבות ללא סוף.
"...מה הגודל של אגוז?" אדם לחש לי.
חזרתי כדי להצטרף לארוחת הצהריים של המשפחות, אבל לא הצלחתי לחייך.
איתן קפץ לנירים בשמחת תורה, והם עברו בית-בית וחילצו את האזרחים. "מה הם אמרו לכם?" שאלתי.
"חלק חיבקו אותנו, אמרו לנו תודה. חלק כעסו ממש. מישהו צעק עליי: "איפה הייתם?!""
"ומה אמרת לו?"
"מה יש לי להגיד לו," איתן ענה לי. "הוא צדק."
זה היה לו מאד קשה. לא הצלחתי להבין את זה בהתחלה: בכלל לא היית שייך לשם. זאת לא הייתה המשימה שלך. אבל איתן היה קצין בצה"ל, והוא הרגיש שצה"ל זאת האחריות האישית שלו.
איתן הלך באופן קבוע עם שמות החטופים בכיס המדים. בשבעה, מצאנו באחת המחברות שלו טיוטה לשיחת פתיחה עם צוות הלוחמים. זה היה במרץ 2024. איתן אמר להם:
"אנחנו נכשלנו, וזה הזמן לתקן. לכו עם שמות החטופים. תדמיינו מה עובר עליהם. על הגברים, נוער, נשים, תינוקות. כל עוד הם לא חוזרים, המשימה לא נגמרה. ואני רוצה להוסיף: גם תושבי הצפון - קריית שמונה, אביבים, אבירים, היישובים ריקים. הם מפחדים מהשביעי באוקטובר שיקרה בצפון. עד שהם לא חוזרים, המשימה שלנו לא נגמרה."
מאז שאיתן נפל, איבדתי עניין בפוליטיקה ובאסטרטגיה רבתי. המלחמה מתנהלת בלעדיי. בשבעה הגיעו אלינו הרבה מאוד חברי כנסת; לא ישבתי עם אף אחד מהם. לא היה לי דבר לתת להם פרט לכעס גולמי, ולא רציתי לבייש את ההורים שלי.
יש בי כעס גדול. על הזלזול במילואימניקים, על הכניעה לחרדים. על חוסר האחריות האישית. על זה שרק מפק"צ בן 22 לוקח על עצמו כישלון של כולנו. זה לא רק כישלון מהשבעה באוקטובר, אנחנו נכשלים בלהגן עליו כבר מאז שהיה ילד. פחדנו להתעמת עם המפלצת שבחוץ, פחדנו להתעמת עם המפלצות שבתוכנו. ילדים בני שמונה היו צריכים לעשות את זה במקומנו. "גאה להיות הדוד שנלחם," איתן כתב למיתר, "כדי שכשעברי וקמה יגדלו, הם ישמעו את זה רק מהסיפורים שלי."
אין לי את הכוחות לצעוק עכשיו, אבל אנחנו חייבים לשנות פה הכל. להיות ראויים. אנחנו לא חייבים את זה לאיתן, איתן מת: נכשלנו כבר בלהציל את איתן. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו.
עוֹד עָלַיִךְ כְּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה
כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב
אַחֲרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.
(אלתרמן)
#איתןשלי
מצורפת הקלטה של איתן, מסיום יום פעילות שארגן לחיילים שלו בגוש עציון. כמה ימים לפני שמחת תורה הארור ההוא. מעבר לנבואיות המצמררת, אפשר לראות את עוצמת האחריות שהוא חש - לעם, לחיילים, לחלוקה הוגנת של הפיצה. מוזמנים לשתף את ההקלטה הזאת.
https://www.facebook.com/reel/477764554715473/?s=single_unit

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק חמישי)
בעשר ורבע בבוקר, בערב ראש השנה, התפניתי לטפל בעציץ של התות. איתן כבר היה מת, אבל אני לא ידעתי.
העציץ היחיד ששרד את הקיץ הוציא המון שלוחות, במין שרשרת סבוכה של שלוחות מתוך שלוחות, הולכות ומסתבכות זו בזו. התיישבתי להפריד אותן בעדינות כמו חוטים מתוך פקעת של צמר, לעקוב אחרי הענף המוביל, משלוחה לשלוחה לשלוחה. כשהתות במצוקה הוא מפסיק להוציא פרחים, מפסיק לגדל פירות, ורק שולח זרועות לכל כיוון, מקווה לפחות להציל את הדור הבא. גם השלוחות מוציאות שלוחות מעצמן, בבהילות מפתיעה, בלי יכולת לתמוך בהן, בלי שורשים. שתלתי כל שלוחה בעציצים קטנים, שיצמיחו שורשים בעצמן ואוכל לנתק אותן מצמח האם. את השלוחות הקטנות, אלו שלא הצלחתי לשתול, חתכתי כדי להשרות במים: אולי גם הן יצמיחו שורשים ואוכל לגדל אותן במערכת ההידרופונית.
(למה תותים, אדם התעצבן עליי אחר כך. למה לא יכולת לפתח אובססיה לצמח שקל לגדל כמו אמנון ותמר או רקפות?)
בעשר שלושים ושמונה הטלפון צלצל. קפאתי בכריעה. קמתי, סיפרתי לאדם, סיפרתי לילדים. וכל הזמן החזקתי ביד עציץ ריק עם שלוחות זעירות של תותים, שלוחות שהיו קטנות מכדי לשתול אותן באדמה. בתוך כל הכאב הלכתי לכיור, מילאתי קערה במים, וסידרתי בתוכה את השתילים האלה. כאילו, מה כבר יכולתי לעשות. נסענו למודיעין, אדם חזר לירושלים. ובדרך חזרה מהלוויה כתבתי לאדם, זה מפגר, אבל תשקה את העציצים בבקשה. תחפש את הקערה, ושים את השלוחות הקטנות בכוסות מים. תחליף להן מים כל כמה ימים. אולי הן יצמיחו שורשים. לא יודע למה התעסקתי עם זה, הרגשתי שזה כמו לנסות להחזיר את המים לים עם כפית. נזכרתי בפוסט ישן של רות עפרוני, שסיפרה איך אמא שלה שתלה פרחים בגינה, בשבעה על אחותה. "אני חושבת שהאחים שלי ואני היינו השתילים שהיא הוציאה מכוסיות השתילה ושתלה באדמה הטובה," רותי כתבה. לא יודע מה שתלתי שם: לא את האחים שלי ואותי, לא את איתן. אבל התותים האלה מילאו את כל ישותי. כמו העלה האחרון של או הנרי, נאחזתי בשלוחות הקטנטנות האלה כאילו הן המפתח לחיי. קשוב הלב, האוזן קשבת. עלה חדש? כתמים חומים בקצה העלים הקיימים? קמילה? ריקבון? אחרי שבועיים הפתיעו אותי חלק מהשלוחות בכוסות, כשצמחו מהן פתאום שורשים לבנים קטנים. שלוחות אחרות השחימו ונרקבו.
אני רוצה לתת לכם תקווה, לצלם את התותים שגדלו, אבל התותים, כמו האבל, לא פה ולא שם. חלק מהשלוחות מתו, חלק הצמיחו שורשים, חלק הצמיחו אפילו עלה חדש. אבל הכל מאד עדין עדיין, הכל עלול להירקב. הכל מטאפורי: חתכתי את השלוחות אחרי שלושה שבועות. הייתי צריך אולי לקרוא לפני שפעלתי, אבל החלטתי שהגיע הזמן. לא כולן שרדו: החיתוך הזה הכה את כולן בהלם; גם שלוחות שנראו לי חזקות התבססו עדיין על צמח האם. אחרי שניתקתי אותן, העלים קמלו והתייבשו. הניחוש הגנני שלי הוביל אותי לחתוך, להשאיר את הצמח רק עם העלים הירוקים. אבל האינסטינקט טעה: הסתבר שאפילו עלים כמעט-חומים, עלים שנראים מתים, כולם נותנים לצמח משהו. נותנים לו כוחות. הוא לא יכול לשרוד בלעדיהם. היו עציצים שהייתי בטוח שמתו, ופתאום צמח להם עלה חדש מתוך הלב. חלק מהשלוחות הקטנות הצמיחו שורשים לבנים בריאים, במים. אבל לגדול הן עוד לא גדלות. אני מייצב את כמות הדשן במערכת ומתפלל. מנקה אותן ממזיקים. מחליף להן את המים פעם בשבוע. "אני יודע שזה לא יחזיר לי את איתן," אמרתי לאדם, "אבל זה הדבר היחיד שמעסיק אותי כרגע. אני נורא דואג להן." אדם השיג לי טלפון של חקלאי שמגדל תותים, להתייעץ. אתה יודע שמישהו באמת אוהב אותך, כשהוא דואג לאהוב אותך בתוך השיגעון של עצמך.
יום למחרת, בבוקר שאחרי הלוויה, התעוררה בי משיכה גדולה לקבר; רציתי מאד להיות שם. לגעת בו. לשתול עליו עציצים. לבקר אותו כל בוקר. אלוהים יודע למה זה טוב: אני יודע שאיתן לא שם, זאת רק אדמה.
אני מביט ברצון הזה, שלא שכך, ועדיין לא לגמרי מבין אותו. מעולם לא הבנתי את הרצון של משפחות לקבר. מישהו מת, אז הוא מת, חשבתי; למי אכפת מה קורה עם הגוף שלו? בהנחיות שלי לשאריי, כפי שהכתבתי לאדם, אמרתי - תשרפו אותי, תשליכו אותי לים, תעטפו אותי בשקית זבל ותעמיסו על משאית. מה שהכי זול. גם הקבר של סבא שלי, בבית העלמין סגולה, הוא לא ממש אתר עלייה לרגל. מגיעים פעם בשנה, אם מוכרחים. אומרים את התהילים והקדיש. מבקרים על הדרך קרובי משפחה רחוקים, את בעל המכולת מפתח תקווה, את החזן. זה מקום מצחיק קצת: עיר עצומה ואחידה של מצבות בין אזור תעשייה ומגדלי מגורים. אבל לבוא סתם ככה? מי עושה דבר כזה?
והנה אני הולך עכשיו להר הרצל כמו איש שמבקר בבית ילדותו. מגיע לשם כמה פעמים בשבוע. אני חריג בזה גם בתוך המשפחה שלי, נדמה לי. לאמא שלי מאד קשה לעמוד מול הקבר; זה מפרק אותה לחלוטין. אבל בשבילי זה ביקור נעים, אגבי כמעט: אני לא מדבר איתו או מקריא לו דברים בקול. סתם יושב. מלטף את המצבה לפעמים. לפעמים מדליק נר, או שותל פקעות. אם אני זוכר לסחוב אותו איתי, אז אני קורא שם את "שם הרוח", ספר פנטזיה שאיתן אהב נורא (הוא כל כך משעמם שאני לא מצליח לקרוא אותו בשום מקום אחר). בסוף מרים את עצמי, דופק פעמיים על המצבה, עולה על האופניים וממשיך משם הלאה.
בארבע ורבע לפנות בוקר איתן נפגע ברגליים ממקלע. בשבע עשרים וארבע המסוק המריא לבית החולים זיו. בבית החולים זיו איתן כבר מת. יש לנו סרטוני גו-פרו שבהם רואים את איתן, חי וצוחק ומעורר ביטחון, כמה שעות לפני כן. יש עדויות של החיילים שלו, שאיתן ממשיך לתת פקודות גם אחרי אחרי שנפגע. אחר כך הוא שוקע לתוך ערפול, וכשהוא מקבל פלסמה הוא מתאושש וחוזר לדבר בקשר. הסמל שלו מעדכן אותו שהוא לקח פיקוד, שלא ידאג. החיילים שלו מחלצים אותו, בחושך מוחלט, ומביאים אותו קרוב לגבול. אנחנו יודעים שהוא עוד התווכח עם הרופא לגבי עירוי סביב רבע לשבע. מצב ההכרה שלו כבר לא לגמרי ברור; הוא כנראה ידע שמחלצים אותו, שהוא הגיע לארץ. הוא היה רגוע. חלון הזמנים הקצר להחריד הזה, שבו איתן הופך מחי למת, הוא בלתי נתפס במבהילותו. כמו נפילה ממצוק. אמא שלי מנסה להיאחז דווקא בו, שוב ושוב מבקשת לקבל פירוט על כל דקה. אני לא מסוגל להביט בו. זה כואב מדי. אבל הנפילה מיש לאין גדולה מדי ומוכרחים - נדמה לי - להיאחז במשהו. ביש כלשהו. באדמה. בשלוחות קטנות של תות.
אַתְּ מְחַשְּׁבָה קִצֵּךְ. רַק שְׁמוֹ אֵינֵךְ קוֹרְאָה.
וְהוּא נִבָּט קָרוֹב. וְהוּא אֵיתָן קָבוּעַ.
כִּדְיוֹקֶן הַמַּלְכוּת עַל פְּנֵי הָאֲגוֹרָה
עַל כָּל תַּגֵּי חַיַּיִךְ הוּא טָבוּעַ.
(אלתרמן)

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק שישי)
הפסיכולוגית שלי אמרה שאני מפחד שפספסתי את איתן. שזה הכוח שמניע אותי עכשיו. אנחנו קרובים מאד, שמונתנו, אבל מכל האחים איתן היה אולי הכי רחוק ממני. בטח בשנים האחרונות. הקרביות, הצבא, מה לי ולזה. קיוויתי שהוא ישתחרר, שהוא ילך לאוניברסיטה, שהוא יתקרב אליי שוב. איתן נולד בתקופה שבה שנאתי את עצמי מאד: הייתי מריר ובארון, ולא מצאתי מזה מוצא. הוא היה ילד שובב עם פני מלאך ושיער בלונדיני, ואף אחד לא כעס עליו מעולם, חוץ ממני. "איך אפשר לכעוס על הדבר החמוד הזה?", חברים שלי לא הבינו. הייתי הענק מהענק וגנו. אני צופה עכשיו בוידאו מארוחה משפחתית, כשאיתן היה בן ארבע בערך: איתן מפיל כוס על השולחן; אני נוזף באיתן שלא יעשה את זה עוד פעם בשום פנים ואופן; אודי מדרבן אותו לעשות את זה שוב. איתן מפיל את הכוס עוד פעם, כמובן. חמוש בחיוך מקסים. אני רושף וזועף, "אמרתי לך שלא!" ומן הצד השני של המסך אני מביט בעצמי ולא מבין, "איך אפשר לכעוס על הדבר החמוד הזה?"
הוא היה מתכתב איתי באימייל, והייתי מתקן לו שגיאות כתיב, כמו מורה קפדנית ללשון. הוא בכל זאת המשיך לנסות. כשהוא גדל התרככתי: כשעברתי לגור עם אדם היינו לוקחים אותו ליום כיף בתל-אביב, למסיבות פורים של גוגל, לשבתות של משחקי קלפים והליכה לים, לצניחה חופשית. כשהוא גדל עוד, יכולתי לראות את הבנאדם שבקע מהילד הבלונדי ההוא: כמה אפשר לסמוך עליו. כמה אחריות הוא מרגיש כלפי כולנו. כמו טוב לב יש בו. איתן היה הדבק של המשפחה; עושה הכי הרבה מאמץ כדי לארגן חופשה משפחתית בקיץ, מושך מאחורי הקלעים כדי שהנכדים לא ייכנסו לאזורים האסורים בשבתות משפחתיות, הכל כדי שאמא שלי תהיה רגועה.
כשהוא נהרג התחלתי לכתוב. מהר מהר, שלא לשכוח כלום. לאסוף כל שביב של סיפור - שלי או של אחרים - אל התיקייה הנכונה, לבנות מזה משהו. מה אפשר לבנות מסיפורים? אולי את ההוכחה שאהבתי אותו. אולי את הנוכחות שלו בחיים שלי. אם לא להמציא אותה יש מאין אז להאיר עליה היטב, לבצר אותה. שלא תברח. כל פרט שאני כותב כאן הוא פרט שיישאר. מה שאשמיט, כמו קצף, יישכח.
הפוסט שכתבתי על טוב לב (סיפור שביעי), פגע באמא שלי; כולנו רגישים נורא עכשיו, מסתובבים בלי עור. היא הרגישה שהפוסט לא מכבד את איתן, וביקשה שלא אפרסם אותו. שאר המשפחה תמכה בה. אני נפגעתי נורא: הורדתי אותו מהפייסבוק לכמה ימים, והרגשתי בודד. כל-כך בודד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב בדידות, ופשוט עזבתי הכל בערב שבת ונסעתי לקבר. שם הייתי עם איתן ואיכשהו, הרגשתי פחות לבד. זה היה אירוני, כי אין לי ספק שאיתן האמיתי לא היה מוכן לסבול את הפוסט הזה; בטח ובטח לא היה מוכן לסבול פגיעה באמא. פעם הוא ביקש ממני להוריד פוסט שלעג להומופוביה של הרב טאו. (זה לא שהוא הסכים עם הרב טאו, אבל הוא חשש שזה חילול השם, ללעוג לרבנים. דאג שאנשים עלולים להבין אותי לא נכון.) ובאותו רגע על הקבר התחוור לי: איתןשלי הוא לא איתן. זאת עסקת חילופין.
לפעמים הקשר משתפר אחרי המוות, אדם אמר לי. לאמא שלו היה קשה עם היציאה שלו מהארון; פעם הם היו קרובים מאד וזה הרחיק ביניהם. אבל כמה זמן אחרי שמתה נשארו לו בעיקר הזכרונות הטובים. החופשיות שלה, השובבות שלה, חוסר הנכונות שלה להיכנע למוסכמות. ומשהו מהחותמת שלה נשאר בסיפורים של אדם, בשאיפות שלו כהורה. וכך היא השפיעה גם עליי, מבלי שפגשתי אותה. אבל היא לא באמת שם: היא לא הכירה אותי, היא לא הכירה את הילדים שלנו. היא צליל ישן. היא הד. "היא במקום טוב יותר: אני לא כועס עליה. היא לא מאכזבת אותי. אבל בני אדם חיים מפתיעים אותך; הם יוצאים מהתבנית שבנית להם. והמתים תמיד יישארו בתוכה." רק המתים לא ימותו, מצטטת רחל את יעקב שלום קצנלבוגן, בפתיחת השיר "מתי". הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי. רַק בָּהֶם בִּלְבַד לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.
מה נשאר? נשאר ההד. אם איתן היה מיתר בלאוטה, איתןשלי הוא צליל שבקע מן המיתר הזה. הצליל שאני שמעתי. הפוסטים שלי הם ניסיון לחקות את הצליל הזה, להעביר אותו הלאה. אבל המיתר פקע; אם איתן היה ממשיך לחיות, אולי הוא היה מתכוונן אחרת. נמוך יותר, גבוה יותר. אנשים אחרים שמעו קולות אחרים.
אני הולך לסדנת-כתיבה-לאחים-שכולים יחד עם אביתר. ובשבוע שעבר קיבלנו משימה, לכתוב בקולו של האח המת תגובה לפסקה שאנחנו כתבנו. אביתר הקריא את התגובה שלו, ואני הייתי מוקסם. זה היה הכי קרוב לאיתן שהגעתי, מאז שאיתן נהרג. זה לא היה איתן, אבל זה גם לא היה איתןשלי. זה היה סוג אחר של איתן, איתןשלאביתר.
הקול שאני משמיע שונה מהצליל שאני שמעתי. גם הוא לא-איתן. בספר "להבות הלב וענני הגשם", דרור בורשטיין מתאר ציור של ואן-גוך: שדרה של ברושים. המבט של ואן גוך נשאר גם מאה שנה אחר כך; מי שמביט בתמונה במוזיאון, רואה את הברושים שראה ואן גוך. ואן-גוך איננו. הברושים כבר אינם. לפני מאה שנה ישבו אנשים בגבם לברושים האלו, ולא הביטו בהם. מה אמיתי יותר, שואל בורשטיין, מבט-בלי-ברוש או ברוש-בלי-מבט?
אני מסרב להתנחם בזה. מבט-בלי-ברוש הוא לא אמיתי. איתןשלי הוא לא איתן. מָה יִשָּׁאֵר? מִלִּים. מִלִּים כָּאֵפֶר.
חשבתי על זה ששבעת הספרים של הארי פוטר הם בעצם ההורקרוקסים של ג'יי קייי רולינג עצמה: שאריות מעוותות של הנשמה שלה, שישרדו פה הרבה אחרי שהיא עצמה תמות. אבל בעצם לא ישמרו דבר ממה שהיא עצמה הייתה.
התימה של הארי פוטר היא התמודדות עם מוות: הלורד וולדמורט בורח מן המוות. הוא נאבק כדי להותיר את עצמו בעולם, להבטיח לעצמו חיי נצח באמצעות מה שהוא מותיר אחריו. רולינג קוראת לזה הורקרוקסים: חפצים סמליים שממשיכים את האחיזה של המת בעולם. חרב, כתר, גביע, יומן. אפילו ילד. מה שאנשים עושים כדי להטביע חותם. כל אלו נידונו לכישלון - הם ישרדו, אולי, אבל הם לא יכולים לשמר מהות אנושית.
מה נשאר? רק אהבה. זאת איה כורם, אבל זה נכון גם להארי פוטר: האהבה שאמא של הארי אהבה את הארי. האהבה שאנחנו אהבנו את איתן. איכשהו, איפשהו, אולי, גם כל האהבה שהוא אהב אותנו.
אנחנו מספרים הרבה דברים מפעימים על איתן, כי הוא באמת היה איש מאד מאד מפעים. אבל הוא היה גם ילד בן 22. הוא היה יכול להיות עוד כל כך הרבה דברים אחרים. ממשיכים, הפוכים. טובים יותר. מרגיזים יותר. אני מביט קדימה ויודע שאני אשתנה. אפילו איתןשלי עוד הולך להשתנות. אבל איתן לא. איתן איננו. נשארה האהבה, כמו מטען בנמל. נשאר כאב, המון כאב, שהוא עדות לאהבה. צליל בודד, מסוף העולם ועד סופו. האהבה היא הדבר היחיד שיישאר.
בשמחת תורה האחרון הכנו שקיות ממתקים לחלק בבית הכנסת לזכר איתן, שאהב ממתקים ואהב לרקוד ואהב את שמחת תורה. אדם נסע עם סימונה לקנות ב"ממתקי דודו" במחנה יהודה, איפה שאיתן קנה מאז גיל חמש, במצטבר, עשרות קילומטרים של נחשי גומי.
נקנה ממתקים שאיתן אהב, אדם הכין את סימונה.
"אפשר לקנות גם ממתקים שאני אוהבת?" היא שאלה.
את יכולה לקחת שקית אחת לעצמך עם דברים שאת רוצה, אדם הבטיח.
"אבל אבא", אמרה סימונה, "אני רוצה לבחור גם ממתקים שאני אוהבת. שיהיה קצת ממתקים שאני אוהבת וקצת שאיתן. שאם אני אמות, שיחשבו קצת עלי גם."
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
(רחל)

אליק האח

יומן של אֵבֶל (חלק שביעי)
החפצים האישיים של איתן הגיעו אלינו רק אחרי החגים, כחודש אחרי שאיתן נהרג. במקרה הייתי בבית. "טוב שאתה כאן," אמא שלי אמרה, אבל היא התכוונה פשוט - "טוב שיהיה מישהו שיעזור לקצינת הנפגעים לסחוב."
הדברים רוכזו בחמישה ארגזי פלסטיק כחולים, עם רשימת מלאי מדוקדקת שמישהו בצה"ל הכין: בגדים, שעון, פנקס אישי אחד, בוקסר משומש, ראש למכונת גילוח, תשעה מכתבים.
אמא שלי לא רצתה לפתוח אותם מיד. היה ערב, והיא הייתה עייפה. "אני יכולה להשאיר אותם אצלי בינתיים," היא שאלה את הקצינה, "או שאת צריכה בחזרה את הארגזים?"
הם לקחו לך את הבן, מלמלתי. הם יכולים להרשות לעצמם לתת לך חמישה ארגזי פלסטיק.
הטלפון של איתן הגיע אלינו עוד קודם, מיד אחרי השבעה. הצענו להורים שלי שנפתח אותו כולנו יחד, אבל אחרי מחשבה אבא שלי ביטל את המפגש: הם יעברו על הטלפון לבד ואחר כך יחליטו מה מתוכו לשתף איתנו.
הקוד לטלפון הגיע אלינו מיד, מחוץ לארץ. יום אחרי שאיתן נהרג. חבר של איתן שלח את הקוד לעידו; איתן הפקיד אצלו את הקוד לטלפון עוד בתחילת הלחימה. ("הם מתורגלים בדברים אלה," אמרו לנו.) תהינו מה נמצא שם. האם איתן השאיר לנו איזו צוואה? איזה מכתב למקרה שימות? החבר סיפר שהוא שאל את איתן לגבי זה, "ובחצי חיוך הוא אמר לי שלא." גם נעם, בת הזוג שלו, חשבה שלא יהיה מכתב כזה. איתן לא היה איש של מכתבים: הסרטונים שהוא שלח לנו לפני כל כניסה היו, מבחינתו, גם סרטוני שלום. בכל זאת חיפשנו; בראש התנגנו לי השורות מ"אחי הצעיר יהודה": רוּחוֹת עַרְבִית מְיַלְּלוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת אֶת כָּל שִׁירֵי הַסְּתָו, וְאִמָּא מְחַכָּה בַּסֵּתֶר שֶׁאוּלַי עוֹד יַגִּיעַ מִכְתָּב.
לא רציתי צוואה. הספיק לי הסרטון עם צ'סטרטון ("לוחם אמיתי נלחם מאהבת מי שמאחוריו") ו"עלינו להחזיר את תושבי הצפון הביתה" שהגיע כבר למאות אלפי צפיות בטלגרם של עמית סגל. לא לזה התגעגעתי, ובכנות, לא חשבתי שאיתן יוכל לתת לי פשר לכאב השורף של אובדן אח; הוא לא חווה אותו מעולם. אבל כן קיוויתי למצוא זוויות אחרות של איתן; סרטונים מצחיקים. הקלטות שהוא שלח לנו או לנעם. כל כך הרבה ממנו נשמר בטלפון הזה.
"אני מציע שנחשוב מראש מה הכללים," אדם כתב בקבוצת הווצאפ 'איתן הקצין (בלון גז)', "למה נכנסים ולמה לא."
אדם צדק: הטלפון היה מכתב מאיתן, אבל היו בו גם את כל הדברים שהוא לא רצה לכתוב. וגם דברים אישיים של אנשים אחרים, שהפקידו אותם בידיים שלו, לא בידיים שלנו. הייתה את ההתכתבות שלו עם נעם. מה מתוך זה הוא איתן שלנו, ומה מתוך זה מעבר לגבול?
נעם פתרה לנו את ההתלבטות הזאת: בנדיבות שהפליאה אותי היא העלתה את השיחות ביניהם לתיקייה, ושלחה לאביתר שישתף עם כולנו. היו שם תמונות, סרטי וידאו, הקלטות. צילומי מסך של שיחות ווצאפ ומסנג'ר. עדות לאהבה גדולה.
דחיתי את הקריאה שם שוב ושוב, כמו ילד ששומר ממתק אחרון מתחת לכרית. נשארו לי מעט מאד "מכתבים" מאיתן לצפות להם; קבוצות הווצאפ הפומביות שפתחנו להעלאת זכרונות הלכו והשתתקו, וגם זרם התמונות והסיפורים שהגיע לאתר כמעט פסק. נשאר אמנם הרבה שלא ראיתי - מכתבים, מחברות, סיפורים, סרטונים - אבל לא אינסוף: כשאגמור הכל, ייגמר לי איתן.
לא החזקתי מעמד הרבה זמן, אולי שבועיים. היה בוקר והתגעגעתי. התחלתי לעבור על התיקייה בהפסקת קפה בעבודה ומהר מאד הגעתי לבכי והבנתי שזה לא-מותאם-למשרד. שכדאי לחכות שאגיע הביתה. מצחיק, מה ששבר אותי הייתה התקווה: המון המון תקווה, תקווה בכמויות מסחריות. בשיחה האחרונה שלו עם אביתר, יום לפני שנהרג, איתן סיפר שהוא הולך למשימה מסוכנת וחשובה והוא לא בטוח שהוא יחזור ממנה (איך אביתר הצליח לישון עם החרדה הזאת, רק אלוהים יודע). זה הותיר אותי מזועזע אבל לא בכיתי. בכיתי עכשיו: בשיחות שלו עם נעם איתן החזיק הרבה מאד עתיד, הרבה מאד תקווה. הוא הבטיח שבעוד חודש החיילים שלו ישתחררו והוא ייצא לרגילה ויהיה איתה, רק הוא והיא, שבוע שלם. בהקלטה אחרת הוא סיפר על חלום שהיה לו, שהיא נמצאת איתו בבית הספר בקריית שמונה, והם מגדלים ביחד ילד. כל החיילים שלו איתם גם כן, והילד גדל נורא מהר, מתינוק, לבית הספר, לצבא. והכל מוזר, אבל גם רגיל כזה. חיים נורמליים. "חלום סך הכל משמח," הוא אומר לה.
בכיתי כי יכולתי לדמיין את הילד הזה. יכולתי לדמיין קפה של שבת בבוקר עם נעם במטבח של ההורים שלי, ושיחות על זלדה, בזמן שאיתן מנסה להאכיל את התינוק שלהם ולא מתייאש כשהוא יורק את הכל. בראש שלי, איתן היה איש מבוגר רק כמין אפשרות תיאורטית, והחלון שנעם פתחה לי הפך אותה לאפשרות ממשית, צבעונית, מפורטת. ואז היא נלקחה ממני בחטף.
באותו לילה חזרו לי נדודי השינה. בארבע לפנות בוקר התעוררתי מסיוט ולא הצלחתי לחזור לישון. הלכתי לכתוב. והפלא הוא שלא כתבתי על נעם ואיתן. הסיוט שעבר לי בראש היה אגדה תלמודית משונה, "חולדה ובור".
*
אישה אחת כלואה בתוך בור (כך מתחילות האגדות כולן). היא בוכה וצועקת, עד שלבסוף עובר שם בחור אחד ושם אליה לב. "תוציא אותי מפה," היא קוראת לו, "תציל אותי!"
הוא שואל: "את בן-אדם או רוח רפאים?"
(עד לפני חודש וחצי לא הבנתי את השאלה הזאת; היום זאת נראית לי כמו השאלה הכי חשובה בעולם: רגע, לפני שאתאהב בך - אתה מבטיח להיות חי?)
"אני בן אדם," היא מבטיחה לו.
"ותתחתני איתי?" הוא שואל.
היא מבטיחה, והוא משתכנע ומוציא אותה משם.
ואז יש ביניהם רגע: רגע שקורה בכל האגדות, אבל קורה גם במציאות שלנו, לעיתים נדירות. אני יכול להעיד על זה בעצמי. גם נעם, נדמה לי. אולי זאת התאורה העמומה של הלילה, אולי בכי הצרצרים, אולי הלב שדופק "הצלת לי את החיים". יש ביניהם רגע: הם מתאהבים עד כלות. האחיזה של הבחור מתהדקת; פתאום הוא מרגיש שאם לא יתפוס בה כרגע בכל מאודו, הוא בעצמו עלול ליפול. הוא רוצה אותה עכשיו, מאד, הלילה. הוא רוצה אותה כאילו אין מחר.
אבל הבחורה רוצה את המחר. "אני ממשפחה טובה," היא אומרת לו, "למה שלא תתחתן איתי?" היא מתארת לו חיים שלמים; היא מתארת ילדים צוחקים שהולכים לסבא וסבתא כדי לקבל ממתקים שלא מרשים להם בבית; היא מתארת שורות קצרות משיר של זלדה שנשלחות בווצאפ, נדב"ר של אהבה; היא מתארת בית, וחג, וחול וגעגועים. והוא משתכנע: "לכי הביתה," הוא אומר לה. "אני אבוא אל ההורים שלך, ונתחתן."
"אתה מבטיח?" היא שואלת.
"אני נשבע," הוא אומר.
"ומי יעיד?"
זה לילה בשדה, ואין אף אחד; אף לא אדם אחד שיאמין.
"הבור והחולדה," היא אומרת פתאום, מצביעה על הבור שבו הייתה כלואה עד לפני רגע, ועל חולדה חשדנית שנעצרה להביט בהם.
"בסדר," הוא עונה.
הם נפרדים, כל אחד לדרכו.
הבחורה חוזרת הביתה ומחכה. ההורים שלה מציעים לה שידוכים אבל היא מסרבת. העונות חולפות, היא רוקמת כיפות, כותבת שירים, מדמיינת. "אותה הריבה עמדה באמונתה," מספרת האגדה. אבל הבחור לא מגיע.
(הבחור התחתן עם אחרת. הוליד שני ילדים: אחד נפל לבור ומת, את השנייה נשכה חולדה והיא מתה. "מה קרה לילדים שלנו?" שואלת אותו האישה האחרת, והוא אומר לה, "כך וכך היה המעשה," ומספר על אישה, על חולדה ועל בור.
"לך," היא אומרת לו. "לך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא.")
*
"ומה המאמין בחולדה ובור כך, המאמין בקדוש-ברוך הוא על אחת כמה וכמה," מסכמת הגמרא את המחזה הביזארי הזה, ופוגעת בדיוק בנקודה. האגדה של חולדה ובור היא סיפור על עֵדוּת: הכוח שיש בה לעצור את העולם. אביתר שיתף איתי את כל שיחות הווצאפ שהיו לו עם איתן; נעם שיתפה עם כולנו את סיפור האהבה - הרגיש, העמוק והעדין - שהיה בין שניהם. עמדתי נפעם אל מול הנדיבות הזאת, אבל עכשיו אני מבין אותה קצת. "לאן כל האהבה הזאת הולכת?", נעם כתבה לי כאן. "ואיך מתמודדים עם זה? עם העוצמה והגעגוע. אנחנו מוּנעים מאהבה, נדמה שזה רגש שחולקים. והוא פשוט לא כאן."
זה בלתי נסבל, לעמוד לבד מול בור, ולשכנע את עצמך שהייתה פה אהבה גדולה. אהבה זה משא לשניים, איך אפשר להחזיק אותה לבד בלי להשתגע. אנחנו מוכרחים עדים. מישהו. אפילו חולדה ובור שיעמדו מולנו ויגידו - כן, זה היה באמת. אהבתם אותו נורא.
רוני כתבה לי תודה על הנדיבות שלי בכתיבה על איתן ועל האין איתן, אבל בעצמי אני מרגיש אסיר תודה לכל מי שקרא את מה שכתבתי. שהקשבתם, שאתם מקשיבים. שהייתם בשבילי חולדה ובור. תודה.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד.
וְהַקְּרָעִים.
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.
(זלדה)

אליק האח

לא אֵבֶל - קצת איתן
זה אדם, מעדכן בשם אליק. מתנצל מראש על הירידה ברמת הכתיבה, מוזמנים להתלונן לאליק בתגובות - חשוב לשמור על כמות לייקים ותגובות גבוהה כדי לא לדפוק לו את הדף. טיפים לאיך לא להרוג לו את התותים גם יתקבלו בברכה.
אליק רכב בשישי אחר הצהריים לבקר את איתן בהר הרצל. רגע לפני שהוא הגיע, מול שערי צדק, דרס אותו מיניבוס. הוא נפצע קשה, בעיקר בראש וקיבל טיפול דיי מיידי והגיע לשערי צדק (צריך לדעת איפה להידרס).
הפגיעה שלו בעיקר במח. הוא עבר ניתוח מציל חיים בהצלחה ועבר לגור בטיפול נמרץ לשבועות הקרובים. הוא מורדם ומונשם בינתיים וזאת התכנית לשבוע הזה, צריך לנוח, להתחזק ולהתאושש (מנוחה נכונה זה בצד השני של הכביש, כאן צריך לעבוד).
אין לנו מושג כרגע מה המשמעות של הפגיעה. כמו שהסברתי לילדים, פגיעה במח היא מאוד לא צפויה וההחלמה היא מאוד איטית. זה לוקח חודשים. ולזה אנחנו מקווים כרגע, שזה יהיה ארוך ואיטי וייגמר בהחלמה מלאה.
לא הבנתי למה הוא כל פעם בועט לאיתן בקבר וקורא לו טמבל אבל עכשיו כל מה שאני רוצה זה לבעוט באליק ולקרוא לו טמבל. דיברנו לאחרונה המון על מה יקרה אם אחד מאיתנו יהיה בסכנת חיים או חלילה ימות. ועל זה שאיתן שלא הספיק להגיע לטיפול בבית החולים, למרות שהצוות שלו וכל המחלצים עשו כל מה שהם יכלו והרבה מעבר לזה. אליק אמר שזאת מתנה שאיתן נתן לכולנו וחסך לנו ולו את הלחץ והסבל של להיות בסכנת חיים או בתרדמת עם מתח נוראי ופרוגנוזה של להיות רבע ממי שהוא היה. הוא אמר שזה מאוד מתחשב ומאוד איתן.
אליק הוא האיש הכי מדהים שאני מכיר, בפער. אבל הוא לא איתן. הוא לא כאן כדי לעשות לנו חיים קלים. הוא אוהב את הדרך המורכבת ולא חושש לעמת את כולנו. והפער בין הסיפור של אליק ואיתן ילך ויתרחב, כי אליק הולך לכיוון של החלמה והוא כאן כדי להישאר. הוא שומע אותי ותופס לי את היד, אז אני יודע שהוא נלחם ושהוא תופס חזק בחיים.
אני אעדכן כאן מדי פעם. אני מתנצל שאני לא מספיק לענות לכולם, קיבלתי יותר ממאה שיחות שונות הערב ואני מנסה להתרכז באליק ובילדים כרגע - הם גיבורים בטירוף אגב ואנחנו לא צריכים עזרה כרגע, מוקפים בהמון טוב ממשפחה וחברים כרגע ואני לא רוצה להעמיס על הילדים יותר ממה שיש עליהם כרגע.
נוירוכירורגים בקהל או אנשים עם סיפורי שיקום מדהים אחרי פגיעה מוחית - תכתבו לי בבקשה.
סעו בזהירות. בבקשה.

אביתר אוסטר

אחרי לבטים והרבה שיחות משפחתיות, החלטנו שהדרך הראויה להנציח את איתן היא הקמה של עמותה שתעסוק בחינוך והפצת הערכים של איתן לדור הצעיר. את העמותה תוביל האחות הקטנה והמוכשרת שלי מיתר שעכשיו גם מנהלת את קמפיין המימון של העמותה. נודה לכל מי שיוכל להשתתף או להפיץ את הקישור (בתגובות).
בהזדמנות זו אני משתף אתכם גם קצת מהזווית בה אני ראיתי את איתן. אלה הדברים שאמרתי עליו באזכרה של השלושים לנפילתו:
בשלושים הימים האחרונים אני קורא באובססיביות כל דבר שאיתן כתב- סיכומים של שיעורים בבה"ד 1, רשימות שכתב לעצמו, את ההתכתבויות שלנו, סיפורים שכתבו עליו, ועוד.
מה שמדהים אותי הוא שאנחנו רואים בדיוק את אותם המסרים ואת אותו קו מחשבה מהרגע שהיה מדריך בבני עקיבא ועד היום האחרון.
אנחנו מוצאים את אותן המחשבות, פעם כשהן מיועדות לעיניו בלבד ופעם לאחרים, לפעמים אפילו באותן המילים ממש: מהישיבה, מהמסלול, כשפיקד על טירונים, וכשפיקד על לוחמים.
השחיקה של ארבע שנות צה"ל, שמונה חודשים של לחימה כשהוא עסוק בהתמודדויות ואתגרים עם צוות ותיק, מ"פ מתחלפים, מוות של חברים קרובים, הפחד במפגשים יומיומיים עם המוות, והוא נשאר יציב, לא התגמש או וויתר לעצמו אפילו קצת.
מעולם לא קינאתי באחים שלי. להפך, בכל אחד מהם אני גאה. באיזה שהוא מקום זה קצת יותר מגאווה, כמו ילד שגאה בהורים שלו, כאילו גם לו יש בזה חלק.
הייתי שולח פוסטים של אליק לבנות שרציתי למצוא חן בעיניהן כאילו גם לי היה חלק בכתיבה. האם יש בי אמן? וודאי, הוא פשוט כולו אצל מירב. יש בי גם פעיל חברתי - הנה, תראו איך מיתר מארגנת מחאות סטודנטיאליות בבאר שבע. יש בי גם חלק יזמי אצל אודי, קצת מהחכמה של אלעד, וגם חלק של העקשנות והיכולת לישון עד מאוחר אצל תמר.
עם איתן זה היה אחרת. נזכרתי ממש בפירוט בשיחה שהייתה לי איתו ב2019, אחרי שלא התקבל לתלפיות. חששתי מהשיחה הזו: הוא ילד מוצלח, לא ממש היו לו חוויות כישלון לפני כן בחיים. ואני ידעתי על עצמי שאם לא הייתי מתקבל הייתי תופס את עצמי ככישלון ומתייאש מעוד הרבה דברים אחרים. כך הייתי: תוויות של הצלחה לא הייתי מדביק על עצמי ממקורות חיצוניים, עם תוויות של כישלון דווקא לא הייתי מהסס.
בשיחה הוא היה מבואס. לא יודע אם הוא באמת היה רוצה ללכת לתלפיות אבל בוודאי רצה להתקבל. ועדיין, בתוך אותה השיחה לא היה לו ספק שימשיך לנסות במקומות אחרים ושזה לא משליך כלום על מי הוא.
מעבר לאומץ, ולערכים, ולנחישות, ולהומור ולסטנדרט הגבוה ולאכפתיות, כבר מגיל צעיר היה לו איזה מרכז פנימי, איזו יציבות שמנעה ממנו להתייאש או לוותר לעצמו.
בכל אחד מהאחים יש איזה משהו שאני גאה בו, משהו שאני מרגיש שהוא קצת שלי בלי צורך להשקיע בו. אני לא יודע איך לתאר את מה שאיתן היה בשבילי בהקשר הזה, אבל היה בו איזה שהוא ניצוץ אלוהי, איזו שהיא גדולה אמיתית. ידעתי שגם אם אני אחיה חיים רגילים תמיד יהיה את איתן שאוכל להסתכל עליו בגאווה ולהגיד 'אח שלי, איתן אוסטר, הוא...'.
היום אני הולך עם איזו נכות שאף אחד לא רואה. אני מרגיש שהייעוד שלי אף פעם לא יתגשם לגמרי כי הגדול שבנו נהרג.
facebook.com/reel/1102982631562613/?s=single_unit

אליק האח

"מסלול איתן". ושאפו לאחותי כי ההנצחה הזאת היא באמת באמת מתאימה לאיתן. זה בדיוק מה שהוא העריך ואהב והיה רוצה שיהיה בעולם.
https://www.facebook.com/100007177213241/videos/pcb.3745847098997827/1134058448407473

אליק האח

סימונה: אבל אבא, למה איתן רצה ללכת לצבא ולהילחם ברשעים, אם הוא ידע שהוא ייהרג?
אדם: הוא לא ידע שהוא ייהרג, הוא ידע שהוא עשוי להיהרג והוא רצה להגן עלינו מהרשעים.
סימונה: יש לי רעיון. בוא ניקח סיר ונמלא אותו במשהו מגעיל. אפשר לשים בו מים ויבואו מלא חלזונות וניקח את המרק חלזונות לצבא, נשים גם רעל ונשפוך על הרשעים. והשם יראה שאנחנו הורגים את הרשעים ו... שששש!
(ילדות עוברות)
אני לא רוצה שהן ישמעו...
והשם יחזיר את איתן ואז נראה לי שסבא דובי וסבתא יעלי יחבקו אותו כל היום וגם כל הלילה.
#איתןשלי
#איתןשלסימונה
מש״קית בטחון מידע בהתהוות. (צה״ל בטח לא יהיה מרוצה מהחשיפה בפייסבוק של התוכניות שלו להילחם ברשעים. סליחה, צה״ל.)
כשהיא חזרה מהגן, סימונה שאלה אותי - ״אבא, מתי תהיה תחיית המתים של איתן? אני רוצה שהוא כבר יקום לתחייה!״
אמרתי לה, סימונה, גם אני רוצה.
לא אמרתי שאני לא יודע וגם לא יכול לעשות עם זה משהו.
אבל היא הסתפקה במה שכן אמרתי.

אליק האח

בשבוע שעבר הלכתי לסדנת-כתיבה-לאחים-שכולים בבית אבי חי. זאת סדנה שהצטרפתי אליה עוד לפני שנמעך לי המוח, וכשהייתי מורדם ומונשם לא הגעתי, כמובן. Ruth Efroni (אחת המנחות, והסיבה העיקרית שהצטרפתי לסדנה) הגיעה לבקר אותי בבית, מה שבאמת היה יפה מצדה, ובשבוע שעבר היה מפגש נוסף. רציתי ללכת, וכך מצאתי את עצמי משוטט בירושלים בכיוון ההפוך מהמלך ג׳ורג׳, ונאבק באינטואיציות כוזבות שטוענות שאני יודע לאן אני הולך.
בסוף הגעתי (באיחור). נושא הסדנה היה גוף ראשון רבים: ״אני מול אנחנו״ בשירה העברית, והשיר השני שהוקרא היה שירו של יהודה עמיחי, ״אין לנו חיילים אלמונים״.
אֵין לָנוּ חַיָּלִים אַלְמוֹנִים,
אֵין לָנוּ קֶבֶר הַחַיָּל הָאַלְמוֹנִי,
מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַנִּיחַ זֵרוֹ
צָרִיךְ לְפָרֵק אֶת זֵרוֹ
לְהַרְבֵּה פְּרָחִים וּלְחַלְּקָם
לְעָלִים וּלְפַזְּרָם.
וְכָל הַמֵּתִים שָׁבִים הַבַּיְתָה
וּלְכֻלָּם שֵׁמוֹת,
גַּם לְךָ, יוֹנָתָן
תַּלְמִידִי, אֲשֶׁר שִׁמְךָ בְּיוֹמָן הַכִּתָּה
כְּשִׁמְךָ בִּרְשִׁימַת הַמֵּתִים.
תַּלְמִידִי שֶׁהָיִיתָ,
בַּעַל שֵׁם שֶׁהָיִיתָ,
בַּעַל שִׁמְךָ.
בָּאַחֲרוֹנָה יָשַׁבְתִּי אִתְּךָ
בְּאַרְגָּז מְכוֹנִית בְּדֶרֶךְ הֶעָפָר
לְיַד עַיִן גֶּדִי. אָבָק
הִתְרוֹמֵם מֵאֲחוֹרֵינוּ
וְלֹא רָאִינוּ אֶת הֶהָרִים.
אָבָק הִסְתִּיר אֶת מָה שֶׁצָּרִיךְ
הָיָה לִקְרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים
לְאַחַר מִכֵּן: עַכְשָׁו.
מבחינת נושא הסדנה, יש להעיר שברור לכולנו כאן ש״לנו״ מתייחס לקבוצה משותפת של הדובר ושל הקוראים: ״לנו״ זה ״עם ישראל״ או משהו כזה, ואף אחד לא חושב שמדובר בירושלמים, בחברי הסתדרות המורים או ב״משפחת עמיחי״.
אבל בחצי השני של השיר, עמיחי מבדיל בין ״אני״ ו״אתם״, וגם - מסתבר - גורם לי לבכות בקול:
״אָנָּא, גַּם אֵלֶּה שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אוֹתוֹ,
אֶהֱבוּ אוֹתוֹ גַּם אַחַר מוֹתוֹ,
אֶהֱבוּ אוֹתוֹ: עַכְשָׁו חָלָל,
מָקוֹם רֵיק שֶׁצּוּרָתוֹ – צוּרָתוֹ
וּשְׁמוֹ – שְׁמוֹ.״
(יהודה עמיחי)
תפסתי את עצמי בוכה באמצע הסדנה, אולי בגלל שבזכות יהודה עמיחי הבנתי פתאום את מה שניסיתי לעשות באסופת הפוסטים-על-איתן שכתבתי כאן מאז שהוא נהרג: ״אֶהֱבוּ אוֹתוֹ!״
איזו בקשה מופרכת. אבל בעצם, זה ההבדל בין אלמונים ומי שאינם אלמונים: אוהבים אותם.
נזכרתי במה שאמא שלי סיפרה על הר הרצל: היא מנסה להיות נחמדה לגננים של בית הקברות, להתעניין בשלומם ולחייך אליהם, כדי שהם ידאגו לאיתן; שיהיה לו קבר יפה. אֶהֱבוּ אוֹתוֹ! כשהיא סיפרה לי את זה חשבתי, איזה בזבוז של כוחות ומאמצים: איתן איננו, ולא אכפת לו איזה פרחים פורחים מתחת למצבה. אבל ברגע אחד, בסדנה, הבנתי: אני עושה את אותו הדבר. ואני פונה אליכם כמו שעמיחי פנה אל כולנו: אהבו את איתן. אהבו את יונתן. גם אחרי מותו. גם אם לא הכרתם אותו (ו- וואו, איזה הפסד שלכם!).
למה אני עושה את זה? למה אמא שלי עושה את זה? אולי בגלל שאני לא מפנים שהוא מת, ואני ממשיך, מתוך הרגל, לדאוג לאח הקטן שלי. שישמרו עליו. שיאהבו.
אבל אולי זה עמוק יותר מזה, כמו שכבר כתבתי כאן כמה פעמים, נדמה לי. אולי אהבה נותנת משמעות. ואנחנו צריכים את המשמעות עכשיו, כמשפחה שכולה. כעם. כ״אנחנו״. אהבה היא הדרך היחידה שיש לנו לנצח את המוות. והיא גם גורמת לנו להרגיש פחות לבד. ונורא מפחיד להיות לבד, עם מוות בחדר.
#איתןשלי #איתןשלנו
#איתןשלכם
… נדמה לי שבכיתי בגלל עוד סיבה, ואני מבקש סליחה מאיתן ומחללי צה״ל, שאני שוב נדחף לתוך התמונה. כשקראתי את עמיחי, הבנתי גם למה חזרתי לכתוב בפייסבוק אחרי פגיעת המוח. בשביל מה זה טוב, בעצם. מה אני מנסה להשיג בזה. והתשובה היא אותה תשובה: אֱהָבוּ אוֹתִי. אני אמנם לא חייל בצה״ל ואתם לא חייבים לי כלום (הייתי, אבל הייתי חייל בינוני מאד. אתם יכולים לשאול את המפקדים שלי. אני בטוח שזה גם מתועד במסמכים צה״ליים איפשהו. איתן היה מתאכזב ממני קשות.)
פגיעת המוח יוצרת אנונימיות, והמוות תמיד נמצא בתוך החדר, וזה מפחיד, להיות לבד. אז הגיוני לפנות בגוף שני רבים, ולבקש את הבקשה הביזארית הזאת מאנשים זרים, מכם. מכולנו. אין לנו חיילים אלמונים. וכל המתים שבים הביתה. (אפילו אני חזרתי, איתן. קח לתשומת לבך.)

אריאל הורוביץ

לפני כשלושה חודשים קיבלתי הודעה מבחור בשם אביתר, אחיו של איתן אוסטר זכרונו לברכה, שנפל בקרב גבורה מול מארב חיזבאללה בלבנון, קצת לפני ראש השנה.
אביתר ביקש שאפגוש את הוריו יעל ודובי, אשמע מהם על איתן ואולי אצליח לכתוב לזכרו שיר. אמרתי שאבוא באהבה, אבל אי אפשר להתחייב שיצא מזה שיר.
הפגישה נמשכה כשעתיים. יעל ודובי הם אנשים צנועים, חכמים ומלאי אור והשיר מאזכר רק מעט מהסיפורים המרגשים והמרשימים ששמעתי מהם, על בחור מיוחד במינו, שהיה רק בן 22 כשנפל.
בסוף הפגישה הדגשתי גם בפניהם את העובדה שאני לא יכול להתחייב שיצא מזה שיר. יעל חייכה, הצביעה על הציורים היפים שתלויים על קירות הסלון ואמרה: "אל תדאג - אני יודעת מה זה אמנות. אלה ציורים שלי. אני יודעת שאי אפשר בכוח..."
האמירה הזו של יעל שחררה אותי ואפשרה לי לשלוח למשפחת אוסטר תוך שבוע את הסקיצה הראשונה של "נחל איתן".
השיר מוקדש כמובן קודם כל לזכרו של סרן איתן אוסטר
ודרך סיפורו, נשלחת כאן גם תודה ענקית ל"נחל האיתן של כל הדור..."
קרדיטים -
מילים ולחן: אריאל הורוביץ
עיבוד והפקה מוזיקלית: נילי פינק ואריאל הורוביץ
שירה, קלידים ובס: אריאל הורוביץ
גיטרה, קולות ומיקס: נילי פינק
מאסטרינג: אסף שי
עריכת קליפ: HAFAKATZA - Shalish
productions - הפקצה - שליש הפקות |
יוֹבל שליש חדד
https://www.facebook.com/reel/2628180870713097/?s=single_unit

אליק האח

מסר מאיתן, ליום הזיכרון.
(אישית לא היה לי ממש כוח ליום הזיכרון השנה, אבל זה היה חשוב מאד לאיתן. והוא ממי שהסתתרו בשיחים כדי שהילדים שלי ואני נוכל לטייל בבטחה.)
אוהב אותך, אח קטן וצהוב. ונורא נורא מתגעגע.
(וגם אותך, אביתר. גם אתה אח קטן אבל לא צהוב, ובכל זאת כתבת טוב.)

אליק האח

בשבוע שעבר, גוגל-תמונות התקיף את Adam בסרטון מלפני עשור: אני מצלם בו את עמוס, ומנסה לגרום לילד לשלוח נשיקות לאדם, שנמצא בארצות הברית. עמוס רוצה לראות את הסרטון במסך הטלפון שלי, לפני שהוא מצלם אותו. ״קודם תתן לאבא נשיקה, ואז אני אראה לך.״ כמה חזרות, ושכנעתי אותו (יכולת שאיבדתי מאז). אדם שלח לי את הסרטון הזה וכתב, ״אני שלולית״. ראיתי את הסרטון בארוחת הבוקר וגם אני נתקפתי דמעות.
״מה אתם רואים שם?״ עמוס התעניין.
נתתי לו את הטלפון שלי. הוא צפה בסרטון, מסוקרן.
״הא, זה ילד חמוד.״ הוא אמר.
״זה אתה,״ אמרתי לו.
״כן, אני יודע,״ הוא משך בכתפיו.
אבל למה אנחנו בוכים, תהיתי עם עצמי. זה הסוף הטוב! הילד גדול וחכם ומתוק.
כנראה שהבכי דעך, כי גוגל העלה לי סרטון של איתן מגיל 4 או משהו כזה. ובתגובה בכיתי נורא. ואיך ההורים שלי קמים כל בוקר, התפלאתי.
אחרי אחד הסרטונים שעלו באינסטגרם זיכרון לאיתן, התכתבתי בתגובה עם העמוד ההוא (זאת שרית, או מיתר. אני אף פעם לא באמת בטוח). אמרתי שאני כל פעם בוכה כשאני רואה תמונות שלו.
דיברתי פה כבר על כמה שהאהבה נותנת משמעות אבל עכשיו אני עסוק בתחושה הקיומית, היה שווה. לא משנה כמה כואב לי, כמה נורא עכשיו, כמה אין לכלום תוחלת. היה שווה.
...איתן היה אחרת. איתן האמין בסיפור הגדול, בציונות, באחריות. לאיתן היה שווה כי הוא עשה את התפקיד שלו, כי הוא הגן על תושבי הצפון. אבל אני? אני לא איתן. אני חושב שהיה שווה בגלל האהבה.
והורות היא הקצה של האהבה הזאת. להיות שם, במלואך, בשביל בן אדם אחר, שאתה לא מכיר עדיין. שאולי הוא יהיה בלתי נסבל, אבל הוא בן אדם. והוא הבן שלך.
בהתחלה יש המון אשליות בהורות, כאילו אתה יכול לעצב אותו, כאילו אתה אחראי למה שייצא ממנו, או, אחר כך, כאילו אתה יכול לעצב את העולם בשבילו, שיהיה לו טוב. אבל מהר אתה מגלה שהכל שגוי, אתה סתם בנאדם, והוא סתם בנאדם, ואין לכם כוחות על אפילו לא אחד על השני, רק אהבה. וזה ממש עדיף, מאשר בלי אהבה. וזאת כל הבחירה שיש לך, מצטער איתן, אני יודע שאתה האמנת שיש המון בחירה. שיש אחריות. אני לא רואה את זה. אבל אני אוהב אותך, צהוב.
#איתןשלי, אוף.

אליק האח

חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם.
כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת שָׂרָף

אליק האח

מיתר ביקשה ממני להביא לה קצת מקורות על גבורה.
מה לי ולזה, אני לא בטוח. אין לי התנגדות לגבורה, אבל אני לא מבין בזה כלום, ואיתן היה באמת גיבור, אבל לא בגלל זה הוא כל כך חסר לי.
מצד שני, מיתר ביקשה. ״זה יציל אותי,״ היא כתבה לי. ואת איתן, כזכור, לא הצלחתי להציל, אז אני לא יכול להסתכן עם עוד אחות. וכמה מסובך יכול להיות למצוא גיבורים? אז אספתי לה את גיבורי דוד, כולל שמואל ב׳ ו״מים לדוד המלך״, ומסכת אבות עם ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״, והבאתי לה את יאנוש קורצ׳אק ואת מרדכי אנילביץ׳ ואת ארנון זמורה ואת ענר שפירא. והכי רציתי להביא לה משהו מאת אידה פינק, אבל מישהו לקח לי את ״הגן המפליג למרחקים״ כשהייתי מורדם ומונשם, וזאת, באמת, אכזריות שאין כדוגמתה.
בסוף מצאתי את אידה פינק ליד המיטה שלי. ובמקום סיפורי גבורה, שקעתי בתוך ״המפלצת השחורה״. שזה הסיפור שבזכותו אימצתי את שבע.
(עכשיו: עצרו רגע. את ״המפלצת השחורה״ אתם צריכים לקרוא. גם כי זה ילמד אתכם כל מה שאתם צריכים לדעת על איך לכתוב סיפורים קצרים, וגם כי זה סיפור נהדר, מאת סופרת נהדרת. אז קנו את ״כל הסיפורים״ של אידה פינק, או את ״הגן המפליג למרחקים״, ונדמה לי שגם ב״רישומים לקורות חיים״ הוא נמצא. אם אתם לא מצליחים, פנו אליי; אני אשאיל לכם אותו.)
עכשיו אתם תגידו: אנחנו כבר יודעים למה אימצת את שבע… סיפרת לנו. איתן אימץ אותה, וזה בכלל לא קשור לאידה פינק. וזה חצי נכון: כי באמת, איתן התאהב בה, והתעקש עליה. אני בכלל הגעתי ליום אימוץ עם פנטזיה על כלב אחר: חום עם גבות שחורות. זה הכי חתיכי לכלבים, רבותיי. ואחר כך היו לנו כמה שבועות קשים באומנה, עד שחשבנו אולי להחזיר אותה. היא קפצה על כל מי שנכנס לבית, היא הפכה לנו תמידית את הפח, והיא השירה יום-יום שערות במשקל גופה. וכשדיברנו על זה עם האחראית ב״ירושלים אוהבת חיות״, היא נאנחה ואמרה, ״כן, אנשים לא אוהבים כלבים שחורים. לשחורים הכי קשה למצוא אימוץ.״
זה סגר את העניין מבחינתי: שבע היתה שלנו. וזה בגלל ״המפלצת השחורה״ (לדעתי שלחתי את איתן לקרוא את הסיפור הזה אחר כך. ואם אני מכיר את איתן, אפשר להיות בטוחים שהוא באמת קרא אותו):
גיבור הסיפור הוא ילד יהודי שמסתתר מפני הנאצים אצל מטילדה, ״מורה בגמלאות, אישה רצינית גבוהת קומה.״ מטילדה פוחדת שעומדים לערוך אצלה חיפוש, ולכן שולחת את הילד להסתתר שבוע-שבועיים אצל הדוד הזקן שלה, שגר בבקתה מבודדת. הדוד מהסס לקבל אותו, ולרגליו רובץ גוש בשר מגושם, שהילד ממהר לכנות ״המפלצת השחורה״.
״הוא בטח היה מסגיר אותי,״ חושב הילד על הכלב, ״המפלצת הזאת הייתה מלשינה עליי.״
אבל הכלב עושה בדיוק את ההיפך מזה: הוא מביט בילד כל ערב, בעיניו הבורקות, ובעצם שומר עליו. כשהכלב נעדר, לילה אחד, הילד לא מצליח לישון.
״מה עם הכלב?״ הוא שואל את הדוד, והדוד עונה שלא ממין השאלה: ״מטילדה מסרה שאתה יכול לחזור.״
המחשבה על חזרה למטילדה ממלאת אותו שמחה, אבל הדרך שעוברת בכפר סיניבקה מבהילה אותו. והנה, הכלב מצטרף אליו.
"בסיניבקה עברנו ללא תקלות. עכשיו לא חמקתי עוד בקומה שפופה בין גדרות גנים, כמו בפעם הקודמת שעברתי שם. הפעם הזאת פסענו לעיני כל בכביש החוצה את הכפר. חבורת ילדים צעקה: "איזה כלב גדול!" או: "הו, ישו! כמה הוא שחור!" ה"שחור" יתכן שכוון גם אליי, ועלול היה לעורר מילה נוספת, קטלנית. עלול היה! אבל לי היה כלב, לא הייתי בודד, והרי אנשים כמוני אין להם כלבים. פסעתי בפסיעה מתונה של בעל-בית שיצא עם כלבו לבקר בכפר שכן.״
הכלב מלווה אותו לאורך כל הדרך: הוא מלמד אותו לקפוץ מעל הנהר, שומר עליו כשהוא נרדם, עומד על המשמר. וכשהם מגיעי לביתה של מטילדה, בסוף הסיפור, הילד מבקש ממנה: ״גברת מטילדה, בבקשה ממך… משהו לאכול… הוא יושב שם בחצר, הוא רעב, מה שיש לך…״
״מי זה? מה אתה…״
״הכלב.״
היא מביטה עליו כעל מי שנסתתרה בינתו.
״איזה כלב? סגור מהר את הדלת, נו תזדרז…״
הילד תופס את ידה של מטילדה, והסיפור מסתיים כך: ״ירדנו במרוצה לחצר. החצר הייתה ריקה.״
הכלב עובר במהלך הסיפור את המהפך מהתפקיד של מבשר המוות (״נזכרתי במה שקראתי פעם: שהם מתנפלים על הגרון״), לתפקיד של מבשר החיים, ויותר מזה - של האפשרות של אהבה. והרי אהבה לא ניתן להעלות על הדעת בעולם כזה: אנשים הם מפלצות שחורות, הם מסגירים את הילד. אבל הנה, קיימת מטילדה. קיים הדוד שלה, שמפחד, אבל נותן לילד אוכל.
וכשאני קראתי את הסיפור, עוד בתיכון, הרגשתי את זה בגוף: שבאמת, אי אפשר לאהוב אותי. כי אני הומו, כי אני חוטף מכות בחטיבה (מילד מהשכבה מתחתיי! כמה מעליב!), כי אנשים לא אוהבים כלבים שחורים ולשחורים הכי קשה למצוא אימוץ. הרגשתי יהודי.
נדמה לי שכולם מרגישים ככה מאז שבעה באוקטובר.
אבל הסוף של הסיפור מציע הצעה עצובה יותר: שהכלב לא אמיתי. שבאמת, אי אפשר לאהוב אותי: המפלצת השחורה היא התגשמות דמיונית של האומץ של הילד. והגבורה הזאת מאפשרת לילד לעבור בין דירות מסתור, לחצות את סיניבקה, לדפוק על הדלת של הדוד, שלא רוצה לקבל אותו. וזה, כזכור, מאד #איתןשלי. לא חשבתי על זה כשנתתי לו לקרוא את הסיפור, אבל אולי איתן כן חשב. ואולי לא, חוקר ספרות גדול הוא אף פעם לא היה. אבל הוא כן היה גיבור; מילד שמפחד להישאר לבד בכיתה א׳, שמפחד ללכת בחושך, שישן עם סכין מטבח מתחת לכרית, במקרה שייכנסו הביתה גנבים - הוא הפך למי שנכנס ראשון לכל בית בנירים, למי שפורץ לתוך דירה של חזבאללה באל-עדייסה כדי להציל חיילים, אפילו שיורים עליו מבפנים. למין מפלצת שחורה.
לאחרונה חזרתי לאהוב את שבע. גיסתי החכמה כתבה לי, שאולי זאת בעצם דרך להגיד שחזרתי לאהוב את עצמי. להאמין שאפשר לאהוב אותי בכלל. למרות שאני מין מפלצת שחורה. את שבע אימצתי רק אחרי שאדם אימץ אותי. ושנינו אימצנו את איתן, שיבוא איתנו ליום אימוץ; כי בבית אסור היה לו לאמץ כלבים. והעולם מחריד. אבל הוא גם מלא במטילדות ובמפלצות שחורות. וב #איתןשלי, וב #שבעשלי. וב #אדםשלי.

אליק האח

היינו שם היום. ראינו את "אור איתן" בפעולה. והיא חתיכה באמת, אבל איתן היה יותר חתיך. וגם יותר טוב בהגנה על מי שהוא אוהב. מה שכן, קיבלנו ארטיקים. שזה שווה כמעט כמו להפיל רקטה.
אני אוהב אותך איתן. ומאוד מתגעגע. זה חתיכת דבר, לנצח איומים עם אור. אבל באמת, זה מה שתמיד עשית. ♥️
(כבר שנה, בשבוע הבא.)

אליק האח

לפני שנה קיבלתי את הסרטון הזה בקבוצת הווצאפ המשפחתית. הוא הלחיץ אותי ממש, והרגיז אותי, כי הוא נראה כמו סרטון פרידה, כמו סרטון שהולך ישר לטלגרם של עמית סגל, ונו, באמת, אני גם ככה בחרדות איתן, בשביל מה לעשות לי את זה? ״לוחם אמיתי נלחם״, ״צריך להחזיר את תושבי הצפון הביתה״, ״סליחה אם פגעתי״
לא ידעתי איך לאכול את זה, אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה עם האחים הקטנים שלי, וצחקתי עליהם. העליתי צילום מסך מכתבה על ״לוחמי אגוז פגעו במחבלים״ והוספתי את איתן מהסרטון לראש השנה, אומר ״סליחה אם פגעתי.״
לא יודע אם עברתי את הגבול. איתן לא הגיב. אבל אחר כך מיתר כתבה לי - שתדע, עשית את היום לאבא ואמא. היינו בחרדות כולנו, וההודעה שלך גרמה לנו קצת לצחוק. אז חייכתי.
אבל איתן ידע יותר טוב ממני, מסתבר. עמדה לפניו משימה שהוא לא ידע אם הוא יחזור ממנה, כמו שהוא סיפר לאביתר, אבל שם הוא חשב שהוא צריך להיות. זאת המשימה הכי חשובה.
אז סליחה אם פגעתי, איתן. ותודה שאתה פגעת, ושהחזרת את תושבי הצפון הביתה. אח שלי אמר לי פעם שחייבים לעשות את זה. אנחנו מתגעגעים נורא. וגם גאים בך, כמה שזה מעצבן, להתגאות באח הקטן שלך כשבעצם הוא צריך להתגאות בך.
יהיה שבוע קשה, אני יודע. נשתדל גם לנשום. אולי אפילו לחייך.
אני אוהב אותך, אח קטן. מאד מאד מאד.

אליק האח

(מה שאמרתי באזכרה היום, בהר הרצל. לא רציתי לדבר, ולא רציתי להיות הסנדק בברית של איתן. בשני המקרים רציתי להתרחק מדם. אבל אבא שלי התעקש, בשני המקרים)
איתן.
את השנה האחרונה העברתי בניסיון לשכנע שיש לי זכות לדבר באירוע כזה. לשכנע את עצמי, בעיקר. כי מה הקשר שלי, בכלל. אני סתם, האח הגדול שלך. ממש גדול, 19 שנים. אז מה הקשר שלי בכלל?
אבא שלי הרגיש בזה כבר כשנולדת. אז הוא טמן לי מלכודת, והפך אותי לסנדק בברית מילה שלך. ״רציתי שיהיה ביניכם קשר חזק״, הוא אמר לי. אבל הנה, איתן, אפילו כסנדק נכשלתי. לא הצלחתי לשמור עליך.
אבל אני לא רוצה לדבר על עצמי הפעם, אני רוצה לדבר עליך. למדתי עליך המון בשנה האחרונה, לגמרי הצטרפתי לקבוצת המעריצים שלך. חלק מהאחים שלך תמיד היו שם. מיתר אמרה שמה שהרגיע אותה, כשסיכנת את החיים שלך במלחמה, היא שאין סיכוי שאתה תמות. אתה צריך להיות ראש ממשלה או רמטכ״ל או משהו. אבל אני לא ראיתי אותך ככה. כשהיית קטן קראתי לך ״המפלצת הצהובה״. עצבן אותי שכולם מאוהבים בך פשוט כי לא היה אפשר לעמוד בפני החיוך שלך, בפני השערות הבלונדיניות. ולפעמים היה צריך לכעוס עליך! הצקת למיתר, זרקת דברים על הרצפה, היית בן ארבע! אז אני כעסתי בשביל כל המשפחה. ובאיזשהו מקום נשארתי ככה. כלומר ראיתי איך שאתה אוהב חברים שלך ודואג להם, לפעמים בא אליי לבקש עזרה בשביל החברים שלך. ראיתי אפילו איך שאתה דוד מושלם בשביל הילדים שלי, הם עדיין בוכים שאתה לא כאן, איתן. אבל שמרתי אותך אח קטן, מפלצת צהובה. לא ראיתי איך שאתה גיבור. קצת כי לא רציתי לאיים על מעמדי (האלו, איתן, אתה אח קטן! אתה צריך להעריץ אותי, לא להיפך!), וקצת כי מאד פחדתי שנגמור ככה, כמו שאנחנו עכשיו.
אבל מיתר צדקה: איתן באמת היה משהו אחר. כמו לגדול עם טרומפלדור באותו הבית. לא יודע מה חשב האח הגדול של יוסף טרומפלדור, אבל אני בטוח שהוא העריץ אותו הרבה פחות ממה שאתה הערצת אותו, איתן.
ביוני הייתה מלחמה עם איראן. מיתר שאלה אותי איך הולך, ואני עניתי - אפשר לחיות כאילו 1917 בזכרון יעקב ואנחנו נלחמים בטורקים. או כאילו אנחנו בעולם המערבי רואים נטפליקס וחזקים. זאת רק העובדה שצריך לחיות את שני הדברים במקביל - שממש שוברת. למי יש כוח לזה, אם הוא לא איתן.
וגם איתן איננו. אז בכלל.
אבל אני חושב שזה מה שהראית לנו. וגם אם אני לא איתן, אני לפחות יודע שזה אפשרי: אפשר להיות טרומפלדור, או מרדכי אנילביץ׳, או מוש זילברשמידט, גם היום. כי היה אפשר להיות איתן. שכנעתי את אביתר ללכת לטקס קבלת פרס בטחון ישראל (אני לא יודע אם הוא הלך בסוף, הוא לא אמר לי) - מאותה סיבה. כי יש כאן שני סיפורים, יש כאן שני קולות שנשמעים במקביל: הכל גם סתם, ומגוחך, ונטפליקס, ובאותו הזמן, הכל באמת גם תקומת העם היהודי בארצו, וישעיהו, ושרשרת חוליות, ו״זאת המשימה של הדור שלנו״.
אין לי את הכוחות להיות איתן. אבל ראיתי מישהו כזה, שהוא איתן, מקרוב! זה אמיתי ממש! והוא גם היה האח הקטן שלי. אז לכולנו יש תקווה.
#איתןשלי
כבר שנה.
https://www.facebook.com/reel/807670758462677/?s=single_unit

אליק האח

הפוסט הזה היה צריך להתפרסם בערב יום כיפור. ככה שאם יש לכם את האפשרות לעשות מסע קצר בזמן, קראו אותו לפני שבוע. אבל אולי עדיף רק שתיזכרו באווירה של ערב יום כיפור, ותקראו אותו עכשיו. סתם כי למסע בזמן יש השפעות לא טובות על האנתרופיה, ממה שאני זוכר. ואני הייתי עצלן ולא כתבתי אותו בזמן, אז זאת לא סיבה להטריד אותה. פיזיקאים לא יגידו לכם את זה, אבל היא טיפוס נקמני, האנתרופיה. נוקמת ונוטרת, ומשאירה בלאגן.
את ההודעה המצורפת איתן שלח לחבר שלו בערב יום כיפור, לפני שנתיים. אין לי מושג איך היא הגיעה אלינו. אולי נדיבות תקפה את החבר, אולי חיטטנו בטלפון של איתן, אבל היא הופיעה בקבוצת ״הודעות קוליות של איתן״ שכולנו חוזרים ומקשיבים לה מפעם לפעם, ולפני יום כיפור השנה התקבלה החלטה משפחתית לשלוח אותה לחברים ולהזכיר להם לפתור את כל הבעיות שבין אדם לחברו קודם.
ואני אוהב את ההודעה הזאת, כי היא מאד איתן. היא מצחיקה נורא. והיא מצטטת את המקורות. והיא נוגעת ללב כי חשוב לו לשלוח חיבוק לחבר שמישהי זרקה אותו, אפילו שאיתן נמצא בשמירות או במארבים או בשיקום הפרויקט הציוני בשירות צה״ל.
יום כיפור השנה היה מזעזע. דווקא הצום עבר לי בקלות (מאד ממליץ על פגיעות מוח!) אפילו שלא עשיתי צום קפאין בשלושת הימים שלפניו. אבל כשיצאתי מבית הכנסת כדי לחפש את סימונה, חברה תפסה אותי בדלת והזכירה לי - ״למה אתה יוצא? יש יזכור!״
ובכמה רגעים הראשונים פשוט לא הבנתי: למה יש יזכור? (אה, כן, יש יזכור ביום כיפור), ומה זה קשור אליי? (אה, איתן, זה לא רק הודעות מצחיקות בווצאפ). אז נפנפתי מרחוק לסימונה, נכנסתי ליזכור, ופשוט ממש, בכיתי. ואחר כך עשיתי את הטעות של להקשיב לתפילה (על חטאים שאנו חייבים עליהם מיתות בידי שמיים, על חטאים שאנו חייבים עליהם כרת וערירי, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה) - זכרתי כבר מראש השנה שזה לא עושה לי טוב, אבל אני לא טוב בהפקת לקחים. ואז עברתי לקרוא את לאה גולדברג (״על האשם״, בתוך שירים ג׳. בנאדם צריך שיהיה לו חומר קריאה לתפילות ארוכות) - ושוב, נורא בכיתי.
וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד, כִּי הָיִינוּ עֵדִים
לְמוֹתוֹ הַמְּכֹעָר שֶׁל עוֹלָם שֶׁאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ
כִּי כָּבֵד מִדִּמְעוֹת-אֲבֵלִים, מִלֵּילוֹת נְדוּדִים,
כָּבֵד דִּמְכֶם הַנִּשְׁפָּךְ.
לֹא שִׁכְחָה נְבַקֵּשׁ, וְהַנֵּס, אִם יָבוֹא, לֹא יַצִּיל,
כִּי הָיָה הַמָּגוֹר וְאֶת מִי עוֹד יִגְאָל הַמַּלְאָךְ,
תְּפִלָּתֵנוּ נָדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל,
אַל תִּסְלַח לָנוּ, אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!
זה היה מדויק מאד. תמיד הבנתי את גולדברג, אבל זאת הפעם הראשונה שממש הרגשתי אותה: הרגשתי אשם, כי הייתי עד. לא כי לא שמרתי על איתן (״הוא היה האח הקטן שלך!״), לא כי לא עצרתי את המלחמה עם לבנון בשנות התשעים. סתם, כי הייתי עד למותו, כי אהבתי כל כך. כי כבד דמו הנשפך (וואו, כמה כבד. הוא מת מאבדן דם, איתן). אל תסלח לי, אל מלא רחמים. זה כל מה שרציתי להגיד בתפילת יום כיפור.
אבל גולדברג מוסיפה ומסובבת את הסכין:
הֲנוּכַל עוֹד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַבִּיט בְּעֵינֵי יְלָדֵינוּ
בְּחִיּוּךְ שֶׁנִּרְגַּע וְקוֹרֵן בְּשַׁלְוַת-הַתְּבוּנָה?
לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְהִנֵּה הוּא דָּבֵק בְּיָדֵינוּ,
אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.
וְהָיוּ, הֵן גַּם לָנוּ הָיוּ, בְּחֶדְוָה לֹא נִשְׁכַּחַת
שְׁלוּלִיּוֹת עִם גִּשְׁמֵי הָאָבִיב, וּבִרְכַּת שַׁלָּכוֹת
וַעֲצֵי הַתַּפּוּחַ עָמְדוּ בַּעֲדִי הַתִּפְרַחַת,
וּבְפֶתַח הַבַּיִת חִכּוּ לָנוּ אָח וְאָחוֹת,
יצאתי מפעם לפעם לחצר, לראות את סימונה משחקת בכל המתקנים שם, רבה עם חברים מהגן, מספרת סיפורים על כרישים והיפופוטמים. הנוכל עוד ברבות הימים להביט בעיני ילדינו? הן בפתח הבית חיכה לי פעם אח, בחדווה לא נשכחת.
סגרתי את גולדברג, סגרתי את המחזור. הרגשתי שריציתי את עונשי בחג הזה. ובכל זאת לפני שיצאתי עם סימונה הביתה קראתי את הבית האחרון, שכאילו באמת נכתב עבור איתן (״לוחם אמיתי לא נלחם משנאת מי שלפניו אלא מאהבתו למי שהותיר מאחוריו״):
כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהֶפְרֵד,
נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׂפָתַיִם,
וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת
וַיֶּאֱהַב, וַיֶּאֱהַב שִׁבְעָתַיִם...
(לאה גולדברג. שאלוהים ירחם על נשמתה.)
https://www.facebook.com/reel/656680747492115/?s=single_unit

אליק האח

חן המופלאה ביקשה ממני לכתוב פסקה שמתחילה במילים "תארו לכם ש". זה תרגיל בתקווה קונקרטית, וזה היה משחק מאד כיפי.
זה מה שיצא לי, ממליץ לקרוא את המילים של חן, וגם את התקוות שמציעים כל האנשים שבורי הלב האחרים שהיא אספה. זה נותן משהו. כוח, חיבוק, אני לא יודע.
*
תתארו לכם שבמשגב עם מחליטים לחדש את ענף הרפת. אני לא יודע למה, מושקו עבד לפני המלחמה בענף האבוקדו, והתאילנדים שעזבו דווקא התחילו לחזור, ככה שעתיד גדול ציפה לאבוקדואים, שכעת יכלו לצפות מהמטע למטה, לכיוון לבנון, ולא לחוש דפיקות-גלעין-מואצות: אף אחד כבר לא מביט בהם מלמטה בעיניים חורשות רע.
אבל מושקו רצה פרות. ״אני רוצה ללטף עגלים!״ הוא ניסה לתרץ לרוחמה, אשתו. זה לא שאי אפשר ללטף אבוקדו, הוא הסתבך בעוד ויכוח איתה, אלא שלאבוקדו, כך נראה, לא אכפת אם מלטפים אותו. ״אבל לאיתן כן אכפת!״
״למה אתה נותן לעגלים שלך שמות של בני אדם?!״ נזפה בו רוחמה.
מושקו ידע שבניגוד למלחמה על הבית - יש מלחמות שלא יכולות להסתיים בניצחון: מלחמות עם רוחמה. אבל כמו במלחמה על הבית, העזרה הופיעה ממקומות בלתי צפויים: חברי קיבוץ מעוטף עזה, שבאו לתפוס קצת שלווה בצפון (״כאילו שחסרה להם שלווה אצלם! באו לתפוס אוויר הרים״ השתעשעה רוחמה). ״אתם חייבים פה רפת!״ קבע סרג׳יו, סמנכ״ל הרפת בקיבוץ נירים. באוזני רוחמה הוא נימק את זה בכיווני הרוח, אבל מושקו ידע שזה בגלל איתן. סרג׳יו העביר את רוב היום בליטופים, וכשהוא התעייף מללטף, הוא ניסה לפתות את העגל עם בקבוק חלב לתינוקות שהוא הביא איתו מנירים. ״זה הכי טוב להם ככה,״ קבע סרג׳יו, ובאמת איתן הלך וגדל באופן שהפליא לא רק את חברי הקיבוץ, אלא גם אורחים שבאו לביקור קצר בתצפית על הגבול.
רוחמה נכנעה בסוף, אבל לא בגלל מושקו או בגלל איתן - בגלל החיים עצמם. עגלים רוצים להיוולד, רוצים לינוק, ואבוקדואים רוצים לצמוח, והם חזקים יותר, מסתבר, מכל מי שמנסה לעצור אותם. אז אולי כן בגלל איתן. לעגלים חמודים יש כוח על: כוח של אהבה.

אליק האח

בתקופה הזאת לפני שנה, התחלתי את המסעות היומיים שלי להר הרצל: המסעות שכמעט חיסלו אותי, בסופו של דבר. אני לא יודע למה עשיתי אותם, והאמת שכבר אז זה הפתיע אותי. השבעה נגמרה, כולנו התפזרנו לבתים שלנו, ואיכשהו עדיין נורא התגעגעתי לאיתן. אז כדי לשכנע את עצמי לקום בבוקר ולצאת לעבודה (למה לעבוד בכלל? אח שלי מת!) - רימיתי את עצמי בזה ש״אני רק הולך להר הרצל״. ומהר הרצל המשכתי למשרד.
באחד הימים הראשונים שהגעתי, מצאתי את עצמי בלב אזכרה. עמדתי בצד בשקט, והתברר לי שזאת אזכרה של אחד החיילים של איתן, שנהרגו איתו באותו הקרב - רס״ל אור מנצור. על אור שמעתי עוד מאיתן! שזה נדיר מאד, כי איתן לא דיבר איתי כמעט בכלל על הצבא. אבל הוא אהב מאד את החיילים שלו, והוא אהב מאד את אור. ותוך כדי שאני מקשיב לדיבורים באזכרה, פנתה אמא של אור לקבר של איתן, ואמרה לו תודה. שהוא האמין באור, שהוא דאג לו. כמובן, בכיתי. וגם נדהמתי מהכוחות שיש לה, לא לכעוס. לאהוב. וגם כתבתי מיד למשפחה שלי, ובעיקר הרגשתי - כאילו איתן שלח אותי לשם. כאילו הוא דאג שאגיע בדיוק בזמן, בשביל האזכרה של אור. ניגשתי אל המשפחה אחר כך, הצגתי את עצמי, והם שמחו מאד שהצלחתי לבוא. שהיה נציג מהמשפחה של איתן.
ומאז יש לי, לפעמים רחוקות, הזדמנויות לעשות דברים שאיתן שולח אותי לעשות. ואני מוסר לך מכאן, איתן, אתה אמנם מת, וזה מאד לא מתחשב מצדך, אבל אני איכשהו עדיין כאן. ואני אשמח לעשות כל מה שתגיד לי. זה קצת אקראי, שאני נשארתי ואתה לא. וזה לא מאד מוצלח. אבל תן לי לעשות הכי טוב שאני יכול.
ובמסגרת הדברים שאיתן היה שולח אותי לעשות: לעזור למשפחה של אור לקנות את הבית. אני מצרף הפניה ל-Jgive. אני יודע שיש המון בקשות לתרומות ואי אפשר לתרום לכולן, ואני לא יודע להגיד איך נכון לבחור, אבל אני יודע להגיד שני דברים:
א. למשפחה שכולה, החיבוק הזה נורא עוזר. אתם לא לבד. אור הלך לאגוז כדי לשמור על כולנו, והוא היה באמת איש מעולה. אפילו איתן אמר את זה. ואור איננו, ואיתן איננו, ואנחנו כאן, אתכם.
ב. איתן היה ממש מבסוט עליי על הפוסט הזה. וזה מה שחשוב.
שיהיה חג שמח. שמחת תורה היה החג של #איתןשלי .
(בתמונה: הר הרצל. הגיטרה היא של אור)

אליק האח

התגעגעתי אז באתי. חסר לכם אידיוט?
#איתןשלי
(בשביל מה אני עושה את זה? אלוהים יודע)

אליק האח

אז שוב עשיתי את הטעות והקשבתי לתפילה בבית הכנסת, בשבת.
הפעם האשם הוא ספר בראשית. הוא כתוב טוב, וכמו שאומר פרויד, סיפורים שמצליחים לשרוד דורות של קוראים, כנראה חושפים משהו אמיתי מדי על הטבע האנושי. משהו שלא נוח לנו לדבר עליו ישירות. בגלל זה אנחנו ממשיכים להקשיב להם: לשייקספיר, לאיליאדה, לתנ״ך.
ואחרי השנה האחרונה, יכולתי לשמוע בפרשת השבוע רק סיפור אחד: סיפור על אחים. על #איתןשלי.
הבנתי השנה משהו אחר. אני עוקב כבר שנים אחרי סיפורי אובדן האחים של חברות שלי כאן, Yael Yechieli ו יעל משאלי , ולא באמת מבין, והנה שוב, כמו בפרשת השבוע, הבנתי משהו חדש.
אולי ״הבנתי״ זאת לא המילה הנכונה: הרגשתי משהו חדש. וכיוון שזאת הרגשה, אני לא חושב שאצליח להעביר אותה אליכם. אני לא מאמין שתלמדו ממני משהו. אני לא פרשן תנ״ך. סתם איש פצוע שרוצה לצעוק.
…אח אחד בא מן השדה והוא עייף. הוא רוצה לאכול, אבל אחיו התאום סוחט ממנו הבטחות בתמורה לנזיד עדשים: ״מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי״. אם יעקב היה שואל אותי, הייתי יכול להגיד לו שזאת חרב פיפיות, בכורה. לא שווה אפילו קערת מרק. אבל עשיו כבר יודע: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת - וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!״
הנה המוות כבר פה, מחכה. אפילו צ׳כוב היה ממתין בסבלנות למערכה השלישית, אבל ספר בראשית? אקדח, עכשיו.
המוות יחזור לסיפור הזה עוד כמה פעמים. ושוב עשיו: ״יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי - וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי!״
רבקה דואגת. אבל אני, על כסאות הפלסטיק בשורה הקדמית של בית הכנסת, חושב שהיא מגזימה. הם אחים! אני נזכר בפגישה ביניהם, שתי פרשות קדימה: יעקב מפחד פחד מוות. הוא מתאבק עם מלאכים, הוא ממלט את הילדים, הוא מתחנן. אבל ברגע האמת, כשהם נפגשים: ״וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ - וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ.״
ואני רוצה להגיד, ידעתי את זה! כמה הייתי נותן עכשיו כדי לחבק את אח שלי. ליפול על צוארו ולנשק אותו. ולבכות!
אבל אני מזכיר לעצמי שזה לא המסר שעולה מספר בראשית; אחים הורגים אחד את השני. קין הורג את הבל. אחי יוסף משליכים אותו לבור.
אבא אוהב ילד אחד יותר מהאחרים. ויעקב צריך להתחפש לאחיו, כדי לקבל ברכה מאבא שלו. אני נזכר במה שאבא שלי אמר באזכרה: כולכם איתן. ואני מסתכל על האחים שלי ויודע שהוא צודק, בכולנו יש משהו מאיתן. ובכל זאת אני מפחד תמיד: ״אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי - וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ?״
קין הורג את הבל. את איתן הרג מחבל של חזבאללה, לא אני. ובכל זאת הייתי אשם. ״וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל שֶׁדָּבַק בִּבְשָׂרִי הַחֵטְא״, כתבה גולדברג. אני אשם כי לא הצלחתי לשמור עליו. כי העולם הניח אותו לרגליי כשהוא היה תינוק קטן וצהוב ואני חייל בן 19, ונתן לי משימה בלתי אפשרית באמת: לעשות את העולם הזה טוב בשביל האח הקטן שלי. ואני נכשלתי. כמו שהיה ברור שאכשל. ״וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד, כִּי הָיִינוּ עֵדִים לְמוֹתוֹ הַמְּכֹעָר״ כתבה גולדברג וכבר ציטטתי אותה פה בעבר.
אני מדמיין את קין רוכן מעל הקבר הטרי ובוכה. והלב שלי יוצא אליו. לא משנה כמה אשם אתה, זה באמת, כואב נורא. זה אחיך!
אז מה המסר, אני מנסה לחשוב, עת בבית הכנסת עוברים להפטרה (״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם,״ מבטיח אלוהים למלאכי, ״וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי.״) אולי זה לא אומר כלום, על אהבת אחים, זה לא מבטיח דבר: זה רק חזק נורא. כמו הכוח הגרעיני החזק: הוא מחזיק יחד חלקיקים בגרעיני אטומים, לא משנה כמה שהם לא מסתדרים אחד עם השני. הוא באמת, חזק נורא. והוא יכול להתבטא בהיתוך המימן שמאיר את השמש, או בהירושימה ונגסאקי וילדים מתים. זה גם וגם וגם. הוא פשוט חזק נורא, הכוח הזה.
בתמונה - חייל בן תשע עשרה מחזיק את אחיו, ונידון לכישלון.

אליק האח

הותרנו היום חותם בתל אביב.
אבל הגאווה האמיתית שלי היא הבן שלי. הוא עבר את הטרנספורמציה הירושלמית המלאה אפילו בלי שהתאמצתי.
ירדנו מהרכבת.
אני: נכון פחות קר פה?
מיכאל: נכון, וממש לח!

מיתר האחות

כאב עמוק ובלתי פוסק. ואפילו עוד לא התחלתי טיפה להבין.
איתן שלי. אתה חסר לי ברמה שאי אפשר להכיל.

מיתר האחות

הקלטה שאיתן שלח לחבר לפני כמה חודשים כדי לעודד אותו להתמודד עם המצב.
זכינו לחיות לצד איש כזה. חבל שלכל כך קצת זמן.
#
איתן שלי, האח הגיבור.
תודה שהלכת לשמור עלינו.
(ההקלטה המלאה ביוטיוב, חפשו ״סרן איתן אוסטר ז״ל - הודעה מוקלטת״)
https://www.facebook.com/reel/1333452821369743/?s=single_unit

מיתר האחות

סרטון שאיתן שלח למשפחה לפני אחת הכניסות לעזה.
**
אחי הקטן והגיבור.
לא מפסיקים ללמוד מהרוח שלך.
https://www.facebook.com/reel/1714629315988338/?s=single_unit

מיתר האחות

איתן שלי. טיטן.
עברו 30 יום ועדיין אני מסרבת להאמין שזו לא עוד פעילות מבצעית בלבנון ושאתה תיכף תחזור הביתה. הרי בחגים גם ככה אמרת שלא תהיה..
אבל, יש רגעים ביום ששביב הבנה מכה בי פתאום, ומפורר אותי.
כשזה קורה, אני פותחת את התכתבות הוואטסאפ האחרונה שלנו.
כתבתי לך:
״המלחמה הזאת דורשת מהדור שלכם גבורה יוצאת דופן וסבלנות וסיבולת אינסופית.
אין גאה ממני להיות אחותך.
בזכותך ובזכות גיבורים כמוך בעזרת השם יהיו דורות של ילדים שישמעו על מלחמה כסיפור מותח שעוזר להם לאכול ארוחת צהריים (מרק עוף עם קוסקוס ליתר דיוק).
אני גאה בך כל כך ומעריצה את הרוח שלך. תודה שאתה כותב את המשפחה שלנו בצד הנכון והמנצח של ההיסטוריה.
אוהבת אותך מאוד.
שולחות לך כוחות (לא שחסר לך) וחיבוק.
שבת שלום אח שלי 🤍
מחכה לפגוש אותך בבית״
אתה ענית:
״מיתרי❤️
אוהב אותך כל כך!
תודה רבה על החיזוק, זה באמת משמעותי בשבילי.
ומתוך זה התמונות של קמה והאחיינים מזכירות לי שוב ושוב, שאני מאושר שהמשימה הוטלה על הדור שלי, כדי לאפשר לדור שלהם חיים יותר בטוחים ורגועים.״
***
איתן, עשית הכל כדי שנחייה כאן. זה מה שהוביל אותך כל הדרך מאז שאתה ילד - לחדד את החושים שלך ולהכין את עצמך לרגע שבו ההיסטוריה תקרא לך. וברגע האמת, שמת את עצמך בצד והתחברת לשרשרת ניצחית של דורות. קול קרא והלכת.
***
אני כל הזמן חושבת שדווקא אתה היית מתמודד הכי טוב עם אבל. היית מלמד את כולנו איך חיים לצד הכאב. איך שואבים מזה כוחות לחיים ראויים יותר.
***
אנחנו עוד מוכי הלם, איתן.
עוד לא יודעים איך לחיות בלעדיך, לצד כאב וחוסר עצום כל כך בלי להתפרק. אבל אני מבטיחה לך, אנחנו עוד נחזור לחיות כי למען זה הלכת.
אנחנו נחייה. ונחייה בעוצמה, כמו שאתה חיית. נחייה חיים ערכיים. נשאף להיות כמוך. אתה הרי נמצא בכל אחד מאיתנו.
***
איתן,
אתה תחיה חיים ארוכים יותר מכולנו. חיי נצח באמת. השם שלך יהיה רשום בהיסטוריה של העם שלנו.
נספר עליך בכל הזדמנות. אני מבטיחה. לא נפסיק.
תודה שקשרת את השם של כל המשפחה שלנו איתך בנצח.
**
אני אוהבת אותך כל כך איתן, ומתגעגעת אליך בכל סנטימטר בגוף. תבוא לבקר את אמא ואבא מידי פעם בחלומות, וגם אותנו כשיש לך זמן.
**
וזהו,
עד הניצחון.
**
דרך אגב,
כולנו מנסים להיות אתה. לפחות בקצת. כל אחד מהאחים והגיסים סיפר לי בדרך אגב שהוא מתכנן לעשות יותר ספורט. אנחנו עוד לא אתה, אז אף אחד מאיתנו לא מימש את זה בינתיים.

מיתר האחות

איתן ❤️
מפקד אמיתי. מקיים ומדבר על ערכים אבל גם דואג שהחיילים ישטפו ידיים לפני האוכל.
ימים בודדים לפני המלחמה, וידע כבר אז שהם דור של גיבורים.
לא מפסיקים ללמוד ממך.
https://www.facebook.com/reel/2596093117240642/?s=single_unit

מיתר האחות

לנצח אחי.

אודי אוסטר

I was honored to be chosen by my family to share my brother Eitan Oster’s story with Caroline Glick. At just 22, shaped by the war, Eitan reached a clarity of thought and impact that few achieve in a lifetime.
An hour could never capture the depth of who he was, but I hope I managed to convey even a glimpse of his remarkable character.
Eitan—
you had no doubt we were worthy of your sacrifice and that of your generation. We will work hard to ensure you right.

מיתר האחות

חנוכה שמח ❤️
אחי הקטן איתן אוסטר נהרג בקרב גבורה בלבנון בערב ראש השנה.
איתן היה מקפיד לשלוח לנו סרטון לפני כל כניסה לעזה או ללבנון. תמיד הסרטון היה מלא באופטימיות, תחושת שליחות, ומסרים מחזקים אלינו לעורף. כל סרטון, היה מלווה באיזה ציטוט - פעם של לוחמי תש״ח, פעם מהתנ״ך ופעם מלוחמי מרד גטו ורשה (לא פעם הייתי צריכה לעשות גוגל כדי להבין מאיפה איתן הביא את הציטוט הפעם). איתן שרק את ההיסטוריה. חי בתודעה שהוא חלק משרשרת של דורות ויש לו משימה - להעביר את הלפיד קדימה.
מעבר לזה איתן היה אדם טוב, שהוביל בצנעה ובענווה את החיילים שלו לאור הערכים האלה. הוא היה מקצוען אמיתי ובלי פשרות - הוא היה חוזר הביתה מעזה ועוד לפני שהוריד את המדים היה אופה לאמא את העוגה שאהבה ורק הוא ידע להכין..
כשאיתן נהרג הבנו שהחוסר והאובדן הוא לא רק אישי, אלא לאומי.
מתוך ההבנה הזו, הבנו שאנחנו צריכים ליצור דור של ״איתןים״, והחלטנו להקים עמותה שנקראת ״רוח איתן״. העמותה עוסקת בבניית דור של מנהיגים ציונים באמצעות פרויקטים חינוכיים. מוזמנים לקרוא על זה עוד בלינק שצירפתי.
מצרפת בתגובות לינק לסרטונים שאיתן היה שולח לנו לפני פעילויות מבצעיות, שתוכלו להכיר טיפה את איתן שהפסדנו כולנו.
ממש אשמח לשותפות ולעזרה שלכם בתרומה ובשיתוף:)
כולנו אור איתן 🤍

מירב האחות

כבר שבוע שאני מנסה לכתוב פוסט ולא מצליחה.
אבל חשוב לי שתשמעו את קולו של איתן. כי במיוחד ביום קשה כמו היום, עוד הרוגים, ועוד חבר של איתן שמצטרף אליו לחלקה בהר- אני שומעת את הקול שלו ושואפת אוויר. שואפת מהרוח שלו ומקווה שתמלא את החורים שבי.
תשמעו אותו רגע. איזה עוד בן אדם פה יצטט את ישראל גלילי כדבר של מה בכך רגע לפני שהוא נכנס למבצע בעזה? חוץ מזה שהוא אחי הקטן, והחתיך נורא והצהובי הוא חי בכל ליבו ובכל נפשו את האמונה בעם שלנו ובזכותו להתקיים פה.
ואני כותבת כי אנחנו מנסים עכשיו להמשיך את הרוח הזו, את החיבור הזה לישראל גלילי, ולמוש זילברשמידט ולכל אותם גיבורים שבלעדיהם המדינה לא יכולה להתקיים.
הקמנו עמותה, "רוח איתן", שתעסוק (וכבר עוסקת) בפרויקטים חינוכיים עם בני נוער וצעירים, בהנחלת מורשת ציונית ויצירת דור של מנהיגים ציוניים שצומחים מתוך המורשת של העם והארץ. דור של איתן.ים.
נשמח שתהיו שותפים (וגם תשתפו). יש לינק לפרטים ולתרומה בתגובות.
בתמונות: איתן בידיים של אחות גדולה.
ומוזמנים לקרוא גם מה שאחים שלי כתבו, למשל Eliq Oster, מיתר אוסטר Evyat ArOster. זה ניסוח יותר טוב של עצמי.
תודה.💛

עמיעד טאוב

" כשתגיע השעה ויקראו לנו. אנחנו נגיע. זה טבוע לנו בד.נ.א." ( סרן איתן אוסטר ז'"ל).
חנכנו הבוקר דרך חדשה בדרכו ולזכרו של סרן איתן אוסטר מנהיג ציוני עם עיניים טובות וקצין ביחידת אגוז של חטיבת הקומנדו שידע להתוות דרך ונפל בקרב בלבנון בערב ראש השנה.
מי שרוצה להבין מהו חיבור לציונות וליהדות ואת המשמעות האמיתית של הביטוי "מלח הארץ" צריך היה לשמוע את אביו דוב ואחיו אלעד, מיתר ותמר ולהבין מהו טיבו של אילן איכותי הנושא פירות רבים.
משפחת אוסטר השורשית הכואבת והעוצמתית ממשיכה לנטוע בדרכו של איתן ולקחה עליה את המשימה הלאומית לוודא שיהיו עוד גיבורים, עוד ״איתןים״.
החודש הם הקימו מיזם חינוכי "רוח איתן" שילמד על ציונות ומנהיגות בדרכו של איתן.
לאתר לזכרו של איתן
https://eitan.oster.io/
סרטונים מעוררי השראה של איתן ז"ל בתגובות הראשונות.

עמיעד טאוב

כשיגון הופך לניגון.
לזכרם של גיבורי ישראל סרן איתן אוסטר ורס"ל אור מנצור.
משפחת מנצור ששכלה את הבן לוחם אגוז אור ז"ל העלתה הערב בשיתוף בני משפחתו של סרן איתן אוסטר מפקדו של אור ערב ניגון מרגש במיוחד.
בנוכחות לוחמי צוות אוסטר כולל נווה ומקסים שנפצעו והגיעו מהאשפוז התקיים ערב של מוזיקה ישראלית ומשמעות ציונית.
אמו יעל דיברה על אהבתו של איתן לעם למדינה ולחיילים שלו ואיחלה שנצא עם יותר איתן ויותר אור.
מיתר אוסטר סיפרה על אהבתו של איתן שיחד עם צוותו היה הראשון שנכנס ללחימה בלבנון לעם לארץ לאנשים ולשירי ארץ ישראל היפה שמילאו את הערב. במסע הכומתה של חייליו שלף איתן פתק ובו שמות החטופים והקריא את כל השמות
מיתר ציטטה מדברים שכתב: "מדוע אני נלחם? כי הגיע תורי. כי אני מאמין שזו הדרך היחידה לייצר ביטחון למה שעומד מאחוריי.למדינת ישראל"
ימים ספורים לפני נפילתו כתב איתן למיתר:"התמונות של האחיינים שלי מזכירות לי שוב ושוב שאני מאושר שהמשימה הוטלה על הדור שלי כדי לאפשר לדור שלהם חיים בטוחים ורגילים".
את הערב יצרה אמו של אור יהודית מנצור שניגנה ושרה בכישרון רב ואחיו הקטן של אור, יוחאי המרגש שליווה את האירוע בנגינה בכינור ובפסנתר הפליא בביצוע מרטיט לשיר שכתב לזכר אחיו.
תודה לעמיחי זליג חבר מועצת העיר ומחזיק תיק תרבות יהודית, לאלון שמידט ראש אגף תרבות ולחיה לדרברג מנהלת המחלקה על ההפקה המוצלחת
שנהיה ראויים לצעירים המופלאים ששילמו בחייהם למעננו.

האגודה הסטודנטיאלית בן-גוריון

גם לך חסר לימוד שלא מכוון לציונים?
היית רוצה ללמוד עוד על שורשי הזהות היהודית מנקודת מבט אותנטית?
הצטרפו אלינו למרחב אינטלקטואל-תלמודי בקמפוס !
ע"ש איתן אוסטר ז"ל
לימוד בחברותא שיתקיים בליווי מנחים מקצועיים, בימי שני בשעה 18:00 כאן באוניברסיטה!
* לא נדרש רקע מוקדם
* הלימוד פתוח לנשים וגברים

מיתר האחות

איתן ממשיך להתוות דרך.
בהצלחה ותודה יובל יקרה, שמרי על עצמך ועלינו ❤️

מיתר האחות

כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר-יִמְצָ֣א אֶת-עַמִּ֑י
איתן,
גיבור מגילת אסתר של ימינו.
את הסרטון איתן שלח למשפחה בפורים שנה שעברה, לפני כניסה נוספת לעזה.
מתגעגעים כל כך.
https://www.facebook.com/reel/1180861520313547/?s=single_unit

מיתר האחות

ככה סתם. שיחת וואטסאפ שיגרתית בזמן המלחמה תוך כדי מבצעים מיוחדים חוצי גדר בצפון…
הקול שלך ממשיך להדהד, איתן, יחד עם שלהם 🤍

מיתר האחות

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בפעם הראשונה בלי איתן.
אנחנו עמוק באבל האישי, וכל כך קשה לפנות מקום נוסף לאבל לאומי.
בזמן הזה, הדבר היחיד שמצליח לחבר ולתת משמעות נוספת, עוזר להרים את הראש מעל הפרטי לעבר הלאומי - זה איתן.
מזמינה אתכם לשמוע ולשתף את המילים שלו, שאולי יתנו גם לכם חיבור נוסף.
facebook.com/reel/2900403476808871/?s=single_unit

מיתר האחות

כבר כמה חודשים שאני מפחדת לחשוב על מה יהיה ביום הזיכרון.
בכל שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, איתן ואני היינו הולכים להר הרצל, לומדים על אחד החללים ועומדים ליד הקבר שלו.
לומדים על אלו שבידיים שלהם בנו לנו מורשת.
ששמו את עצמם בצד כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן.
והשנה כל יום הוא יום זיכרון.
כל יום אני זוכרת וכואבת ולומדת את החלל שאיתן השאיר.
השמיים שלי יהיו תמיד מעוננים חלקית.
מה הכי הייתי רוצה?
לקחת הפסקה.
יום הזיכרון מאפשר את זה; לא צריך להזכיר לכולם, כי כולם זוכרים. כולם עולים להר הרצל. כולם לומדים על הגיבורים.
איתן עכשיו הוא חלק מאותם גיבורים.
ובלי אותם גיבורים, העם והמדינה לא יכלו להתקיים.
אז לכו להר הרצל, תלמדו על איתן ועל הגיבורים שלנו.
אפשר ללמוד על איתן גם כאן, באתר החדש שפתחנו בשבילו בזכות אנשים טובים מאוד מאוד מאוד שיש בארץ הזאת (אורי, בר ואמיר מחברת Boresight)
כנסו לראות ולהכיר את איתן עוד קצת ❤️

רשת אמית

חלל
ועלינו נותרה החובה והזכות -
למלא אותו.
לזכור אותם
ולהמשיך את מי שהם היו.
התלמיד שאיבדתי.
המחנך אייל עומר מספר על תלמידו האהוב סרן איתן אוסטר ז״ל, בוגר אמית מודיעין
לזכרו של איתן שלחם בגבורה ונפל בלבנון 🕯️
https://www.facebook.com/reel/578659984678552/?s=single_unit

מיתר האחות

ביום הזיכרון השבוע,
הגיע אלינו קצין מיחידת אגוז ומסר לנו סיכומים שאיתן היה כותב מדי שבוע בתקופה שבה היה קצין בהכשרה של היחידה.
הסיכומים האלה הם זהב בשבילנו.
יש בהם תובנות, חוויות, מחשבות של איתן מהתקופה הזו…
בדף האחרון איתן כתב על החוויה שלו מהלחימה ב7.10.
שמענו הרבה על היום הנורא הזה - מאיתן עצמו, ממפקדים שלו, מחברים שלו, מניצולים מנירים… אבל עד יום הזיכרון - לא ידענו שאיתן גם תיעד את החוויות מהלחימה שם.
משתפת אתכם בקטע קצר ממה שאיתן כתב.
יש הרבה מאוד מה ללמוד מתפיסת האחריות והשליחות של בחור בן 22, שאף אחד לא קרא לו באופן רשמי אבל הוא הרגיש שהוא חייב ללכת.
בתור אחות, קשה עד בלתי נתפס לדעת שזה מה שהוא סחב איתו מאז. הנחיתי, אבל לא ידעתי עד כמה.
כל כך שמחה וגאה שזכיתי לגדול לצד אדם כזה ואי כזה.
הלוואי שנלמד רבע מתפיסת האחריות הזו…
https://www.instagram.com/p/DJMwXHBhj5a/...
אשמח שתשתפו.
ותודה מיוחדת לקצין הרגיש והגיבור שחשב עלינו ודאג להדפיס ולהביא לנו את זה.

איתמר חייקין

אתמול השתתפתי בערב בבית 'יד לבנים' במודיעין, שהוקדש לדמותו של איתן אוסטר הי"ד טרם מצאתי את המילים המדוייקות למה שהיה... מרגש... כואב... מצמרר.... מפעים... מעורר השראה...
אתמקד ברגע מסויים, מיום פחות מפואר בתולדות האומה. ה7 באוקטובר. איתן מגיע עם הצוות לקיבוץ נירים. לטהר אותו ממחבלים, שעדיין שרצו במרחב ולחלץ את הנצורים בממ"דים ולהביאם לחוף מבטחים.
אחרי מותו מישהי שלחה למשפחה את המילים הבאות. ."..אני במקור מקיבוץ נירים וב7.10 לרוע מזלי הייתי שם בביקור של הורי עם שני ילדים שלי, שהיו אז בני 5 ו7. עברו עלינו שעות מצמררות ומקפיאות דם בממ"ד, עד שנשמעה דפיקה בדלת, וחמישה חיילי אגוז עמדו בפתח והוציאו אותנו משם למקום איסוף. בניגוד לאימה שחשתי עד אז, אני זוכרת שהסתכלתי עליהם, והרגשתי הקלה עצומה והלב שלי התרחב - 'הטובים הגיעו' כמה טובים וכמה אמיצים הם נראו לי. ממש מלאכי הצלה. הם שמרו עלינו בכזו רגישות, כינסו אותנו בבית של השכנים וליוו אותנו למקום איסוף של הקיבוץ כשהם מקיפים ומאבטחים אותנו..."
אבל היו גם תגובות אחרות. דווקא אותם רשם איתן לעצמו ביומנו. באחד הבתים שנכנסו לחלץ את יושביהם, אישה שהבינה ששכניה נרצחו בביתם, זעקה והטיחה בהם "איפה הייתם? איפה הייתם? אתם הפקרתם אותנו!". איתן הרכין ראש ושתק.
כך איתן רשם : "באותם רגעים הייתי קר רוח והתעסקתי בחיפויים החוצה. אך הצעקות חדרו לזכרוני ומלוות אותי עד היום. בכל פעילות מבצעית מאז, אותה אני מבצע, אני עונה לה - כמין תשובה אילמת "לא שכחנו אתכם- אני כאן היום נלחם כדי לכפר זאת"
איתן היה בסה"כ סגן צעיר מפקד צוות לוחמים ובכל זאת הרגיש את מלא כובד האחריות וגודל השעה. הוא לא חיפש אל למי לגלגל אחריות ועל מי לזרוק את האשמה, להפך, הוא העמיס את כל כובד האחריות על כתפיו הצעירות ונשאה במסירות, בנאמנות, בגבורה,
עד נשמת חייו האחרונה.
בסוף אלול תשפ"ד התחיל מבצע נרחב, להרחקת האיום של החיזבאללה מגבול הצפון. איתן נע בראש הכח, שהיה ראש החץ של 'חיצי הצפון'. הוא השתתף בקרב הכי קשה, בכיבוש הכפר אל- עדייסה (המילה 'כפר' אינה משקפת את המתחם המבוצר והמפחיד שבנה חיזבאללה והתכוון לצאת לכיבוש ישובי הגליל). הניצחון בקרב הזה שבר את רוח הלחימה של החיזבאללה ומכאן ואילך הלך ונחלש. במהלך הקרב נפגע איתן ונהרג.
כמה מחשבות שעלו בדעתי דרכי חזרה.
א. את/ה המורה או המחנך. לעולם לא תדע את טיבם האמיתי של התלמידים היושבים לפניך. תוכל לתת ציונים לידיעותיהם, לנוכחותם, להישגיהם הלימודיים, אבל לעולם לא תדע להעריך נכונה את נשמתם. רק אפס קצהו תדע ואת מהותו, שעוד תלך ותצמח בעתיד, לא תדע. לכן מוטב לנו להכנס לכיתה בסקרנות, בלב פתוח וקשוב בענווה...
ב. בטיול הראשון בכיתה ז' הייתה לי שיחה קבועה - שיחת הAFG. מה זה? הם היו שואלים והייתי מסביר זה ראשי תיבות של 'אנחנו פריירים גאים'. מי שאומר 'אני עושה מה שבא לי' ופועל רק למען אינטרס אישי. אין לך שיעבוד גדול מזה. רק מי שמוכן לפעול למען אחרים הוא בן החורין באמת (פרייר =חופשי בגרמנית). איתן היה בן חורין באמת.
ג. הרבה קלקולים יש בצמרת, בחברה הבוגרת, אבל מלמטה מפכים כוחות חיים ועוצמה מופלאים. מאז פרצה המלחמה לחיינו, שוב ושוב אנו נוכחים לדעת כמה צדקו דברי תהילים "אמת מארץ תצמח"
איתן נטמן בהר הרצל שעות ספורות לפני ראש השנה תשפ"ה. לצידם של כל כך הרבה מבנינו טובים, טהורים וגיבורים הקבורים שם בהר.
עם שגדלים מתוכו בנים שכאלו
רוחו איתן
יסודותיו איתנים.
עתידו איתן.
"וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה)
יהי זכרו ברוך.

מיתר האחות

טיפ מאיתן לשביזות יום א׳ - מוקדש לחיילים ולמילואיניקים במיוחד ❤️
כל שבת שאיתן היה יוצא הביתה במוצאי שבת הוא כבר היה צריך לארוז את התיק לקראת יום ראשון, ומאז שהתחילה המלחמה - לפעמים הוא גם היה צריך לחזור מקוצרת (כבר במוצאי שבת 😵‍💫).
כדי לא להיכנס לשביזות יום א׳, לאיתן היה נוהל -
לשים את השיר “Part of the Glory” בקול בכל הבית ולארוז תוך כדי ריקודים.
תוך כדי הוא כמובן גרר את כולנו לזה.
אז שבוע טוב וקחו את הבאסה בסבבה 🙂
‏https://www.instagram.com/reel/DJw0nxiBe4k/...

מיתר האחות

״כשיקראו לנו ללבנון לעזה לאיו״ש או לאיראן אפילו, אנחנו נגיע , זה טבוע לנו בדנ״א״.
(איתן, בשיחה עם חיילים ימים בודדים לפני פרוץ המלחמה).
בזכות הלחימה והנצחון על חיזבאללה, עם כלביא יכול היה לצאת לדרך.
מתגעגעים לאיש שחי את ההסטוריה וידע לזהות את הקריאה שלה.
מתגעגעים כל כך וגאים בך איתן שלי. ❤️‍🩹🇮🇱
https://www.facebook.com/reel/1183824400163442/?s=single_unit

מודיעין שלנו

מרחב של זיכרון והשראה: חדר על שם סרן איתן אוסטר ז"ל נחנך באמית בנים מודיעין | "חדר אוסטר", מרחב חינוכי חדש שנחנך לאחרונה באמית בנים בעיר, יארח מעגלי שיח ופעילות מנהיגות, וינציח את מורשתו של בוגר בית הספר שנפל בקרב בלבנון.
יהי זכרו ברוך.
לכתבה המלאה - קישור בתגובה הראשונה

חנה בלך

אני אולי לא אובייקטיבית, כי מדובר בשתי נשים שאני אוהבת ומעריצה ולומדת מהן בכל יום, אבל לדעתי בפרק הקצר הזה יש אוצר מרוכז של אהבה, חכמה ואור.
מיתרי המדהימה, שמובילה באומץ ובכשרון את עמותת רוח איתן לזכר אחיה איתן אוסטר שנפל בלבנון ערב ראש השנה, ואמא שלי האהובה שמדברת את הערכים האלה בכל מעשיה, נפגשות לשיחה שהיא באמת מחזקת ונותנת כח.
קחו לכם בהתארגנות לשבת חצי שעה של הקשבה לפרק מדהים ומעניין, שמספר בטקסט על איתן האהוב אבל בסאבטקסט גם על התמודדות עם אבדן, על מהי משפחה, על קפיצה למים ועל תקווה גדולה.
קישור לפרק🔽
https://www.facebook.com/reel/1496630891319452/?s=single_unit

נורית שכטר

משרד הביטחון וחברת רפאל מודיעים: הושלם הפיתוח של מערכת הלייזר רב העוצמה, לקראת מסירתה בתקופה הקרובה לשימוש מבצעי בצה"ל.
כחלק מתהליך הפיכת המערכת למבצעית ובאופן סמלי, החליט משרד הביטחון להעניק למערכת את השם ״אור איתן״, לזכרו של קצין אגוז, סרן איתן אוסטר ז״ל, שנפל בקרב בדרום לבנון ואביו, איש מפא״ת היה מיוזמי ומפתחי הפרויקט.
עוד אור מאיתן וחיבוק מכאן ❤️ יעל אוסטר מיתר אוסטר Eliq Oster Evyat ArOster Udi Oster

משרד הביטחון

משרד הביטחון וחברת רפאל מודיעים: הושלם הפיתוח של מערכת הלייזר רב העוצמה, לקראת מסירתה בתקופה הקרובה לשימוש מבצעי בצה"ל.
מפא"ת במשרד הביטחון, חיל האוויר וחברת רפאל השלימו בהצלחה סדרת ניסויים במערכת הלייזר (Iron Beam) בתצורה מבצעית מלאה. המערכת הוכיחה את יעילותה כנגד מגוון איומים וביצעה יירוט מוצלח של רקטות, פצמ"רים ומל"טים. מערכות ראשונות ייקלטו בצה"ל עד סוף השנה.
יחידת המו״פ (מחקר ופיתוח) במפא״ת שבמשרד הביטחון, חיל האוויר בצה"ל וחברת רפאל השלימו בהצלחה סדרת ניסויים מבצעיים מתקדמת, שארכה מספר שבועות, להוכחת יכולות מערכת הלייזר רב העוצמה. לפרויקט שותפה גם חברת אלביט מערכות שמייצרת את מקור הלייזר למערכת.
סדרת הניסויים שהתקיימה בשדה ניסוי בדרום הארץ מסכמת את תהליך הפיתוח ומהווה את השלב האחרון לפני מסירת המערכת לשימוש מבצעי בצה"ל. במהלך הניסויים, הוכיחה המערכת את ביצועיה ביירוט מגוון איומים בתרחישים מבצעיים, בהם: רקטות, כלי טיס ומל״טים. הצלחת הניסויים מהווה שלב קריטי לקראת מבצועה ומסירתה לצה״ל עד סוף השנה.
כחלק מתהליך הפיכת המערכת למבצעית ובאופן סמלי, החליט משרד הביטחון להעניק למערכת את השם ״אור איתן״, לזכרו של קצין אגוז, סרן איתן אוסטר ז״ל, שנפל בקרב בדרום לבנון ואביו, איש מפא״ת היה מיוזמי ומפתחי הפרויקט.
מערכת ״אור איתן״ (Iron Beam) היא מערכת לייזר רב עוצמה להגנה מפני איומים אוויריים (רקטות, פצצות מרגמה, כלי טיס בלתי מאוישים ועוד). היא מצוידת במכוון המאפשר טווח פעולה משודרג, דיוק גבוה ויעילות רבה - תוך שמירה על היתרון הייחודי שלה: נטרול איומים במהירות באמצעות לייזר ובעלות שולית זניחה.
יחידת המו"פ במינהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות (מפא"ת) שבמשרד הביטחון, הובילה בשנים האחרונות את פיתוח המערכת, יחד עם המפתחת הראשית חברת רפאל ולצד חברת אלביט מערכות שאחראית על מקור הלייזר במערכת ותעשיות ביטחוניות נוספות בינהן, SCD ושפיר מערכות.
מערכת 'אור איתן' מהווה פריצת דרך טכנולוגית והנדסית ברמה העולמית, והיא צפויה להשתלב במערך ההגנה הרב-שכבתי של מדינת ישראל כיכולת משלימה למערכות ההגנה האווירית "כיפת ברזל", "קלע דוד" ו"חץ". המערכת מבוססת על שימוש ייחודי מסוגו בעולם ב"אופטיקה אדפטיבית" שפותחה ברפאל המאפשרת לזירה יציבה, מרוכזת ומדויקת.
כפי שפורסם בחודש מאי האחרון, מדגימים מבצעיים של מערכות לייזר לטווח קצר מתוצרת חברת רפאל, כבר פעלו לאורך המלחמה וביצעו עשרות יירוטים. כעת שהוכחה היכולת המבצעית של מערכות "אור איתן", צפויה קפיצת מדרגה משמעותית ביכולות המבצעיות של מערך ההגנה האווירית, באמצעות מערכות נשק לייזר לטווח ארוך.
שר הביטחון, ישראל כ"ץ: ״השלמת היכולת המבצעית ליירוט בלייזר מעמידה את מדינת ישראל בחזית הטכנולוגיה הצבאית העולמית והופכת את מדינת ישראל למדינה הראשונה שמחזיקה ביכולת הזאת. זהו לא רק רגע של גאווה לאומית, אלא נקודת ציון היסטורית למעטפת ההגנה שלנו: יירוט מהיר, מדויק ובעלות שולית שמצטרף לכלי ההגנה הקיימים ומשנה את משוואת האיום. אני מודה לכל האנשים במערכת הביטחון שבזכותם הגענו לרגע הזה. ההישג הזה הוא שלהם ולעם ישראל יש במה להתגאות. על אויבינו מעזה, איראן, לבנון, תימן וזירות נוספות לדעת: כמו שאנחנו חזקים בהגנה, אנחנו חזקים בהתקפה - ונעשה הכל לשמור על ביטחון אזרחי ישראל".
מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל') אמיר ברעם: "היום אנחנו מכריזים על השלמת הפיתוח של מערכת הלייזר רב-העוצמה. זהו ציון דרך היסטורי למערכת הביטחון ולתעשיות הביטחוניות הישראליות - בפעם הראשונה בעולם מערכת יירוט בלייזר רב עוצמה, מגיעה לבשלות מבצעית ומבצעת יירוטים רבים בסדרת ניסויים המדמה תרחישים מבצעיים שונים. מערכת הלייזר רב-העוצמה תשתלב בתוך מערך ההגנה הרב שכבתי של מדינת ישראל, ובכך תשתפר עוד יותר האינטגרציה הרב-שכבתית עם המיירטים הרקטיים הנוספים (עלות-תועלת ומיצוי יתרונות יחסיים אל מול סוג האיום, הטווח ותנאי הסביבה)״.
ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל’) ד"ר דני גולד: ״מערכת 'אור איתן' היא עדות נוספת למקצוענות העל של התעשיות הביטחוניות בהובלת מפא"ת, ליצירתיות, חדשנות וכושר המצאה מחד וליכולות ניהול וביצוע מאידך. הגענו לעליונות עולמית, בטכנולוגיה וביישום מבצעי שלה בשדה הקרב, בזכות השילוב בין תעשיות ביטחוניות לחברות סטארט אפ. לאחר סדרת הניסויים המוצלחת, אנו סמוכים ובטוחים כי השילוב בין יירוט בלייזר ליירוט באמצעות טילים, יהדק עוד יותר את מעטפת ההגנה מפני רקטות, טילים, כטב"מים, ואיומים נוספים".
ראש מו״פ במפא״ת, תא״ל יהודה אלמקייס: ״השלמת הוכחת יכולות מערכת "אור איתן" במסגרת סדרת הניסויים מהווה את התחלת העידן של מערכות לייזר בתפוצה רחבה. בתום שנות פיתוח והנדסה בהובלת יחידת המו"פ, בשיתוף חיל האוויר רפאל ואלביט והתעשיות הביטחוניות הגענו לשלב בו מערכת לייזר רב עוצמה הינה חלק ממערך ההגנה האווירית של ישראל. בדחיפת והובלת יחידת המו"פ במפא"ת מערכת "אור איתן" תהווה סנונית ראשונה לקראת שילוב נשקי אנרגיה לכלל מערכי ההגנה והתמרון של צה"ל".
יו"ר רפאל, ד"ר יובל שטייניץ: ״רפאל היא החברה הראשונה והיחידה בעולם שהצליחה להפוך את הלייזר רב העוצמה למערכת יירוט בשלה ומבצעית שמיירטת טילים וכטב"מים. אנו גאים מאד בהישגה של רפאל בהובלת פריצת דרך מבצעית וטכנולוגית זו. הניסוי המורכב שאנו מסכמים היום מוכיח שהאנשים המוכשרים שהביאו לעולם את מערכת ה- IRON DOME עושים זאת שוב ומביאים את הלייזר דום שתשנה את פני המערכה. מערכת הלייזר של רפאל המבוססת על הפיתוח הייחודי של "אופטיקה אדפטיבית" תהיה ללא ספק מערכת שוברת שוויון שתשפיע באופן חסר תקדים על שדה הקרב המודרני".
מנכ"ל רפאל, יואב תורג'מן: ״רפאל גאה לסכם סדרת ניסויים מוצלחת ומתקדמת במערכת הלייזר שכללה מספר רב של תרחישים מורכבים עימם התמודדה המערכת בהצלחה. חברת רפאל מובילה את מהפכת היירוט בלייזר עם מערכות מבצעיות המתקדמות מסוגן בעולם. התעוזה והיצירתיות של מיטב המדעניות והמדענים ברפאל, יחד עם ההשקעה האדירה במחקר ובפיתוח הביאו לפריצות דרך טכנולוגיות ולהישג מבצעי-טכנולוגי בקנה מידה עולמי. מערכות רפאל בהגנה ובהתקפה, מוכיחות את יעילותן בשדה הקרב ותורמות תרומה משמעותית לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. בחודשים הקרובים נמסור למערכת הביטחון את מערכת "אור איתן", הראשונה שתצא מקווי הייצור ברפאל, מערכת שתשנה את משוואת ההגנה ותאפשר יירוט מדויק, מהיר וזול מכל אמצעי יירוט קיים".

אריאל הורוביץ

"האם אתה רואה איתן, בישובים נדלק האור - וזה אתה וחבריך ונחל האיתן של כל הדור..."
התרגשתי מאוד לשמוע שמערכת הלייזר להגנה על שמי הארץ תיקרא "אור איתן" לזכרו של סרן איתן אוסטר זכרונו לברכה, שעליו כתבתי את השיר "נחל איתן" (בתגובות).
כבר קרוב לשנתיים שנחל האיתן של הדור הנחוש הזה זורם לכל מקום שאליו הוא נקרא. צריך להצדיע להם וכשאדם מצדיע, הוא שותק. אני מאחל לנו השנה לשקול מילים. להיות פחות "גיבורי מקלדת", מתוך כבוד לגבורה האמיתית שסביבנו.
חיבוק למשפחת אוסטר היקרה ושנה של בשורות טובות לכל עם ישראל!

מיתר האחות

מחר שנה.
עדיין לא מאמינים 💔
מוזמנים לשתף את הצוואה שאיתן השאיר לנו, ממש יומיים לפני שנפל בקרב מול חזבאללה. ערב ראש השנה.
**
מחר (ראשון) אזכרת שנה בהר הרצל, 17:00, חלקה 18א.
https://www.facebook.com/reel/1806743853274802/?s=single_unit

שקד זוהרה יהודה

שנה לאיתן אוסטר הי"ד
תודה על הזכות להכיר אותו
סליחה שזה לא היה מספיק
עם השיר המיוחד הזה של אריאל הורוביץ
facebook.com/reel/806823165057422/?s=single_unit

אפרים אורן

https://www.facebook.com/reel/1483641169346294

רז

רגע לקראת הכניסה ליום כיפור, מציע להשקיע שתי דקות בדמות מופת - סרן איתן אוסטר זיכרונו לברכה, ובדבריו יוצאי הדופן של איש צעיר שמכיל תובנות עמוקות כל כך.
לפני שנתיים, קראנו בתפילת יום כיפור את ״ונתנה תוקף״ - תפילה שנראה היה שכבר לא רלוונטית לתקופה וכמה ימים אחר כך, התבררה בצורה מצמררת אמיתותה גם בדור שלנו.
אז לשנה הקרובה, אני מציע להיזכר בדבריו של איתן ובמניעים שלנו שהם האהבה לאלו שמאחורינו ולא בשנאה לאלו שעומדים מולנו, ולזכור את חשיבות החיבורים בין חלקי העם ואת העיקר והטפל בתקופה מורכבת מעין זו. שנרבה באהבת חינם, לב פתוח, צניעות וקבלת האחר.
שנחזק את העשייה ואת אלו שעושים ומקריבים למען הכלל ונזכור שאנחנו נמצאים בתקופה היסטורית שכמותה, מעטים מהדורות חוו.
גמר חתימה טובה!

נורית שכטר

היה לו פתק בכיס של כל החטופים, הוא פיקד על חיליו עם הידיעה למה הם עושים זאת. במיוחד היום עם הציפיה וההתרגשות, חשוב לזכור את אלה שאיבדו את יקיריהם.
כתבה ששודרה על איתן אוסטר בקרב בו נפל גם סרן איתי גיאת
https://www.facebook.com/reel/1145712367505547/?s=single_unit

מיתר האחות

איתן היה מסתובב בכיס המדים עם פתק ובו שמות החטופים לאורך כל המלחמה. אלו הדברים שבחר להגיד לחייליו במסע הכומתה, חודש בלבד אחרי שפרצה המלחמה ורגע לפני שנכנס לעזה להילחם בעצמו.
מאז שפרצה המלחמה,
איתן לקח על עצמו שתי משימות לאומיות - שמבחינתו הן משימות לגמרי אישיות:
החזרת תושבי הצפון הביתה, והחזרת החטופים.
את המשימה הראשונה הוא כבר השלים, ובתקווה שגם השנייה תושלם ממש עוד רגע.
תודה איתן ושאר הגיבורים על שנתתם הכל בשבילנו ♥️

מיתר האחות

תרגיל אוסטר 🫡
https://www.facebook.com/reel/25517482404503354

אביתר האח

היומיום שלי מלא בבורות קטנים של כאב. פתאום מבליחה ההבנה שאיתן לא יכנס בשער עם התיק הגדול והחיוך שלו, שהוא לא יצחק על זה שעברי גדל ועכשיו הוא שמן כמוני ביום בו נולדתי, שהוא לא עומד לספר לי מורק או סיפור מצחיק על הקרב האחרון.
כל הבורות הקטנים האלה מקיפים את הבור הגדול, של הכאב האינסופי על זה שהוא לא יחזור אף פעם. זה שלא אכיר אותו כאדם מבוגר, שלא יהיו לו ילדים, שהילדים שלי יכירו אותו רק מסיפורים.
התובנה הזו לא נקלטת אצלי באמת, לא יודע אם אי פעם אבין.
בתוך כל הכאב הזה, יש לי אולי מעט נחמה מהידיעה שאיתן היה שלם עם השליחות שלו, ושלם עם עצמו.
איתן חי בתודעה היסטורית ותחושת שליחות שאני לא מכיר עוד אדם שחי ככה, בעוצמה כזו. אני שמח שהייתה לי הזכות להבין את זה ולהעריץ אותו עוד בחייו.
כחלק מהחוב הנצחי שאני מרגיש שיש לי כלפיו: על שזכיתי להיות קרוב אליו, על זה שהוא הקריב את חייו בשביל להגן עלינו, אני מרגיש צורך להפיץ את המסר שלו - שכל העולם ידע מה הפסדנו.
מצורפת חלק מהקלטה מצמררת שאיתן שלח לחבר שלו קצת אחרי תחילת המלחמה. שיחה כנה בין שני חברים שאף אחד מהם לא חשב שתתפרסם אי פעם.
https://www.facebook.com/reel/3905320296456698

אביתר האח

גם זה היה איתן שלי.
איתן שגם כשהתקשר לפני יציאה לפעילות רצה לשמוע מה שלומנו ואיך הולך לי במילואים.
מאז המלחמה נשברו גם שרידי חומות של מצ'ואיזם, כמה אני שמח שכל פעם שנפרדתי ממנו התחבקנו, אמרתי לו שאני אוהב אותו מאד והוא אמר לי שהוא אוהב אותי

אביתר האח

בשנים האחרונות איתן היה דמות להערצה. מודל של גיבור: מרשים, חכם, בן אדם טוב, צנוע, מלא ביטחון, ערכי, יפה, משרה ביטחון, על גבול המושלם בכל דבר שהוא עשה. היה תענוג לשמוע אותו והרגשתי זכות גדולה כשהיה מתקשר לשתף או להתייעץ.
השבוע כשסיימתי לעבור על הוואטסאפ שלי איתו, ראיתי אותו שוב בתיכון: מגיע אלי כדי ללמוד ביחד למבחנים, הולך איתי לטיול לפני גיוס, שר שירים מפגרים, בונה רקטות מצ'וקמקות. ושוב תקף אותי הגעגוע, לא רק לאח הגיבור שאיבדתי אלא גם לאח הקטן שלא אפגוש יותר.

אביתר האח

עברתי לאחרונה שוב על כל הוואטסאפ שלנו, ציפיתי להיות עצוב רוב הזמן, אבל הוא פשוט היה איש מצחיק. למשל, באחת השיחות שלנו על דייטים שלו לפני שהוא יצא לדייט לא מוצלח לפני יותר משנה, תמיד צחקתי עליו שכל דייט שלו זו פעולת בני עקיבא על ערכים, ושהוא מכין הפעלות על שיתוף פעולה ויהודי מול ישראלי.
הוא אמר לי שהוא כבר מיצה את כל נושאי השיחה בדייט הקודם ועכשיו נשאר לו רק לדבר על התוכי שהיה לו, ושהוא הגיע לשני שיעורי ניסיון בג'ודו בתור ילד ושזה לא יכול להחזיק שיחה אפילו חצי שעה. אז הוא שקל להביא את סבא שלנו שיספר על שחרור ירושלים בששת הימים.

אביתר האח

אליק כרגיל מיטיב לכתוב על איתן, האח הקטן שלנו שנכנס שוב ושוב אל תוך האש בשביל הילדים שלנו.
משתף גם במה שכתבתי לו קצת אחרי שקיבל פיקוד על צוות לוחמים בעזה:
איתן,
אתה הבחור שהכי הרחיק לכת שאני מכיר כדי להוכיח שהוא לא מר צורח או מר חלב. אשכרה קצין קומנדו בעזה, מוביל צוות באגוז במלחמה.
אותי זה מפחיד מאד, אבל אני גם מאד מאד גאה בך ויודע שאתה מוכשר לתפקיד. מעבר לדברים שמאפיינים אותך שכבר יצא לנו לשוחח עליהם בינהם נחישות שלא תאמן (ובאה לידי ביטוי כבר מגיל צעיר, כשאף פעם לא היית נכנע במכות, או כשהצלחת להצטיין בכל תחום בלימודים אפילו אם הוא שיעמם אותך ועד ההכנה האינטנסיבית לצבא), ערכיות ועומק מחשבה (כמו שיכולות להעיד כל האקסיות שלך משיחות עד חמש לפנות בבוקר בפארק על משמעות הזהות היהודית) והיותך מפקד מעולה (ראיתי הרבה מפקדים קרביים בחיי, אני חושב שאתה עומד בשורה הראשונה עם הטובים שבהם בהיבטי דוגמא אישית ומקצוענות). דבר נוסף ששמתי לב אליו שהוא דרמטי ללוחמים והוא לא כ"כ נרכש זו היכולת לחשוב מהר, להגיב מאד מאד מהר לסיטואציות. זה לא כ"כ קשור לכמה אתה חכם אלא לכמה מהר אתה מצליח להבין את הסיטואציה ולקבל החלטה. אפילו אם היא לא ההחלטה הכי טובה בדיעבד, היכולת לקבל החלטה רלוונטית מיד היא נכס מטורף למפקדים. מוציאה אנשים מהשוק והופכת אותך ליוזם במקום מגיב. אני יודע שלי אין ממש את היכולת הזו, ויצא לי לראות כבר כמה פעמים (עוד כשהיית ילד) שלך יש את זה בשפע, וזה מאד שימח אותי (שלך יש את זה, לא שלי אין).
דבר אחד שיכול להיות מאתגר אצלך זה הרף המאד גבוה שאתה מציב לעצמך. מצד אחד זה חיובי - זה חלק ממה שעושה אותך מצוין. מצד שני, ויצא לנו לדבר כבר על הרבה אירועים כאלה, זה עושה אותך קשה מדי עם עצמך. לחיילים שלך אתה נותן הזדמנות שנייה בשפע, אבל לפעמים לעצמך אתה לא נותן שום תקופת חסד. זה קרה לך כשחשבת שלא יוציאו אותך לקצונה, וכשלא שמו אותך מכ בסבב הראשון, וכשהתחיל לא הכי טוב עם המפ בטירונות.
אתה נכנס עכשיו לסיטואציה מאתגרת ברמות שאני לא יכול לדמיין (תפקיד ראשון של מפקצ לוחמים, נכנס תוך כדי מלחמה לפקד על צוות שכבר נלחם חודשים, עם מ"פ... קשה..), מקווה מאד שתזכור לא לתת לעצמך ציונים בחודשיים הראשונים. תפיק רק לקחים טקטיים ותנסה לסכם עם עצמך רק חודשיים לתוך התפקיד.
תזכור שאתה לא שם בשביל קריירה והרבה פחות חשוב מה המפ חושב עליך. החיילים שלך הם מי שאתה אחראי עליהם והם אלה שצריכים להסתער אחריך.
והכי חשוב, תזכור שאתה נמצא עכשיו באחד מהצמתים המשמעותיות ביותר של העם היהודי ומדינת ישראל ב70 השנה האחרונות, ואתה נמצא בצומת הזה כקצין ומפקד של צוות קומנדו בצהל.
אוהב המון,
אביתר
לך בכוחך זה והושעת את ישראל.

אביתר האח

אחרי לבטים והרבה שיחות משפחתיות, החלטנו שהדרך הראויה להנציח את איתן היא הקמה של עמותה שתעסוק בחינוך והפצת הערכים של איתן לדור הצעיר. את העמותה תוביל האחות הקטנה והמוכשרת שלי מיתר שעכשיו גם מנהלת את קמפיין המימון של העמותה. נודה לכל מי שיוכל להשתתף או להפיץ את הקישור (בתגובות).
בהזדמנות זו אני משתף אתכם גם קצת מהזווית בה אני ראיתי את איתן. אלה הדברים שאמרתי עליו באזכרה של השלושים לנפילתו:
בשלושים הימים האחרונים אני קורא באובססיביות כל דבר שאיתן כתב- סיכומים של שיעורים בבה"ד 1, רשימות שכתב לעצמו, את ההתכתבויות שלנו, סיפורים שכתבו עליו, ועוד.
מה שמדהים אותי הוא שאנחנו רואים בדיוק את אותם המסרים ואת אותו קו מחשבה מהרגע שהיה מדריך בבני עקיבא ועד היום האחרון.
אנחנו מוצאים את אותן המחשבות, פעם כשהן מיועדות לעיניו בלבד ופעם לאחרים, לפעמים אפילו באותן המילים ממש: מהישיבה, מהמסלול, כשפיקד על טירונים, וכשפיקד על לוחמים.
השחיקה של ארבע שנות צה"ל, שמונה חודשים של לחימה כשהוא עסוק בהתמודדויות ואתגרים עם צוות ותיק, מ"פ מתחלפים, מוות של חברים קרובים, הפחד במפגשים יומיומיים עם המוות, והוא נשאר יציב, לא התגמש או וויתר לעצמו אפילו קצת.
מעולם לא קינאתי באחים שלי. להפך, בכל אחד מהם אני גאה. באיזה שהוא מקום זה קצת יותר מגאווה, כמו ילד שגאה בהורים שלו, כאילו גם לו יש בזה חלק.
הייתי שולח פוסטים של אליק לבנות שרציתי למצוא חן בעיניהן כאילו גם לי היה חלק בכתיבה. האם יש בי אמן? וודאי, הוא פשוט כולו אצל מירב. יש בי גם פעיל חברתי - הנה, תראו איך מיתר מארגנת מחאות סטודנטיאליות בבאר שבע. יש בי גם חלק יזמי אצל אודי, קצת מהחכמה של אלעד, וגם חלק של העקשנות והיכולת לישון עד מאוחר אצל תמר.
עם איתן זה היה אחרת. נזכרתי ממש בפירוט בשיחה שהייתה לי איתו ב2019, אחרי שלא התקבל לתלפיות. חששתי מהשיחה הזו: הוא ילד מוצלח, לא ממש היו לו חוויות כישלון לפני כן בחיים. ואני ידעתי על עצמי שאם לא הייתי מתקבל הייתי תופס את עצמי ככישלון ומתייאש מעוד הרבה דברים אחרים. כך הייתי: תוויות של הצלחה לא הייתי מדביק על עצמי ממקורות חיצוניים, עם תוויות של כישלון דווקא לא הייתי מהסס.
בשיחה הוא היה מבואס. לא יודע אם הוא באמת היה רוצה ללכת לתלפיות אבל בוודאי רצה להתקבל. ועדיין, בתוך אותה השיחה לא היה לו ספק שימשיך לנסות במקומות אחרים ושזה לא משליך כלום על מי הוא.
מעבר לאומץ, ולערכים, ולנחישות, ולהומור ולסטנדרט הגבוה ולאכפתיות, כבר מגיל צעיר היה לו איזה מרכז פנימי, איזו יציבות שמנעה ממנו להתייאש או לוותר לעצמו.
בכל אחד מהאחים יש איזה משהו שאני גאה בו, משהו שאני מרגיש שהוא קצת שלי בלי צורך להשקיע בו. אני לא יודע איך לתאר את מה שאיתן היה בשבילי בהקשר הזה, אבל היה בו איזה שהוא ניצוץ אלוהי, איזו שהיא גדולה אמיתית. ידעתי שגם אם אני אחיה חיים רגילים תמיד יהיה את איתן שאוכל להסתכל עליו בגאווה ולהגיד 'אח שלי, איתן אוסטר, הוא...'.
היום אני הולך עם איזו נכות שאף אחד לא רואה. אני מרגיש שהייעוד שלי אף פעם לא יתגשם לגמרי כי הגדול שבנו נהרג.
https://www.facebook.com/reel/1102982631562613/?s=single_unit

אביתר האח

ביום שישי האחרון הלכנו לתצפית ממשגב עם על אלעדיסה - המקום בו נערך הקרב האחרון של איתן.
בחודשים האחרונים גילינו שאיתן ביקר באיזור אלעדיסה גם לפני התמרון במסגרת מבצעים חשאיים. מצאו שם המון נשק, מערכות ביצורים מוסתרות בסבך ובבתים, מתקני שהייה והיערכות.
ידעתי שזה צמוד למשגב עם, ידעתי על התוכניות של חיזבאללה לכבוש (ולטבוח) את משגב עם ומטולה, אבל רק כשהייתי שם עכשיו באמת הרגשתי עד כמה זה קרוב: עניין של עשרים דקות הליכה ממשגב עד לבתים הראשונים של אלעדיסה.
איתן ידע לאן הוא נכנס, איתן ידע גם מה המחיר שהוא עשוי לשלם: הוא אמר לי את זה מפורשות במוצאי השבת האחרונה לפני הכניסה הקרקעית - להיות הצוות הראשון של צה"ל בלבנון, הוא אמר לי "המשימה מסוכנת, אני יודע שאולי לא אחזור מזה, אבל נעשה מה שצריך".
אני בטוח שאחרי שנפצע בפעם הראשונה, ובא להכנס שוב אל תוך האש בשביל החיילים שלו, סיפור שעוד יסופר - הוא ידע מה המחיר.
לאיתן למיתר ולי הייתה קבוצת וואטסאפ: 'רומא לא מחכה לי' שהוקמה לצורך טיול לרומא לפני הגיוס של איתן שמעולם לא יצא לפועל (התוכנית הייתה להשלים אותו כשאיתן ישתחרר).
בד"כ זו קבוצת הוואטסאפ הכי מצחיקה שהייתה לי (דוגמה בתגובות). לא הרבה לפני שאיתן כיבה את הפלאפון שלחתי שם סרטון של עברי לצלילי השיר 'זמר הפלוגות'. איתן ענה בציטוט מהשיר: "את פנייך מולדתי לוקחים איתם לקרב" וכתב שהוא גאה להיות הדוד שנלחם כדי שעברי וקמה (האחיינים הכי קטנים של איתן, קמה - הבת של מיתר) ישמעו על זה רק מהסיפורים שלו.
בזכות איתן וחבריו הלוחמים, ביום שישי האחרון עברי וקמה הצלטמו על רקע חורבות מעוז הטרור באלעדיסה, אחרי יותר משנה שאפילו חיילים לא יכלו לעמוד בנקודה הזו.
(קמפיין גיוס התרומות לעמותת 'רוח איתן' להנחלת הערכים של איתן ממשיך עד מחר - אנחנו קרובים ליעד: נודה על כל תרומה ושיתוף קישור בתגובות)

אביתר האח

אחרי שאיתן נהרג, מצאתי בפלאפון שלו קטע שהוא כתב במהלך ההכשרה. הכותרת הייתה: "למה התגייסתי".
הנה חלק ממה שכתב:
"ישנו משפט של גק צסטרון שאומר : "חייל אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו כלפי מי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו"
אפשר להתווכח על נכונות המשפט אך ברור שהכוונה הינה המשמעות שלשמה נלחם החייל
מדוע אני נלחם? כי הגיע תורי, כי אני מאמין שזוהי הדרך היחידה להבטיח ביטחון למה שעומד מאחורי, למדינת ישראל.
באחד התרגילים במסכם צוות נצטרכנו לבנות עמדה בסבך על מנת לארוב לאוייב שמגיע. לאחר מספר שעות שמענו רחשים, ומיד כל העמדה נכנסה לכוננות להתקפה. לפתע ראינו שעוברים בשביל מלפנינו, מטרים ספורים בלבד משפחה נחמדה, הורים וילדים, שיצאו לטיל בארץ ישראל. הם לא זיהו אותנו אך אנחנו ראינו אותם.
וזאת מבחינתי כל המטרה. היכולת להגן על אותם משפחות ולהסב להם תחושת ביטחון, מבלי שהם אולי אף לעולם יכירו אותך."
אנחנו חיים בתוך נס היסטורי.
העובדה שיש בארץ ישראל יהודים שמדברים עברית, מגנים על עצמם ומושלים בעצמם – נראית לנו מובנת מאליה, אבל רוב ההיסטוריה זה היה דמיוני.
אני מבין את זה, לפעמים, באופן שכלי. איתן חי את זה.
לפני שנכנס לעזה, סיפר לחבר שהוא מרגיש שאלוהים איתו: הוא יודע שלא יהיה נס של קריעת ים סוף, הוא גם יודע מה הסיכון. הוא אמר: "הנס של הדור שלנו הוא שיש לנו את היכולת להגן על עצמנו"
ביום הזיכרון לפני שלוש שנים, הראשון שלו כלוחם אגוז, התכתבנו (בתמונה למטה) ובתוך השיחה הוא שלף מיד את הציטוט של דב גרונר, לוחם האצ"ל שנידון למוות:
"מובן מאליו שאני רוצה לחיות. אני מצטער שהנני עומד לגמור בעיקר מפני שלא הספקתי לפעול מספיק... והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה – בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי."
הציטוט הזה ליווה את איתן. הוא האמין בזה באמת.
הוא האמין שיש משהו שגדול מהחיים שלו.
הוא ידע את הסיכון, ואני יודע – לא הייתה בו חרטה.
כמו איתן, יש עוד עשרות אלפים שהרגישו שהם חלק ממשהו גדול יותר. כאלה שהבינו – לפעמים במילים, לפעמים בתחושת בטן – שיש משהו ששווה אפילו למות למענו.
עבורי, כל יום הוא יום זיכרון.
אין יום שאני לא מתגעגע לאיתן – געגוע כואב, בלתי נתפס.
אבל ביום הזיכרון הממלכתי, רציתי לנסות לקחת ממנו מסר – לי, ולמי שרוצה.
עברנו תקופה ארוכה של ויכוח – חשוב ועקרוני – על דמותה של המדינה.
אבל לפעמים אני מפחד מהעוצמות של השנאה ההדדית.
לפני ה־7 באוקטובר, איתן לקח את החיילים שלו ליום מפק"צ בכפר עציון. הסיכום שהוא ערך בסוף היום הוקלט, והוא אמר שם:
"בכל דור ודור יש את הגיבורים האלה, והמדינה והעם לא יכולים לחיות בלי אותם גיבורים. כשתגיע השעה ויקראו לנו – אנחנו נגיע. זה טבוע לנו בדי.אן.איי."
ובאמת, ליד אחי בהר הרצל שוכבים אלה ש"הגיעו כשקראו להם" –
ביביסטים וקפלניסטים, מתנחלים ושמאלנים.
אנשים שבשעת האמת הבינו שיש כאן משהו גדול יותר מהוויכוח בינינו – עצם האפשרות שנהיה כאן.
אני לא חושב שצריך או שאפשר לבטל את הוויכוח – הוא חשוב.
אבל אני מקווה, גם לעצמי, שלפני שאתפרץ בוויכוח עם מישהו שדעתו שונה משלי, אנסה לחשוב שאולי אח שלו או חבר שלו – שחושב בדיוק כמוהו וההפך ממני – שוכב עכשיו שני מטר מתחת לאדמה, כי היה מוכן למות כדי להגן עליי.
למי שרוצה – אשמח לשתף עוד מהגעגוע, ולהכיר לכם קצת את איתן.
מצרף בתגובות קישור לאתר ולעמוד האינסטגרם החדש לזכרו.

אביתר האח

עוד מעט עוברת השנה הראשונה. בלתי נתפס בעיניי שעברה שנה, ושהיא הראשונה - החיים ימשיכו להתקדם ואיתן כבר לא.
שבוע שעבר היינו בנופש משפחתי ראשון לזכר איתן (עם הסלוגן הגאוני של אלעד: "ממשיכים בדרכו, פשוט בקצב של בטטות" ), יצאנו לצפון שבזכות איתן וחבריו פתוח לתושבים ולמטיילים וביום האחרון עלינו למשגב עם לתצפית על אלעדיסה. שם סיפרתי לאחיינים שלי שבמקום בו הם יושבים אפילו חיילים לא יכלו להיות במשך שנה שלמה. היום, בזכות איתן וחבריו, אנשים חזרו לגור במשגב עם תחושת ביטחון. כשנכנסנו לקיבוץ ראינו ילדה שקפצה בטרמפולינה במרפסת הבית שלה בחופשיות ובבית אחר איש שעבד בגינה שלו. כל כך פשוט וכל כך לא מובן מאליו.
אח"כ סיפרתי להם את סיפור הקרב, בסופו סיפרתי להם שאני אוהב אותו מאד ולכן אני מאד מתגעגע, וגם עצוב. אבל אני גם מאד גאה באחי הקטן, והם יכולים להיות גאים בדוד שלהם, שהיה מוכן אפילו להסתכן כדי שילדים כמוהם יוכלו לשבת כאן ובכל מקום אחר בארץ שלנו בלי לפחד מאף אחד.
ביום ראשון, ה21.9 (כ"ח אלול) בשעה 17:00 נערוך את האזכרה השנתית הראשונה לאח שלי הקטן. מי שמתגעגע, בין אם הכיר את איתן בחייו ובין אם רק לאחר מכן, מוזמן.

נעם זיסר הבת זוג

איתני,
‎שלומי קשור בחוט אל שלומך.
‎איך במנהיגות שקטה אתה מוביל. מטיס מעלה את סובביך, בכל התחומים.
‎מזיז הרים במשב רוח רענן.
‎איתן.
‎באת בדיוק בזמן הנכון, ברגע הנכון.
‎מוטטת את המבצר השקוף סביב הלב שלי, ראית אותי.
‎היכולת שלך לחדור מעבר לשכבות ההגנה, הן לא רגילות.
‎השילוב בין העדינות לקשיחות יוצרות את הנשמה היפה שלך.
‎היכולת לעשות כל דבר באופן פנומנלי. בכל תחום, בכל מישורי החיים.
‎להיות האדם הכי טוב עבור ארץ ישראל, עבור עם ישראל, להיות האדם הכי טוב עבור קרוביך, עבור משפחתך
‎ועבורי.
‎אלו דברים שכתבתי לך ביום שלישי-
‎כל הדברים מתגלים אט אט, בזמן המתאים וגם בדרכים שעלולות להוות אתגר.
‎היה אתמול פיגוע רצחני ביפו.
‎העיקר זה לא להפסיק לפעום, הזכרת לי את זה כל פעם לאחר אירוע ממוטט, שבשביל זה אנחנו כאן!
‎היה מאתגר להמשיך לעבוד.
‎אבל נזכרתי בדברים שלך, שאתה אוהב להגיד. מחברת אותם למקרים שלי.
‎אשתף בסיפור. איתן ואני נסענו לשבוע הספר. הסתכלנו קנינו. ופתאום איתן לוחש לי ״כואב לי לראות יהודים שמתהלכים כיהודים גלותיים״. הוא הסביר לי שדווקא בזמנים האלו, עלינו לזקוף קומה, לדבר בקול, בביטחון ובנוכחות.
‎כי יש לנו מדינה, ואנחנו נלחמים עבורה. וככה מדברים אנשים שירד להם הרוח, המורל. אז להתחיל לשנות גישה.
‎אז לקחתי את מושג ״היהודי הגלותי״.
‎הנפשתי אותו ואני חושבת עליו המון. במקום לשקוע, צריך להתעצם. מתוך הבושה, העלבון, הצער, הקושי- להתרומם ולעשות כל מה שאוכל על מנת למגר את הרוע בתחומי שלי.
‎להתנער מתחושת היהודי הגלותי שיצרתי, להזדקף- ומתוכו לשנות גישה, ולהתעצם.
‎תודה על זה.
‎תודה על שיעורי חיים. סללת לי דרך.
‎אני מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות גדולה להיות לצידך בשבעה חודשים האחרונים בחייך.
‎זכות גדולה ללמוד מהאיש שאתה, להרגיש אותך.
‎רק השבוע דמיינו יחד איך יראה הבית שלנו, האוהב, השמח, השקט, הבטוח.
‎היית לי לחוף מבטחים, למים חיים, לבית.
‎אני אוהבת אותך בכל ליבי.
‎אני מבקשת מכם ובשם איתן. הזדקפו. הזדרזו למעשים טובים עבור המדינה שלנו. הזדקפו כי אין לנו ארץ אחרת. זו שעתנו, זה הדור שלנו. אלו חבלי משיח.
‎יש לנו כוח בידיים.
‎קחו מרוח האיתן.
‎בי היא נושבת, ותנשוב.
‎ועכשיו, גם בכם.
עוֹד יִזְכָּר לָנוּ אַהֲבַת אֵיתָן

נעם זיסר הבת זוג

סרן איתן אוסטר, מפקד צוות באגוז, נפל בגבורה בקרב בלבנון בערב ראש השנה.
״איש אשר רוח בו״.
זהו איתן.
במנהיגות ושקט פנימי, ידע להשיב רוח קלילה שמתפשטת על הסביבה.
איתן הוביל באמצעות דוגמא אישית, אהבת הארץ, אחריות, ענווה, מסירות ושליחות ובכך השפיע רבות על כל מעגליו ועליי בפרט.
לחוות אותו מעבר לבן זוג, מעבר לחבר הכי טוב ומושלם שיש- לחוות את איתן כמנהיג, זו תחושה אחרת.
עבורי, זה היה הכל.
לקום כל בוקר ולראות את האש שלו בעיניים, ולהתרגש יחד איתו.
לנהל שיחות על משמעות החיים בעיניים בורקות.
לצאת לדייט ׳שגרתי׳ ביום בהיר בהר הרצל, ואיתן עומד זקוף בהתרגשות מול חלקת הל״ה ומספר על הקרב העצים. (הסיפור שהכי אהב) ולבסוף לשוחח על ״הנה מוטלות גופותינו״.
מי אני בעולם?
מה אני?
איפה אני רוצה להיות?
שאלות שהיו חלק משיחות היוםיום שלנו, הן רק קצה הקרחון של האישיות של איתן.
הרצון התמידי לרוץ קדימה, עם יכולת פנומנלית שלא לפספס אף פרט בדרך.
הכי מיוחד, אחד בדור.
קחו מרוח האיתן.
בי היא נושבת, ותנשוב.
ועכשיו, גם בכם.
מתוך התחושה הזו, והמחויבות להמשיך את דרכו של איתן, הקמנו עמותה שנקראת ״רוח איתן״. העמותה תעסוק בעיקר בהנחלת מורשת ציונית ויצירת דור של מנהיגים ציונים שמבוססים היטב במורשת של העם והארץ שלנו. דור של ״איתןים״.
התחלנו כבר לעבוד, ונשמח שתקחו איתנו חלק ותהיו שותפים כדי שנוכל להמשיך את הדרך של איתן.
כל תרומה תעזור להתקדם עוד קדימה.
לינק לתרומה- https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/141469
מוזמןת לקרוא קצת על הדמות שהיה דרך העיניים של אחיו הבכור, אליק:
‏https://www.facebook.com/share/v/1KJRvAuCCQ/?mibextid=wwXIfr
ולקרוא עליו עוד קצת כאן:
‏https://eitan.oster.io
כולנו אור איתן 🤍
תודה רבה וחנוכה שמח!

נעם זיסר הבת זוג

אנחנו. כעם ישראל-
האמונה, התקווה והאופטימיות חיוניים כמו החיים עצמם.
בלעדיהם, אותו עם לא היה קם לאחר משבר.
בכל אחד יש אור שרק הוא יכול להאיר.
הקמפיין הזה, הוא רסיסי אור למול החושך.
האור של איתן.
אור איתן!
מהי משמעות החיים?
פעולה שתשאיר אחריה עקבות.
עקבות של עקבות של דוגמא אישית. עקבות של לימוד. עקבות של מנהיגות. עקבות של אהבה.
איתן השאיר לנו כל-כך הרבה עקבות..
אנחנו ממשיכים לצעוד בעקבותיו של איתן ורוצים להגיע למקומות רבים. להטביע אינספור עקבות.
יום אחרון לקמפיין!
תצעדו איתנו, תצעדו עם איתן, תצטרפו אלינו 🤍
תודה לכל מי שלקח ולוקח חלק.
תודה על העקבות שאנחנו מטביעים בעם ישראל, בארץ ישראל.

מתניה שלר

המפגש שלי עם איתן אוסטר, היחיד והמיוחד
פגשתי את איתן לראשונה בסוף אוגוסט 2024, כחודשיים לפני נפילתו. אני משרת במילואים בענף השטח של מודיעין בפיקוד צפון, איתן הגיע אלינו יחד עם חיילים שלו לצורך קבלת מידע לקראת משימה.
הימים היו ימים מתישים, צהל דילל כוחות בעזה אבל עדיין לא נכנס לתמרון בלבנון, כלל לא היה בטוח שיתמרן.
אני כבר הייתי מותש נפשית. מותש אחרי שנה של מילואים ועבודה לסירוגין, מותש אחרי הפינוי מקרית שמונה והנדודים בין דירות בעמק החולה (כי את האזור לא היינו מוכנים לעזוב).
החיים בעמק החולה בחודשים שעד התמרון, היו מתוחים מאוד. אזעקות, נפילות, שריפות, כטבמים, תנועת כלים צהליים בכל מקום ותחושת הזנחה כללית. אני חייתי את המלחמה פעמיים - גם בבור בפיקוד וגם בחזרה הביתה. התחושה היתה שמנרמלים את החיים ההזויים האלה, תחושה קשה שהמדינה מפקירה אותנו.
אבל משו בתחושה השתנה אחרי המפגש עם איתן וחייליו.

אהלן, אני אוסטר, הוא לוחץ לי יד. אלו החיילים שלי יעקובסון ופרץ. ככה הם מדברים שם בסדיר, בלי שם שמות פרטיים.. קיבלנו משימה איכותית, משימה מעבר לקווי האויב, אנחנו צריכים את עזרתך.
קפה, הכרות קצרה והתחלנו להתגלגל, אני עוזר במה שיכול, לומד להכיר אותם, מלווה אותם ומרגיש שנכנס לי קצת אוויר. זה שוב צהל ההתקפי, היוזם, ולא רק המתגונן והמכיל. וזה החבר'ה האלה שיש להם אנרגיות מטורפות ורעל בעיניים לעשות מה שצריך.
ישבנו כמה דקות, ואז הוא השאיר אותי עם החבר'ה ויצא להכנות נוספות. אני זוכר שהופתעתי, חשבתי שירצה לשמוע יותר, הוא הולך להיות שם בשטח, אם הייתי במקומו הייתי שמח להכיר לעומק יותר פרטים… אבל מהר מאוד הבנתי שזו הדמות. החיילים שלו איתי, הוא סומך עליהם, יש לו עוד קצוות לסגור וחבל על הזמן. אמנם החיים שלו תלויים בין היתר בקשב וביכולות שלהם, אבל בשביל זה הם צוות..
לא הספקנו לסיים הכל ביום אחד, הם היו צריכים יום נוסף, והציעו לבוא למחרת.
ביקשתי לדחות ב24 שעות מסיבות אישיות, להם זה לא התאפשר, אז שיניתי תכניות וסידרתי שאוכל להגיע למחרת. בשעת ערב מאוחרת אני מקבל הודעה מאיתן. השתנה לנו הלוז, אם תרצה לדחות את המפגש הבא שלנו כדי שיסתדר לך - בשמחה.
קצין בסדיר, לפני מבצע חוצה גדר, הראש שלו אמור להיות עסוק 200% רק בזה, והוא בוחר להתחשב בלו''ז אישי של מילואימניק…
זה דבר ככ לא שגרתי. לוחם על שלפני הכל הוא אדם מלא ערכים ותפישת עולם רחבה ובריאה.
מלך, הכל טוב. עניתי לו, נתראה כפי שקבענו.
נפגשנו למחרת, הם סגרו פינות. לפני שהם עזבו אמרתי להם תודה עם דמעות בעיניים. תודה לך, הם ענו, לא מבינים מה אני רוצה. אנחנו במעגל סגור, אני אומר להם, אני כאיש מילואים עוזר לכם לבצע משימה שתכליתה הגנה על הבית שלי… הם עדיין לא הבינו, להם זה ככ ברור מאליו.
הם יצאו והלב שלי חזר לפעום, אולי יש כאלו שהפקירו אותנו, תושבי הצפון, אבל יש גם כאלה שמוכנים לעשות את הבלתי יאומן בשבילנו, וזה ככ חימם את הלב והכניס אנרגיות חדשות.

הם חזרו בשלום מהמבצע הזה, ובאו אלינו לתכנון של מבצעים נוספים ולתחקיר קצר. אומץ הלב והנחישות שלהם גרמו למבצע להיות סופר מוצלח, וגרם להם ולנו תחושת סיפוק.
כחלק מהתחקיר שאלנו אותם שאלה עניינית שקשורה לתפקוד של חוליית החוד. איתן התנדב לענות:
אין אומרים שבחו של אדם בפניו, אבל תדעו שיעקובסון הוא מוכשר ברמות לא רגילות. הוא הצליח, אבל לא כל אחד אחר היה מצליח…
ומה שעבר לי בראש באותו הרגע זה שהייתי רוצה להיות חייל שלו. הוא באמת סומך עליהם, הרבה יותר ממה שחשבתי. הוא גם יודע לפרגן להם ולתת קרדיט מול אנשים אחרים.
לפני שהם יצאו הם הביאו לי מתנה, אבן שעליה כתבו צוות אוסטר, מחווה מתוקה על העזרה.
שמתי אותה על הדלפק בכניסה לבית, ומאותו יום שיגרת האזעקות שלי נראתה אחרת, והכניסה הביתה גם היא השתנתה. פתאום הרגשתי, באופן עקיף מאוד אמנם, תחושת חיבור ושייכות קטנה לצוות אגדי. צוות שעושה הכל כדי להשיב את השקט לאזור, כדי להשיב אותנו הביתה. צוות אוסטר.

צוות אוסטר נכנס לי ללב, ידעתי שהם יהיו הראשונים לתמרן, והלב דפק כששמעתי על ההיתקלות בעדייסה.
כשהשם שלו עלה, כולם אצלנו היו בהלם, הוא ישב איתי על זה, הוא דיבר איתי על זה.. איתן השאיר חותמת, חותמת עם חיוך, עם התעוזה, עם הטוטאליות, עם הערכיות.

תודה לכם, משפחת אוסטר, שהייתם שותפים בחינוך ובפיתוח של האישיות הכובשת והמיוחדת הזו. תודה על המיזם המיוחד שאתם מובילים, שאני בטוח שיעצב וישפיע על עתידם של צעירים רבים.
שנהיה ראויים לו, שנהיה ראויים לכם❤️

אם תרצו שאעביר צילום מסך מההתכתבות שלנו, הקלטת תודה ששלח לי לווטסאפ, את האבן שקיבלתי מהצוות היקר או כל דבר אחר - בשמחה ובאהבה!
משתתף בצערכם ואוהב מאוד, מתניה שלר
052-6905425
matishaller@gmail.com

צוות אוסטר, לוחמים בהכשרה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

לא הרבה אחרי השביעי באוקטובר הגיע להוביל את הצוות שלנו אדם לא נורמלי.

עם צדקת דרך לא נורמלית,
ערכים לא נורמליים,
מוטיבציה לא נורמלית,
נכונות לא נורמלית לעשות טוב ולתת מעצמך, מבלי לקבל חזרה..
אפילו בלי לישון, בלי לאכול או לקבל מילה טובה
איתן אוסטר היה אגדה מהלכת, וכל מי שהלך לידו ראה זאת.
הוא הוביל אותנו בגבורה בעשרות קרבות מבלי להוריד אפילו בוהן מהגז, עם רוח לחימה מטורפת ואש בעיניים,
נלחם להביא אותנו למקומות הכי מסוכנים וללכת ראשונים, עד שקיבל להיות המפקד הראשון שנכנס לתמרון בלבנון בכל צה"ל, ונפל כאריה בקרב שהיה הראשון להוביל.
אוסטר היה איש רוח, איש חרב ואיש שיחה מהגדולים שמישהו מאיתנו פגש, ואת פניני חוכמתו ועוצמת דוגמתו ניקח איתנו לכל החיים, כמו שנמשיך לשאת את שמו בגאווה לצד שמותינו האחרים, כי לנצח נהיה חלק מ"צוות אוסטר"
אבל אוסטר עזב בטרם עת
ואנחנו משתוקקים להמשיך ולהפוך אותו לחלק מחיינו, וחלק מחיי כמה שיותר אנשים שיוודעו לחייו ולגדולתו, ושימשיכו את דרכו.

גם בלעדיו, עלינו להמשיך את דרכו, להנציח את דמותו ולרתום את הכוחות שנסך בנו כדי להמשיך את הטוב שהפיץ, ולנסות לפצות על כל הטוב שעוד לא הספיק להביא לעולם.

עמיחי חייל של איתן- מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

בחנוכה שנה שעברה היינו בתקופת ההכשרה של מתקן אדם . בשבוע של חנוכה יצא לנו אימוני סבך , שבוע לא קל , ישנים בשטח במרחב האימונים שם . זוכר שהדלקנו נרות כל הצוות ומייד לאחר מכן אוסטר עצר הכל ל20 דק וסיפר לנו על המכבים .
הוא אמר לנו שאנחנו צריכים להרגיש גאווה על כך שבתקופה הקשה הזאת שעוברת עלנו כעם בחרנו לקחת חלק ולהוות התנגדות לאויבים הרבים שמנסים לכלות אותנו . גם בתקופת המכבים כששלטו כאן היוונים וגזרו גזרות שמד על היהודים היה את הרוב שפחדו ובצדק ונכנעו להתייונות , והיה קבוצה קטנה של יהודים שקינאו לדרך של העם היהודי ולא היו מוכנים לקבל את מרותם של היוונים .
למרות שהם היו בודדים ונלחמו כארגון גרילה נגד הצבא העצום של יוון הם לא פחדו ואף הסבו אבדות עצומות לצבא יוון בקרבות חסרי סיכוי עד שטיהרו את המקדש ואת השליטה היהודית בחזרה .
היה חושב לו להדגיש לנו שאנחנו כלוחמים באגוז יחידה שבמהותה מתמחה בלחימת גרילה , לחימה קשה וסיזיפית, מייצגים את האופי המכבי של הדור שלנו . אוסטר דרש מאיתנו להיות מאותם מעטים שלעולם לא ירכינו ראש בפני האויב גם אם נשאר לבד , גם אם זה חסר סיכוי מתחילה .
אוסטר מבחינתי הוא כמו יהודה המכבי של הדור שלנו , ואנחנו ממשיכים את הדרך בגאווה.

עמרי, חבר של איתן - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

למדתי עם איתן מהחטיבה ועד הישיבה. אשמח לספר לכם סיפור שקרה בערב יום כיפור לפני חמש שנים, כשהיינו בישיבה.

הייתה אווירה של סליחות, מסתובבים ואומרים לכולם ״סליחה אם פגעתי״.

לי ולאיתן הייתה שיחת עומק על הנושא הזה. לא זוכר בכלל על מה דיברנו. אבל היא נמשכה, ואמרנו אחד לשני סליחה, אם יש משהו. והחלטתי לספר לו שהאמת יש לי משהו שאני מקפיד עליו.

סיפרתי לו שבחטיבה תמיד לא הבנתי למה הוא לפעמים מקניט, בצורה קצת חריגה יותר מהצחוקים הרגילים שיש בין תלמידים בכיתה ט׳, את הילדים שהם עולים חדשים ״האמריקאים״.

הוא סיפר לי ברצינות תהומית, שתמיד היה קשה להבחין בינה לבין הציניות החדה שלו, שהאמת היא שהוא תמיד קינא בעולים החדשים בכיתה, שזכו לבחור לגור בישראל, ולא ״נולדו״ לתוך זה.

עם השנים לא הקדשתי לזה המון מחשבה למה שאמר. בימים האחרונים, במיוחד עם כל ההודעות בקבוצה, הבנתי כמה הוא היה רציני, כמה אהב את המדינה, העם והארץ שלנו. חבל על דאבדין. שנזכה להיות ראויים.

אלישי, חבר מקורס הקצינים - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

סיפור קצר מלפני שנתיים בדיוק -
בקורס קצינים, נשלחנו בימים נוראיים לתגבר את קו מצרים. לפני יום כיפור , איכשהו עם המון סייעתא דשמיא הצלחנו לסדר שכל הדתיים לא יהיו בשבצ"ק בצהרי יום כיפור - מבלי לפגוע בהגינות של השמירות, לשכנע את המ״פ שיסכים ולהשיג טיולית חטמ״ר באזור, ויצאנו בנסיעה משותפת לים סוף, לטבול לפני היום הקדוש.
בחוף אחרי שטבלנו, היו כמה אנשים פשוטים שהלכו לרב לעשות את מנהג ההלקאות. משהו שלא נהגנו כאשכנזים לעשות..הסתכלנו עליהם, ואוסטר אומר ברצינות תהומית ״בוא נצטרף אליהם״.
אחרי זה דיברנו אני והוא, כמה קדושה ותמימות היו בהצלפות האלה. כמה פשטות שהיא היא המובילה העיקרית לעבודת ה׳.
וחייכנו, בידיעה שגם שגבול מצרים השומם הצלחנו להכניס קצת עבודת ה׳ לקראת היום הקדוש.
בלי לספר לו, כדי שאני לא אחטוף מכות ממנו ואפסיד, ידעתי בלב שזה לא קצת עבודת ה׳ בגבול מצרים - זאת אחת מדרכי החיים הרבות של אוסטר - פשטות ותמימות (מבלי להיות פרייאר) שמובילה לעבודת ה׳ כנה ופתוחה.

אופיר, חייל של איתן בצוות אוסטר (לוחמים) - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

בבוקר מוקדם אחד בין הכניסות של הצוות לעזה, אוסטר חשב על רעיון.. מיוחד.
הוא חשב שהצוות צריך להעלות כשירות פיזית-מבצעית, והרעיון שלו היה לעשות ריצת-אלונקות, מה שזכור לרוב מי שאי פעם עשה את זה בתור איזשהו אקט בונה אופי מהמסלול.
בחכמה, החליט לומר את זה לסמל של הצוות רק רגע לפני שכולם הולכים לישון, ותיאר את זה כ"ריצת אלונקות באווירה טובה" כדי לנסות להנגיש את זה, בידיעה שהצוות עייף מאוד ושהרעיון לא יתקבל בחיוכים בלשון המעטה.
כשהסמל העביר את המידע לצוות חשבו שהוא מספר בדיחה גרועה והלכו לישון בלי להאמין לו, ואז קמו בהפתעה ומצאו את עצמם מתחת לאלונקה לפני ששמו לב.
קצת מוזיקה טובה ובאמת לא היה כזה גרוע, הריצה אפילו הייתה טובה ומרשימה והקנתה לצוות ביטחון.
בתמונה רואים את הצוות עם פרצופים שהתעוררו לפני רגע, ואת אוסטר נכנס מתחת לאלונקה גם כן- כהרגלו, לא ידרוש מאף אחד משהו שלא ייעשה בעצמו, גם אקטים של טירונות.

איילת, חניכה בסניף בני עקיבא של איתן - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

לפני שנה בערך איתן העביר פעולת חבריא ב' (לבוגרי הסניף) על אדישות בסניף.
התחברתי מאוד לפעולה והיא התחברה לי מאוד עם נושא מסוים שלמדתי עליו ולכן הפעולה הלכה איתי במיוחד ובהמשך גם יצא לי לבקש אותה מאיתן ולדבר איתו עליה.
ממש זכור לי מהפעולה עצמה שאיתן אמר שתמיד אנחנו יכולים להסיק ולחשוב בסיטואציות ״שבטח מישהו אחר כבר יעזור״,ויבוא קודם, אלא להיות האדם הזה שלא ממתין ולבוא ישר ולחפש איפה צריך אותי. להיות הראשון.
מצרפת פה את הסוף של הפעולה של איתן:

״אדישות היא בדברים הקטנים ביום יום, להגיד שלום לשומר בבית ספר, להרים זבל מהרצפה, להגיד תודה להורים על האוכל.
אם תצאו מפה ותחליטו שאתם לוקחים מעשה אחד! שבו אתם מפסיקים להיות אדישים, אני עשיתי את שלי.״

אביתר אח של איתן- מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

בספר 'תיאום כוונות' שאיתן אהב מוזכר קידוש הלבנה שהחיילים אומרים מיד אחרי צאת יום כיפור בדרך ללחימה בחזית הצפון.
מוזכר שם שמי שמקדש את הלבנה בשמחה מובטח לו שלא יאונה לו רע כל אותו החודש.
איתן חשב שזה מנהג יפה ולכן היינו מזכירים אחד לשני (ולעידו הגיס שלנו) על קידוש לבנה מאז תחילת המלחמה.

אני מצרף התכתבות שלי עם איתן בהקשר הזה.
הרקע: איתן היה בדרך לשטחי כינוס, והתכונן להצטרף לתמרון הקרקעי בעזה עם אוגדה 252. במקור רצו שהוא יוביל צוות של מאגיסטים אבל הוא התעקש להכנס עם הצוות בפיקודו, שעוד היה בהכשרה, כי הוא סמך עליהם (הכניסה הראשונה של צה"ל לעזה).
איתן ידע מה הסיכונים במלחמה וזה לא גרם לו להסס.
לכן, על אף שנפגע בסוף, הוא זכה לכל אורך המלחמה בברכה של האדמו"ר שמוזכרת באותו הסיפור: "תיפול עליהם אימתה ופחד - עליהם ולא עליכם".

עמיחי, חייל של איתן, בהמשך של הסיפור על ברכת הלבנה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

אנחנו זוכרים את המוצש הזה .. עשינו תפילת ערבית בצאת השבת ואז אוסטר אמר לנו שיש סגולה גדולה להגנה מובטחת למי שקורא את ברכת הלבנה בכוונה ראויה , ובמיוחד לפני כניסה למקום סכנה כדאי לקרוא

צביקה זיסר, אבא של נעם, בת הזוג של איתן, בסיפור נוסף על ברכת הלבנה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

אתמול בירכנו את בירכת הלבנה
ופתאום נזכרתי שבירכת הלבנה האחרונה,
זו של חודש אלול, בירכנו ביחד איתן ואני,
שבוע אחרי כולם, כי בשבוע שלפני, שנינו היינו בחו״ל, כל אחד וה״חו״ל״ שלו.
עמדנו שם לבד על המדרכה.
כשמגיעים למשפט ״כשם שאני רוקד כנגדך…״ כתוב בסידורים ״ירקד ג׳ פעמים״
בשלב הזה אנשים בדרך כלל עושים מחווה קלה קלה ברגליים, לא יותר.
אבל איתן פרץ בריקוד,
רקד את נשמתו,
ריקוד אמיתי מכל הלב,
כזה של מסיבות…
רקד כאילו רק הלבנה רואה

ואני, התבוננתי, והתרגשתי, ולמדתי

קטע מתוך נאום בכנס הבונד האמריקאי בפילדלפיה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

"We should also heed the words of Capt. Eitan Itzhak Oster, 22, a squad commander in the Egoz commando unit from Modi’in, who was the first Israeli soldier killed in combat against Hezbollah, since the IDF began a ground operation in southern Lebanon shortly before Rosh Hashanah.
Before he fell in battle, Eitan left a voice note for his friend and fellow IDF soldier:
“We are fighting for a worthy cause. We are willing to make sacrifices. And even give up our lives for this country…You as an individual are not the point. I as Eitan Oster don’t matter…I’m part of a much bigger picture…In these times it’s not important what I like, what I want or how much I want to start a family and have kids. It’s not interesting. What’s important now is I’m part of the IDF and my job now, is to protect the country. To be a link in the chain…”
A link in the chain. That is the job here of everyone in this room. And I would say to Eitan. You do matter. Your story matters. I’m sorry you didn’t get your dream future family, but because of YOU, so many other people will. We are eternally grateful."

נעם, בת הזוג של איתן - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

איתן ואני דיברנו המון על הדינמיקות החברתיות שלנו בתור בני אדם.
על איך בני אדם נתפסים בעיני חבריהם, על כבוד, השתדלות והתמודדות עם אתגרים ושוני.

באחת השיחות, כתבתי לאיתן על היכולת שלנו לבחור לראות במה/ במי ששונה מאיתנו את ההשלמה אלינו.
בכל הפרטים בחיים.
והוא שלח לי את הקטע היפהפה הבא.
אז תזכורת קטנה מאיתן♥️

זכרונות מצוות ההדרכה בסניף בני עקיבא מודיעין - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

איתן תמיד היה מדריך מסור לחניכים שלו ברמה הכי גבוהה, משקיע ומתאמץ, מתמסר רק אליהם.
הוא אף פעם לא התעסק בשטויות של בנים-בנות או בדרמות ילדותיות של המדריכים.. הרצינות והאידיאלים תמיד אפיינו אותו, ויחד עם זה הייתה בו שטותניקיות גדולה..
רץ, מטפס קופץ או מספר בדיחה שנונה.

דיברתי עם חברה ונזכרנו איך בשבת צוות שיחקנו מחבואים ואיתן נשאר אחרון, כולנו חיפשנו אותו ובסוף הוא קפץ מתוך עץ ממש מעלינו. המומים נקרענו מצחוק, וזה היה כזה קלאסי איך שהוא לקח את כולנו בכיס הקטן עם היצירתיות וההתמסרות למשחק.

עוד נזכרנו, שבגלל כל האידיאליזם שלו היינו תמיד אומרים שיש לו נפש של פלמחניק, שהוא בכלל אמור לחיות בתקופת המחתרות.. צחקנו על זה אבל חושבת שבפנים הרגשנו שהוא באמת עשוי מחומר אחר. רמה מעל כולנו.

הוא היה דמות נאהבת מאוד (גם בקרב הבנות), זכור בתור צ׳ארמר תותח ובלונדיני שתמיד עושה הרבה מתוך ענווה אמיתית ופשטות.

נעמה זוהר- בת הזוג של איתם (חבר של איתן) - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

כשאיתן יצא בפעם הראשונה מעזה, נפגשנו הוא איתם ואני.
ישבנו לאכול בפיצריה והוא סיפר לנו מלא סיפורים על עזה ועל הלחימה. רוב הזמן הוא בעיקר קרע אותנו מצחוק מהסיפורים שלו.
אחר כך דיברנו על המלחמה ועל המדינה..
כדרכו הוא גם דאג לשמוע מה שלום כל אחד מאיתנו.
בין הדברים שהוא אמר היה משהו שממש הפתיע אותי (לפחות הפתיע אותי אז, אחר כך כבר הבנתי כמה זה אופייני לו). ולקחתי אותו איתי מאז.
הוא אמר ככה-
״אתם לא מבינים איך אני שמח לראות את כל המסעדות פתוחות אני ממש שמח מזה שאנשים שמחים ונהנים.
זה מראה לי למה כל כך חשוב שאני נלחם.״

איתן אולי לא המציא את המשפט שאמר בסרטון. אבל הוא לגמרי אמר וחיי את זה בדרכו שלו.

״לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו״

עוד יזכר לנו אהבת איתן

איתי ענתבי , חבר של אביתר, אח של איתן - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

לא באמת הכרתי את איתן. אני חבר של אביתר.

הזיכרון הראשון שיש לי מאיתן היה קצת אחרינו שהתגייסנו. זה היה יום שישי והייתי בבית המשפחה. איתן היה אז בטח ביסודי. הכין לכולם ארוחת צהריים. היו שם כמה מנות. אני זוכר צ'יפס. הוא ערך את השולחן שבחוץ מתחת לפרגולה. היה צריך לטפס על הכסאות מסביב כדי להגיע גם למרכז השולחן. כזה קטן. התרשמתי. עד היום אני לא יודע אם ככה זה איתן, ככה זה אוסטרים, או ככה זה דתיים. אבל אני לא גדלתי ככה, ובאותו רגע בעיקר התביישתי בפער הבלתי ניתן לגישור. הסתלקתי משם כשהגיעה ההזמנה להתיישב. "אני לא רעב" או "מחכים לי בבית"... תירצתי משהו. הייתי נבוך ולא רציתי להפריע לרגע שעלול להיות משפחתי. אין לי שמץ של מושג כמה מהזיכרון הזה מדויק – עברו הרבה שנים מאז. זה מה שאני זוכר.

לא באמת הכרתי את איתן. מאז אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהצטלבו דרכינו.

הזיכרון האחרון שיש לי מאיתן היה מהחתונה של אביתר. נתבקשתי לשמור במפתן חדר הייחוד. איתן הגיע להביא להם משהו לשתות. כוסות מים. אולי יין. הסברתי לו שאני פה כדי לוודא שלא נכנסים. הוא לא אמר כלום. רק חייך עם מבט שמוקסם שאני מתייחס לזה ברצינות. ונכנס. הם שמחו לשתות משהו ואני שמחתי לגלות שלא פישלתי.

לא באמת הכרתי את איתן. לא חושב שהוא הכיר אותי.

לקח לי הרבה זמן לכתוב את זה. לא יודע מה דחף אותי עכשיו. קצת צרם לי כשאליק כתב שהקבוצה הולכת ומשתתקת. קצת מתבייש שזכיתי להכיר מכל הזכרונות פה ואני משתפן לכתוב את שלי. קצת צריך לפרוק. בוכה לא נרדם, ואלו הזכרונות שצפים.

לא באמת הכרתי את איתן. מותר לי גם להתגעגע?

נתנאל טוברמן , חבר מישיבת מחניים - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

לא ממש סיפור אבל לפעמים בסדרי ערב רצינו לגוון במיקום בו למדנו, אז היינו הולכים לבית הכנסת במגדל עז ללמוד שם, קרה אולי 3 פעמים. פעם אחת היה נעול אז ישבנו על ספסלים בחוץ ושם למדנו. לפעמים בכיתות בישיבה כשהצטרף שבו"ש, אבל בדרך כלל למדנו בבית המדרש עצמו. הבדיחה הקבועה היתה "היום מסיימים את הפרק" לא משנה כמה דפים נשארו, עם איזו פליאה בסוף הסדר שלא סיימנו, אז "מחר מסיימים את הפרק"
איתן היה מעלה שאלות, לפעמים על מקרה קצת שונה ממה שראינו בגמרא מה תהיה ההלכה, ולפעמים על הלכה למעשה בימינו גם כשזה לא היה קשור למה שלמדנו. שאלה אחת שלו שרשמתי לי נוגעת בדיני נזיקין - אם אדם ממנה שליח לחפור בור ואחר הוזק בו, מי חייב בעל הבית או השליח. כשלא ידעתי לענות על שאלה הוא היה מכריז "קשיא אטוברמן קשיא". ובעיקר הייתי מקפיד שהוא יהיה זה שקורא את גמרא ושיתאמץ להסביר.

איתן ישראל שכנזי הי"ד, היה סמ"פ בזמן שאיתן לחם בעזה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

אוסטר אחי היקר, עבר קצת זמן מאז שהלכת, אני מאד מצטער ומבקש סליחה שלא יכולתי להגיע להלוויה או לאזכרה או לנחם את המשפחה החזקה שלך!
תמיד שאני יוצא לרענון אני מגיע להר הרצל ואני מגיע קודם אליך, לצערי גם מימין אליך קבור אור מנצור ז״ל שהיה המ״כ שלך במתקן אדם ולאחר מכן לוחם שלך בצוות וכחצי שנה היה הקשר שלי וגם משמאל אליך דניאל טואף ז״ל שלמד איתי במכינה והיה צריך לצאת איתי לקורס מ״פים

איזה דמות היית, כמה דברים אפשר לספר עליך, אתה בטח מסתכל עליי וצוחק שאני רושם עליך את זה ואומר לי ״מה יש לך?? לך כבר לאשתך עזוב אותך שטויות״ כמו שהיית אומר לי הרבה פעמים.

אני זוכר כשנכנסתי להיות סמ״פ במתקן אדם פגשתי קודם כל את שני המפקצים המקבילים שלך ואותך לא פגשתי עדיין, ובאותו ערב עברתי ליד המשרד של המ"פ וראיתי אותך מדבר עם חייל ואמרתי לעצמי - "טוב אני לא אפריע עכשיו", ואני חוזר אחרי חצי שעה ואתה עדיין מדבר איתו.. הייתי ממש בהלם, כמה סבלנות לשבת עם לוחם ולדבר איתו חצי שעה כשאתה מפקצ? יש לך כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק איך אתה מצליח להיות חצי שעה עם לוחם? מאוד הערכתי את זה!

אני זוכר שהגעתי להגיד לך שלום, איזה בוגר היית וצחקנו על זה שלשנינו קוראים איתן..

אני לא יודע אם אתה יודע אבל תמיד הייתה בינינו תחרות סמויה שכמובן רק אני התחרתי בה ואתה אפילו לא ידעת מזה..
אני מאוד מעריך את המפקצים שהיו איתך אבל תמיד היית המפקצ שחושב כמה צעדים קדימה כל הזמן!
אם רצית הובלות או אם יש פערים בתחמושת או אמר"לים או מטווחים וכו' - אתה הראשון ששולח, ותמיד היית שואל אותי ״שכנזי אפשר מספר של האוטובוס?״ תמיד רציתי לשלוח לפני שתשאל אבל לא הצלחתי.
אלה דוגמאות קטנות שאומרות עליך הרבה, כי כשאני מסתכל על מפקד - אני רואה לא רק איך הוא דורש מחיילים שלו, אלא גם איך הוא מאתגר את המפקדים שלו, וכזה היית!
(ראיתי עכשיו על הקבר שלך סיפור שלקחת את הצוות שלך ביום כיף למורשת קרב בכפר עציון, גם שם היית הראשון לשלוח ולדרוש הובלות והיה לך ברור מה תעשה ולאן צריך ללכת! כי זה מובן מאליו בשבילך).

עוד דוגמה שאני זוכר, שלחת לי פעם סרטון בבוקר על נזילה שהייתה בשירותים, ורשמת לי ״יש פה נזילה בלתי פוסקת זה מבזבז כמויות של מים, שווה להעביר הלאה״
איתןן, איך?? יש לך כל כך הרבה דברים לעשות! איך זה אכפת לך? וגם ככה הצבא משלם על זה .. יש לך ריצה לעשות עם הצוות, לבדוק להם מסדרים, לאכול ארוחת בוקר ועוד מלא דברים להספיק.
לא, לאיתן היה אכפת מהכל - מלשאול מה שלום אשתי ועד לנזילה בשירותים..

אני זוכר שכששובצתי להיות סמפל״ג לוחמים בפלגה ב מאוד שמחתי לשמוע שאתה מגיע גם, אמנם זה קצת התעכב והיינו קצת זמן ביחד, אבל אני זוכר שישבנו פעם אחת בחאן יונס ודיברנו על זה כשהיית קשר חטיבה של פסל, שאלתי אותך ״נו מה איתך מתי אתה מגיע אלינו?״ ואמרת לי ״אני משתגע, אני לא עושה כלום! אמרתי לפסל אני לא רוצה להמשיך להיות קשר או שתתנו לי צוות או שאני עוזב את היחידה והולך להילחם בגדודים״.

ובאמת אחרי שבועיים הגעת אלינו לפלגה, אמנם צוות ותיק ומאתגר, ואני זוכר את הקשיים ודיברנו על זה, אבל אתה בשלך כמובן - דורש ולא מוריד מהסטנדרט!

את המשימה בנאצר, המ״פ הוריד לי ואני הורדתי לאוסטר ואני לא אשכח את היום הזה!
בית חולים נאצר היה פשוט מקום מטונף,
אני זוכר את הריח שהיה שם ואת ערימות הזבל.
אני עבדתי עם הטרקטור כאשר אני נוסע ואומר לו ״ימינה, שמאלה וכו״ הטרקטור מוריד את הערמות הגדולות אבל צריך גם כוח נייד עם מטאטאים שינקו את הזבל שנשאר אחרי הטרקטור.
ותפסתי את המפקצים ואני זוכר שלאוסטר ולמפקצ השני היה מאוד קשה לקבל את זה, כל אחד מנימוק שונה המפקצ השני התווכח איתי שזה שטח השמדה ומה יקרה אם לוחם יפצע לנו במהלך הנקיונות ואני מאוד הסכמתי איתו, ולבסוף אחרי שיחה הוא הביא את כל הצוות שלו וכולם ניקו, ואוסטר הגיע ממקום יותר ערכי ועמוק - מהסיבה של בכלל למה לנקות להם את הבית חולים שלפני יומיים הוציאו משם עשרות מחבלים שנפצעו במהלך הקרבות איתנו? ושזה מקום מגנן למחבלים ועוד ועוד, וכמובן כינס את הצוות ואמר להם: ״אני לא מסכים עם המשימה הזאת ואני לא מחייב אתכם לנקות אבל כל משימה שמקבלים עושים על הצד הטוב ביותר״ קיפל שרוולים והתחיל לנקות. כמובן שלאחר מכן הצטרפו אליו הלוחמים וגם אני הצטרפתי.
איתן תמיד היה ראשון והוביל בדוגמה אישית.
לי היה ברור שכשאני מקבל משימה אני אומר ״היישר״ אפילו לא חשבתי על הערכיות שבה ופעם ראשונה שאני פוגש מישהו שחושב על ערכיות המשימה ומה הוא חושב עליה.

ב7.10 קפצנו כל הקצינים של הפלוגה במתקן אדם, אני זוכר שהתחלנו לנסוע
וההרוג הראשון שראינו היה יהונתן צור מפקד סיירת נח״ל ובדיוק עבר פרמדיק ואמר לנו שאין מה לטפל בו, איתן לקח לו את הדיסקית והמשכנו לנסוע כאשר ממשיכים לראות גופות בצדדי הכביש, עברנו בית בית בקיבוץ נירים ולקראת הערב קבלנו ג״ג ואני זוכר שכבר שם פחדתי ולא הצלחתי לאכול כלום מהמראות שראיתי, ואתה היית סמ״פ במקומי כי אני לא הצלחתי לתפקד ועשית פטרול עם בינדר ומצאתם גם מסגרת פריצה על הגדר ולא הספקתי להגיד לך תודה שהחלפת אותי בזמן הזה!
במהלך הזמן רצו שמועות על מחבלים שמתחבאים בבתים של אזרחים ולבושים במדי צה״ל ובאחד הבתים שנכנסנו היה בחור שלבש מדים וישר צעקתי עליו מי אתה? והוא ענה לי לוחם בדובדבן שאלתי אותו ״מאיפה״ הוא אמר מתקן אדם ואתה ישר חשדת בו איך יכול להיות שאני לא מכיר אותו ולקחת את המושכות לידיים תרים ידיים !! מי המפקד שלך ולאחר כמה דק התברר שבאמת הוא היה לוחם
התפלאתי איך הוא הצליח לחשוב ולחשוד למרות כל הלחימה האינטנסיבית של היום

באותו היום אחד המפקצים הגיע עם אשכוליות שהוא קטף מהעץ ליד ואני מאוד רצתי וקודם הוא בא לאוסטר ורצה להביא לו אבל אוסטר אמר לו:״ תודה אחי אבל זה נקטף בשבת וזה לא שלי״ ואמרתי לעצמי וואוו נכון! אסור לאכול מזה..

אוסטר אחי היקר, תודה על הזכות ללמוד ממך! ❤️

איתן שכנזי נפל בו' בטבת התשפ"ה (06 בינואר 2025).

אביתר , אח של איתן - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

ביום שישי האחרון (תחילת ינואר 2025) הלכנו לתצפית ממשגב עם על אלעדיסה - המקום בו נערך הקרב האחרון של איתן.

בחודשים האחרונים גילינו שאיתן ביקר באיזור אלעדיסה גם לפני התמרון במסגרת מבצעים חשאיים. מצאו שם המון נשק, מערכות ביצורים מוסתרות בסבך ובבתים, מתקני שהייה והיערכות.

ידעתי שזה צמוד למשגב עם, ידעתי על התוכניות של חיזבאללה לכבוש (ולטבוח) את משגב עם ומטולה, אבל רק כשהייתי שם עכשיו באמת הרגשתי עד כמה זה קרוב: עניין של עשרים דקות הליכה ממשגב עד לבתים הראשונים של אלעדיסה.

איתן ידע לאן הוא נכנס, איתן ידע גם מה המחיר שהוא עשוי לשלם: הוא אמר לי את זה מפורשות במוצאי השבת האחרונה לפני הכניסה הקרקעית - להיות הצוות הראשון של צה"ל בלבנון, הוא אמר לי "המשימה מסוכנת, אני יודע שאולי לא אחזור מזה, אבל נעשה מה שצריך".
אני בטוח שאחרי שנפצע בפעם הראשונה, ובא להכנס שוב אל תוך האש בשביל החיילים שלו, סיפור שעוד יסופר - הוא ידע מה המחיר.

לאיתן, למיתר ולי הייתה קבוצת וואטסאפ: 'רומא לא מחכה לי' שהוקמה לצורך טיול לרומא לפני הגיוס של איתן שמעולם לא יצא לפועל (התוכנית הייתה להשלים אותו כשאיתן ישתחרר).
בד"כ זו קבוצת הוואטסאפ הכי מצחיקה שהייתה לי (דוגמה בתגובות). לא הרבה לפני שאיתן כיבה את הפלאפון שלחתי שם סרטון של עברי (הבן שלי) לצלילי השיר 'זמר הפלוגות'. איתן ענה בציטוט מהשיר: "את פנייך מולדתי לוקחים איתם לקרב" וכתב שהוא גאה להיות הדוד שנלחם כדי שעברי וקמה (האחיינים הכי קטנים של איתן, קמה - הבת של מיתר) ישמעו על זה רק מהסיפורים שלו.
בזכות איתן וחבריו הלוחמים, ביום שישי האחרון עברי וקמה הצטלמו על רקע חורבות מעוז הטרור באלעדיסה, אחרי יותר משנה שאפילו חיילים לא יכלו לעמוד בנקודה הזו.




במהלך המלחמה אחד החיילים בפלגה של איתן ביקש לדבר איתו על שאלות באמונה שהיו לו אחרי השבעה באוקטובר. "אני לא מבין איפה אלוהים במלחמה הזו" הוא סיכם. איתן בעיקר הקשיב ואז ענה שהוא צודק. "אלוהים לא יקרע לנו את עזה כשם שהוא קרע לנו את ים סוף". אבל יכול להיות שזו בדיוק הגדולה של הדור שלנו", אמר איתן, "אלוהים רוצה שאנחנו נעשה את הנס. אנחנו אלה שנקרע את עזה, אנחנו אלה שנלחם את המלחמה הקשה, נאבד אנשים, נתקשה, ולבסוף נושיע את העם". אנחנו לא עם של עבדים. הקב"ה נתן לנו את הכוח לעשות בעצמנו את הנס.

דברים שסיפר אחד המאגיסטים בצוות אוסטר של ההכשרה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

כשהתפצלנו לשבוע הכשרה לפק"לים השונים, איתן היה המפקד של הכשרת מאג. בגדול, כולנו היינו קצת שבוזים מהפק"ל הזה כי אין לו כ"כ הילה. כבד, ומסורבל, והרבה בלאגן לנקות אותו. בתחילת השבוע, אחרי שהיה הזמן שאנחנו צריכים לעמוד בו בשלשות - איחרנו לזמן כי דיברנו ביננו. אחד המ"כים הגיע וראה אותנו ובמקום לטרטר אותנו כמו שציפינו כי דיברנו אחרי הזמן הוא אמר "אחרי סוף הזמן לא מדברים. אחרי הזמן - שרים!" ואז הוא לימד אותנו שיר על המאג. כשאוסטר הגיע, הוא לא הפסיק אותנו להפתעתנו, הוא הוביל אותנו למטווחים ואמר לנו לשיר בקול. כשחלפנו בדרך על פני לוחמים מהכשרת מפקדי חוליות (ההכשרה שיש לה הכי הרבה 'וואסח'), הם צחקו עלינו. אוסטר העמיד אותם במקום ונכנס בהם על זה - זה גרם לנו להרגיש גאווה שאוסטר ככה נלחם על הכבוד שלנו. בסוף השבוע, הנגביסטים שרו שיר שהיה העתקה של השיר על המאג, אוסטר הסתובב אלינו ואמר "זה טוב שמעתיקים, אבל אנחנו תמיד זוכרים מי היו הראשונים" - גם זה עזר לנו מאד בתחושת הגאווה לפק"ל. אוסטר היה דמות נערצת ממש וכל מחווה כזו שהוא היה עושה הייתה שווה המון.
באותו שבוע הכשרה למאג היו מאגיסטים מכל המגמה. אחד המאגיסטים בצוות אחר היה שוקיסט רציני ושכח להביא איתו את המאג למטווח מאג. כשאוסטר ראה את זה הוא קידר אותנו ממש: הולכים בלי רצועות למאג, ואין בשום שלב מערום למאג - המאג כל הזמן עלינו. גם כשרצים להקים מטווח - רצים עם המאג ביד. זה היה קדר קשה ומאתגר מאד. בסוף היום ניגשתי אליו לשאול למה הוא קידר את כולנו - ברור לו שהמאגיסט הזה לא היה מהצוות שלנו ובגללו גם אנחנו נפגענו. במקום לנפנף אותי, או להגיד לי שככה עובדת המערכת וזהו. הוא הסביר לי למה זה עובד ככה ואמר שהוא יודע שאף אחד מהצוות שלו בחיים לא היה מתנהג ככה ושהוא שמח שבאתי אליו עם זה, ככה הייתה לו הזמנות להגיד שהוא גאה בצוות שלנו.

רפאל , לוחם של איתן מההכשרה - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

מסע סובב מלה- בסיס צאלים:
היינו לקראת סוף שבוע לש״ב מתקדם שהיה יחסית רגוע, מה שהעלה בנו את הידיעה שבסוף השבוע יהיה כנראה קצת פחות נחמד.
סיימנו תרגולים ברביעי בלילה ״והוקפצנו״ למסע. התחלנו ללכת עם המון משקל בתיקי לואו ואלונקות על הכתפיים.
עוד סיבוב ועוד סיבוב וכבר מתחילים לחשוב שניתקע בלופ הזה לעד. אני לא אחזור על הדברים שלחשתי לעצמי כל פעם שאוסטר היה מגיע לנקודת ההתחלה וישר יוצא לסיבוב נוסף.
הוא היה דוחף אותנו לקצה ולא מוותר לנו לרגע, הוא היה קשוח ונוקשה אבל הוא עשה אתזה מאהבה, היה אפשר להרגיש את זה. הוא עשה הכל כדי שנהיה הכי טובים שאפשר
הוא אהב אותנו ואנחנו אהבנו אותו, אוהבים אותו, ונאהב אותו לנצח❤️

ניצולה מנירים משתפת - מתוך קבוצת הוואצפ "איתן אוסטר סיפורים ותמונות"

…אני במקור מקיבוץ נירים, וב7.10 לרוע מזלי הייתי שם בביקור של הוריי, עם הילדים שלי. עברו עלינו שעות מצמררות ומקפיאות דם בממד, עד שנשמע דפיקה בדלת, וחמישה חיילי אגוז עמדו בפתח והוציאו אותנו משם למקום איסוף. איתן היה אחד מהם. בניגוד לאימה שחשתי עד אז, אני זוכרת שהסתכלתי עליהם, והרגשתי הקלה עצומה, והלב שלי התרחב "הטובים הגיעו". כמה טובים, כמה אמיצים הם נראו לי. ממש מלאכי הצלה. הם שמרו עלינו בכזו רגישות, כינסו אותנו בבית של השכנים וליוו אותנו למקום איסוף של הקיבוץ, כשהם מקיפים ומאבטחים אותנו. זה מרגש אותי עד דמעות להיזכר בזה, כי מי עושה דבר כזה? מי מסכן את עצמו ואת לתוך האש מיוזמתו. איזה אדם מהמם אח שלך היה. שוב, אני לא בטוחה ב100 אחוז שהוא היה בחמישייה שהוציאה אותנו, אבל מאחר ולא היה עוד צבא בקיבוץ, ורק הצוות הזה שנתארגן ביוזמתו להגיע, הוא לבדו הגיע ונלחם, אני מניחה שסיכוי סביר לכך. תודה תודה להורים שלך על ילד מדהים שגידלו, אני כל כך מצטערת על ההקרבה שכולכם צריכים לשאת. את החיים שלי ושל הילדים שלי הוא הציל ושל עוד רבים אחרים. ואולי יש בכך נחמה מסוימת, שזכה לעשות משהו כל כך גדול, ענק, בחייו הקצרים. יהי זכרו ברוך

ציטוטים מטקסט

איתן היה מצטיין בכל דבר: מצטיין כפֹּעַל, לא כתיאור. דברים לא באו לו בקלות. הוא פחד מנטישה, ומגנבים, ומהחושך - אבל הוא עבד בלהצטיין.

ציטוטים מטקסט

הוא הרים את הפצוע לבדו, והלך איתו כמה מאות מטרים עד שהוא לא היה מסוגל יותר פיזית, ואז עצר לרגע, והמשיך עוד

ציטוטים מטקסט

איתן היה אגוז באופי שלו: היה בו שילוב מופלא של קשיחות ורגישות…

ציטוטים מטקסט

״איתן, כמו צוק. כאילו שום דבר לא נשבר בו, הוא רק היה נחוש יותר. הוא אמר לי, ׳אבא, זאת המשימה של הדור שלנו. ואני מוכן׳

ציטוטים מטקסט

הוא אמר לי שהוא יודע שהוא לא בטוח יחזור ממנה, אבל הוא השלים עם זה, והוא יעשה את מה שצריך לעשות

אסף אוסטר

בערב ראש השנה בן דוד שלי איתן אוסטר נפל בקרב בלבנון. איתן היה מפק"צ באגוז וביחד עם לוחמיו היה בין ראשוני הנכנסים ללבנון.
בסרטון ששלח למשפחה שלו ממש לפני הפעילות והתפרסם ברשת איתן מצטט "לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למי שעומד מאחוריו".
אני זוכר איתן קצת אחר מדמות הגיבור שיצא לקרב. איתן שאהב לחיות את החיים, בן דוד קטן שאני רודף איתו אחרי סוסים במונטנגרו בטיול עם סבתא וחבורת גימלאים. איתן עשה את מה שעשה בשביל שאחיינים שלו, המשפחה שלו והילדים בישראל יוכלו גם הם לרדוף אחרי סוסים ולא לדאוג למלחמה שתבוא למחרת.
איתן התבגר ובנה את עצמו על בסיס ההיסטוריה והאנשים שלפניו ועכשיו אנחנו מנסים להמשיך את המורשת הזו ולגדל אנשים שיוכלו לקחת גם מאיתן משהו להמשך הדרך.
על מנת לעשות את זה, הקמנו עמותה שנקראת ״רוח איתן״. העמותה תעסוק בעיקר בהנחלת מורשת ציונית ויצירת דור של מנהיגים ציונים שמבוססים היטב במורשת של העם והארץ שלנו.
התחלנו כבר לעבוד - פרויקט מנהיגות ציונית בבית הספר שאיתן למד בו, ״מסלול איתן״ להכנה לצבא במחניים (שם למד), ואנחנו שואפים להתרחב ולגדול עוד - בפריסה ארצית בתיכונים, בשנה הקדם צבאית, ואפילו באוניברסיטאות ופרויקטים נוספים של מורשת.
יצאנו בפרוייקט גיוס כספים על מנת לקדם את הפרוייקט, כל סכום שהוא יוכל לתת עוד קצת בשביל להנחיל את המורשת של איתן בחינוך.
הלינק לתרומה בתגובות, למי שיכול וכמה שיכול...
https://www.facebook.com/reel/1319482046131961/?s=single_unit

יעל תמרי

יש אנשים שבלי שזכינו להכיר אישית בעולם הזה, נכנסים עמוק עמוק ללב ברמה של כאב מתמשך כמעט תמידי על האובדן. ויש כאלה הרבה מדי ומאד מאז השביעי. זה לא סתם, כמובן. מה שהיה בהם היה כל כך עוצמתי, שהאור שהם היו חותך גלקסיה שבין מוות וחיים וממשיך לשלוח אלומות. ואז זוכים להכיר וללמוד ולגדול אפילו, וזו מתנה, אבל גם בלתי אפשרי לא להתאבל על הפספוס המטורף ועל האין. וגם, המשפחה. כשעמלים להכיר לנו אותו, ומסכימים ככה לחשוף ולהיחשף ולשתף ולכתוב וליצור בכנות, בכשרון יוצא דופן ובנדיבות שפתוחה ל״ציבור״ , אי אפשר שלא להזדהות ולהיות יחד בצער, ובגאווה, ובאין. וגם קצת להתנחם במשהו על זה שאנשים כאלה מסתובבים בינינו. איתן , כמו כל הנופלים, לא מגיע יש מאין. גידלו וחינכו אותו הורים סבים וחבורת אחים מדהימה שממשיכים להתהלך בינינו וליצור ולתת מעצמם לעולם. וזה גורם לנו לקבל על עצמנו להשתדל להתאמץ ממש לא לפספס את האנשים המדהימים שיש בינינו בחיים, שכנים של שלום שלום, חבר לספסל בבית הכנסת, אולי גם מישהו שמפגין לא רחוק מהבית שלך בדעתך או שהפוך ממנה. לראות את הטוב ולחפש אותו כי אוצרות!!!! וכשמבקשים מאתנו לשתף ומזמינים אותנו לאהוב, אז מתאהבים , וזה מאיר וממלא ומנחם וכואב כל כך את האין. שנה 💔.
Eliq מיתר Evyat תודה שבקשתם , תודה שהזמנתם תודה שממשיכים להאיר, גם לזכרו ♥️

אליק האח

מה שיפה אצלי, חוץ מהצדודית שקיבלתי מאמא, זה שאני לא לומד לקח.
שוב נתנו לי לקרוא בתורה בשבת שעברה, שוב הסכמתי, ושוב הסתבר לי שאני לא מעריך נכון את הסיכונים: הפרשה הייתה ארוכה מדי, דרמטית מדי, וגם הוציאו שלושה ספרי תורה! סתם בשביל הכיף.
אבל הקושי האמיתי תפס אותי בהפתעה: קראתי את הפרשה בקול, להתאמן על הטעמים, ופתאום התחלתי לבכות. בכי אמיתי כזה, שוטף. הוא הגיע לי משום מקום, אז עצרתי וניסיתי להבין, מה בעצם קרה פה.
תומס מאן ציטט את גתה, והסביר שהסיפור של יוסף ואחיו הוא הסיפור האנושי האולטימטיבי. פרעה חולם על פרות רזות, ואיכשהו, שר המשקים שלו מפנה אותו לאיזה משרת שפגש בבית הסוהר, במקום להמליץ לו על הפסיכואנליטיקאי שלו, זיגמונד (אני לומד עכשיו הרבה על פרויד, ב״כרם״, וזאת בדיוק הטענה שלו: החלום אינו מגלה את העתיד, כמו שיוסף מנסה לטעון. החלום הוא גילוי משאלה). מה היה אומר הפסיכואנליטיקן לפרעה? מן הסתם שהפרות הן התת-מודע שלו: הפרות הרזות יאכלו את הפרות השמנות, ולא ייוודע כי באו אל קרבן. המוות מחכה לכולנו, שמנים, רזים, מלכים ומשרתים. וכשהמוות בא, זה כבר לא משנה מה היה כאן קודם: פרות, שיבולים. אי אפשר לזכור. אבל אנחנו לא יכולים לחיות עם הידיעה הזאת, אז היא נדחפת לתת מודע ויוצאת לשוטט בחלומות כמו פרות ושיבולים.
אבל זה לא היה פרעה-פרויד שעורר אצלי את הבכי. זה היה זה: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם, וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: ״מֵאַיִן בָּאתֶם?״
וַיֹּאמְרוּ: ״מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל… כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים!״
…וַיֹּאמְרוּ: ״שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ - אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְהִנֵּה - הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד - אֵינֶנּוּ!״
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: ״הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר - ׳מְרַגְּלִים אַתֶּם!׳ בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ, חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה - כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה!״
אני זוכר שקראתי הרבה פרשנויות, פעם, בניסיון להבין את יוסף. למה הוא משתגע? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? היו כל מיני הסברים לא משכנעים - שהוא מנסה לנקום באחים או שהוא מנסה לבחון אותם, האם הם מתעללים בבנימין כמו שהתעללו בו, או שהוא מנסה להציל את בנימין, או שזאת מין תוכנית גדולה של יוסף להגשמת חלומות. אבל בשבת בבוקר הבנתי משהו אחד מהבטן. הבנתי מאד, ובכיתי: הוא פשוט רוצה לראות את האח הקטן שלו.
עברו עשרים שנה, אולי, החיים התגלגלו לכל מיני מסלולים תמוהים, אבל לפתע הם מביאים לפניו את ההזדמנות האחת, הבלתי חוזרת: לראות את אחיו הקטן. לראות את בנימין. כמה הייתי נותן בשביל לראות את איתן, עכשיו. רק לראות אותו. את כולכם הייתי מכניס לכלא בשביל זה! בלי תוכניות מסודרות, בלי לערב את אלוהים. תנו לי לראות את האח הקטן שלי!
(ובאמת לא קורה כלום, כשיוסף פוגש את בנימין. הם לא מדברים, הוא לא מספר לו כלום. הוא פשוט בוכה. הוא אפילו לא מחבק אותו. למרות שאצלי בראש הוא כן מחבק אותו. בלי כלום, בלי להסביר. מגיע לאחיו הקטן ומחבק אותו חזק, בהפתעה.)
שם בכיתי.
ביום ראשון הופיע אצלי בראש בדרך עקיפה סיפורו של השיר של אורפיאוס. ואחרי שהוא שב והציק לי כמה ימים, חיפשתי ונזכרתי שכבר השתמשתי בו, לפני חודש או משהו, בתגובה לתהילה ואן גלדר שכתבה שהיא מבקרת את קברו של עומר בהר הרצל גם בימים עמוסים. הגבתי אצלה שאני מבקר שם את איתן (ובאותה הזדמנות גם את עומר, שלא הכרתי בחייו), ושזה גורם לי להבין פתאום את הסיפור של אורפיאוס ואורידיקה.
אורפיאוס היה נגן מחונן, וגם חצי אל, שזה עוזר - כשאתה צריך להחיות מתים. הוא התאהב בנימפה אורידיקה, ומיד לאחר חתונתם - הכיש אותה נחש ארסי, והיא מתה. מתוך הכאב הוא ניגן, אורפיאוס, והאדמה פערה את פיה, וכארון הרשה לו לעבור את הסטיקס, ואפילו האדס - אל השאול - התרכך כששמע אותו. האדס ואשתו התאהבו בנגינתו של אורפאוס והרשו לו לחרוג מהנהלים - מותר לו להחזיר את אורידיקה מהשאול, אבל בתנאי אחד: הוא צריך ללכת לפניה ולא להסתכל אליה אפילו פעם אחת עד שהם יוצאים מהשאול.
וכמובן, אצל יוונים כמו אצל יוונים (ופרויד!) ברגע האחרון הוא מסתובב אליה, אורפיאוס, ואורידיקה נופלת חזרה לשאול. הפעם לנצח.
לא כל כך ברור למה הוא מסתובב. יש כמה גרסאות: אולי הוא דאג לה, אולי הוא חשב שהיא לא הולכת אחריו, ואולי הוא פשוט נורא התגעגע ורצה לתת לה חיבוק. באותו הרגע היא נעלמה וכל מה שאורפיאוס שמע היה לחישה: 'היה שלום!'.
השיר של אורפאוס, חשבתי, הזכיר לי קצת את גרפומניית הכתיבה של #איתןשלי, שהתחלתי פה עוד בתוך השבעה. ואנשים כתבו לי, כמו כארון והאדס, כמה יפה אני כותב את איתן. שאני כאילו עושה אותו חי, בשביל מי שלא הכיר אותו. ואני ידעתי שזה שקר. זאת נגינה בלירה; איתן לא יוצא מן השאול.
הפסיכולוגית שלי גרמה לי להבין שזה לא הסיפור של אורידיקה בכלל. זה הסיפור של אורפיאוס ו #אורידיקהשלו. איך כתבתי פה? #איתןשלי הוא לא איתן. וזה נכון לגבי אורידיקה, באמת. היא לא מתה שוב: היא מתה שוב רק לאורפיאוס.
״גם לך זה קרה,״ הזכירה לי הפסיכולוגית שלי, ״אחרי פגיעת המוח. אדם היה צריך לספר לך שוב, שאיתן מת.״
הוא מת כי הסתובבתי לחבק אותו. כי רציתי עוד פעם אחת לראות את האח הקטן שלי.
אני לא פרויד, אבל אולי ככה אנחנו חווים מוות. שוב ושוב ושוב. זה כואב נורא, אבל אחרת? זה בלתי נסבל. כשאורידיקה נעלמה לנצח הוא התנזר, או הפך להומו, או השתגע או התאבד או נרצח על ידי המינאדות. בכל מקרה לחיות הוא לא המשיך. וחבל, אומרים שהוא ניגן ממש טוב, אורפיאוס.

אליק האח

"ולפתע פתאום מקיצים אנו בבוקר אחד, ומה אנו רואים לפנינו. חיה שמעולם לא שמענו את שמעה! החיה הנושאת עמה את בני משפחה בכיסה! נניח שאני נושא עמי את בני משפחתי בכיסי שלי, לכמה כיסים אהיה זקוק? לששה עשר."
(ארנב משוחח עם חזרזיר - תודה לאבירמה על הדיוק בפרטים!)
(על קנגה)

סיפור הקרב

הקרב באל-עדיסה

הקדמה
תיאור זיכרון של קרב אלעדיסה, במטרה לשמר את הזיכרון עבור הילדים שלנו, זיכרון הגבורה של איתן ושל הלוחמים בצוות אוסטר, ושל עשרות לוחמים נוספים שפעלו בניגוד לכל אינסטינקט אנושי ורצו אל תוך האש כדי לחלץ ולהציל את חבריהם. התיאור מתבסס על שיחות עם לוחמי צוות אוסטר, מפקד היחידה, קצינים בחפ"ק ולוחמי 669 בחילוץ. לא מדובר בתחקיר, ואם יש טעות הרי היא טעות שלנו בהבנה.

אנו מלאי תודה והערצה לכל אותם אנשים שסיכנו את החיים שלהם ונלחמו שכם אל שכם לצד אחינו, אותם אנשים שעשו את המיטב כדי להציל את איתן.

שמות הלוחמים צונזרו כיוון שרבים מהם עוד בשירות פעיל, אנחנו נשמח לציין בשמם את כל הלוחמים שיסכימו לכך על מנת שכולם יכירו את גבורתם.
הלוחמים שנפלו בקרב מוזכרים בשמם המלא, כך שהתיעוד כאן יהיה עוד דף בהיסטוריה שלנו המוקדש לזכרם: יהיה זכרם של סרן איתן יצחק אוסטר, רס"ל אור מנצור, סרן הראל אטינגר, סרן איתי אריאל גיאת, רס"ל נזר איטקין ורס"ל נועם ברזילי ברוך.

רקע
הכפר אלעדיסה, המרוחק כ- 200 מטר ממשגב עם, הוא כפר שיעי בו נבנו במשך כמעט שני עשורים מערכי ביצורים ומחסני תחמושת בשטח הבנוי ובשטח המיוער הסמוך אליו (שס"מ - שטח סבוך מבוצר) במטרה לשמש את חיזבאללה ביום פקודה לפשוט על הגליל, לרצוח ולכבוש יישובים ישראלים. אחרי שורה של מבצעים חשאיים בכפר וסביבתו, חלקם בהובלת צוות אוסטר מפלגה ב' של אגוז, ביום שני, 30.9.2024 כ"ז אלול תשפ"ד יצא צה"ל לתמרון יבשתי בלבנון במטרה להשמיד את תשתיות הטרור סמוכות הגבול ולהשמיד את האוייב במרחב. את התמרון הצה"לי התחילה אוגדה 98 שפעלה במזרח הגבול. הצוות הראשון לחצות את הגבול הבינלאומי היה צוות אוסטר, החייל הראשון שדרך בלבנון בתמרון היבשתי בלבנון היה אור מנצור הי"ד, הקשר של הצוות.

התמרון היה אמור להתחיל יום קודם, כשצוות אוסטר היה מיועד לפשוט על מסגד שהיווה מפקדה של חיזבאללה בכפר. איתן היה מודע לסכנה ולכך שאולי לא יחזור, כמו שאמר לאחיו אביתר בשיחת טלפון במוצאי שבת, אך היה שלם וגאה בתפקיד שלו.

התמרון נדחה ביום והמסגד הופצץ מהאוויר.

הערכת מצב ותכנית להתקפה
בלילה שבין יום שלישי לרביעי (2.10.2024 כ"ט אלול תשפ"ד) אחרי למעלה מיממה בתוך לבנון, צוות אוסטר הגיע לחלק הצפוני של השס"מ (שטח סבוך מאוד), בסמוך לכפר אלעדיסה עצמו, ללא היתקלויות.
בעקבות מודיעין על "התעוררות של השטח" ותנועה של פעילי חיזבאללה במרחב הוחלט לפנות בוקר (סביב השעה 0300) להיכנס לאחד האיתורים בפאתי הכפר - מבנה קל יותר להגנה ובטוח יותר משהייה בשס"מ- בנוסף, המבנה מספק שליטה באש ובתצפית על יעדים להמשך בלב הכפר.
לאחר חצייה של בית קברות בפאתי הכפר עלו לתצפית מפקדים המפק"צ - אוסטר, הסמל ומפקדי הכיתות: נבחנו דפא"ות הכניסה למבנה. הוחלט על כניסה חשאית, כיוון שלא היה צפי למחבלים במבנה עצמו וזאת במטרה למנוע את גילוי הכוח ולחשוף אותו לסיכון מטווח ארוך יותר של פצמ"רים או טילי נ"ט.

תיאור המבנה וסדר כניסת הכוח
המבנה המדובר הוא מבנה בן שלוש קומות (קומת קרקע, קומה ק+1 וקומת גג), כניסה מהחלונות נשללה עקב סורגים על החלונות - לכן הוחלט על כניסה מהפאה המערבית.
עקב חשש ממטענים, סדר התנועה בכניסה למבנה היה קלע חוד, לוחם ס"פ, נגב חוד, אוסטר המפק"צ, מנצור הקשר, גיאת מפקד צוות הס"פ ומפקד נוסף מ”כ א' מצוות אוסטר.

מהלך הקרב
קומת הקרקע מחולקת לשלושה חלקים, הסריקה של שני החללים הראשונים עברה ללא תקלה. בחלל השלישי נמצא נשק רב (נשק נ"ט, מקלעי PK, רימונים ועוד) - אירוע שלא עורר חשד יוצא דופן כיוון שהצוות כבר היה רגיל למחסני התחמושת של חיזבאללה במרחב. החלל השלישי מורכב משני מישורים ביניהם יש כמה מדרגות. בקצה של אחד מהם מדרגות העולות לק+1 ובקצה השני דלת. כשהנגביסט חוד מתחיל לנוע לעבר המדרגות הס"פניק נתקל במחבלים מאחור - "מחבל!" צועק אחד מהכוח - צרור ראשון נורה ופוגע ככל הנראה בגיאת. הצוות משיב באש.
צרור ואחריו רימון. מהרימון נפגע י', הקלע חוד. נזרקים רימונים נוספים, אוסטר מנצור ומ' - מ"כ א' נתפסים מאחורי זיג (פינה של קיר) ויורים. מישהו צועק 'הכוח, נתקלנו מלפנים, מחבל מאחורי המדרגות'.
הירי שלהם מאפשר לי', שנפצע מרימון, להיחלץ לגג יחד עם הס"פניק והנגביסט חוד.
רימון נוסף נזרק. הכוח משיב באש. עוד צרור ועוד רימון.
מאחד הרימונים נפגע אוסטר בחזה. מנצור נפגע גם הוא.
אוסטר נופל, מתרומם ויוצא להביא את שאר הצוות על מנת להכנס שוב למבנה ולחלץ את שאר הלוחמים.
רגע לאחר מכן מ' בא לזרוק רימון לכיוון המחבלים וחוטף כדור. אוסטר נותן מכת אש לחיפוי ומאפשר לו לעבור את הפתח. מ' מצליח לחמוק החוצה בחסות האש לחיפוי.
אוסטר יוצא לארגן מחדש את הכוח להיערך להתקפה על המבנה. הוא ממקם נגביסט נוסף עם הנשק כלפי חוץ על מנת למנוע איגוף של הכוח בידי מחבלים, ולוקח איתו את ר' על מנת להיכנס פנימה שוב, במקביל, שאר הכוח בהובלת סמל הצוות מגיע לכיוון המבנה. אש מחבלים מומטרת מן הבית החוצה דרך הפתח במטרה למנוע מהכוח להיכנס שוב למבנה. אוסטר נתפס על הזיג כשר' מספר 2 שלו (כלומר - השני שנכנס לתוך החדר). לרוב, המפק"צ הוא מספר 2 בעצמו על מנת לאפשר לו לעסוק בניהול הקרב ואחד הלוחמים הוא מספר 1 - נכנס ראשון. לוחמים בצוות מספרים שאוסטר תמיד היה הראשון להיכנס - בטח כשמדובר בסיטואציה מורכבת ומסוכנת. הוא לא שלח את הלוחמים שלו לעשות את מה שלא היה עושה בעצמו והחליט להיכנס ראשון על מנת להשרות ביטחון.

הפציעה והפינוי
אוסטר חוצה את סף הדלת הוא חוטף צרור בשתי הירכיים ונופל לתוך המבנה. סביב השעה 0415 מדווח בקשר שאוסטר נפצע. הקרב עד כה אורך מספר מצומצם של דקות.
ר' מספר שהרגיש את הכדורים עוברים סמוך אליו, הוא ניסה לראות מי יוכל לעזור לו למשוך את אוסטר - אך מבין שהוא לבד. הוא חוצה את הפתח, מושך את אוסטר בווסט וחוזר איתו אל מאחורי דופן המבנה. שם הוא מביא אותו לחובש של הצוות. החובש ור' מפשיטים את אוסטר ותוך זמן קצר חובשים אותו בחוסם עורקים בשתי הרגליים. הטיפול בשלב זה נעשה בסמוך למבנה. הנאפ"ל (נקודת איסוף הפצועים) מתחיל לחטוף רימונים, ל' - החובש, נפצע קל מרסיס בכתף וממשיך בטיפול. שם חוברים אליהם גם המ"פ, צוות שמשון, והפרמדיק של היחידה. הפרמדיק מספר שבמשך עשרים - שלושים דקות של טיפול כשאוסטר עוד בהכרה הוא לא שואל בכלל על הפציעה שלו וממשיך לתת פקודות. ל' מבין שהנאפ"ל חשוף לאש גם מצפון ומבין שצריך לשפר מיקום. כל תנועה חשופה היא מסוכנת והם חייבים חיפוי באש. לל' אין סמכות פיקודית, אבל הוא מבין שזה עניין של חיים ומוות. ל מחליט לבקש אש לחיפוי למרות שלא ידע אם מישהו יקשיב לו. הוא הבין שאין דרך אחרת. "היכון למכת אש!" הוא צעק ולאחר מכן "מכת אש לחילוץ!" ואז, רגע של מופת: כל הלוחמים קמו מהמחסות שהם מצאו להם, תחת אש כבדה מהכפר, התרוממו ופתחו באש לחילוץ על מנת לאפשר את המעבר של החובש עם אוסטר שפצוע ברגליו, מחצר המבנה לטרסה מדרום למבנה.

החילוץ של אוסטר
בנקודה החדשה מתחיל ל' בעירוי פלזמה לאוסטר על מנת להחזיר נפח לדם לאחר איבוד הדם. ל' מספר שהוא ראה את האור חוזר לעיניים של אוסטר, ואוסטר חזר לתת פקודות בקשר.
סמל הצוות, שבינתיים לקח פיקוד על הכוח והתקדם בטיפוס על המבנה על מנת לחלץ את הלוחמים מהגג, שומע את אוסטר בקשר ועונה לו - "אוסטר, לקחתי פיקוד - אנחנו בסדר" - מתוך הבנה שמה שמדאיג את אוסטר זה מצב הצוות.
בינתיים מתחילים לזרום כוחות של יחידת אגוז לאיתור על מנת לסייע בחילוץ, הקצין הראשון להגיע הוא הסמ"פ שמקבל את הפיקוד על הצוות, אח"כ מגיע המ"פ יחד עם צוות שמשון, ובהמשך תוך זמן קצר מגיע בין היתר רופא היחידה אל החובש שמטפל באוסטר, שם הוא נמצא גם עם מפקד חולייה רפואית - בן דוד של אוסטר.
הרופא רואה שהטיפול טוב (אוסטר קיבל בשטח ארבע מנות פלזמה סה"כ) אך איבוד הדם מסכן את חיי הפצוע. בשלב זה, כשיש כוחות נוספים שנלחמים במטרה לנקות ולכבוש את האיתור, הצוות מחליט לא להמתין לפינוי מסודר, לוקח את אוסטר ומ' באלונקות (ארבעה אנשים באלונקה של אוסטר - בלי חילוף). צמוד לאלונקה של אוסטר נמצא גם הפרמדיק שמחזיק את עירוי הפלזמה כל הדרך. הכוח יוצא לדרך במעלה סבך תלול, מלא במדרגות סלע גבוהות כדי להציל את אוסטר ומ'.
הצוות לא מכיר את הציר כיוון שהנווט - קלע חוד, עוד פצוע על הגג ואוסטר בהכרה מעורפלת.
ר', שהוא גם אחד מנושאי האלונקה, מתאר שבמהלך המסע אוסטר מדי פעם התרומם מהאלונקה והוא אמר לו "אוסטר, אנחנו הולכים לחלץ אותך, הכל יהיה בסדר" ואז אוסטר נשכב חזרה.
בשיחה עם צוות מגלן שהיה מעורב בחילוץ, התברר שהם ירדו לעזור לסחוב את הפצועים - אחרי מסע ארוך בסבך תלול - ר' וא' (הנגביסט) סירבו ולא הסכימו לזוז ממקומם באלונקה. אחד הלוחמים באלונקה מתחלף ויורד למטה לעזור בחילוץ של נזר איטקין שנהרג גם הוא בכניסה לאיתור כשניסה להיכנס לחלץ את מנצור.
בשלב זה, מגיע אוסטר לאיתור סמוך לגבול - בית המח"ט, אליו ניתן להגיע ברכבים, שם הוא פוגש שוב את רופא היחידה ורופאה נוספת של גדוד 101 שמגיעה לשם על מנת לסייע לצוות הרפואי. אוסטר, בהכרה מעורפלת, מתנגד להזרקות העירוי. הרופא תופס אותו ואומר לו "או שתתן לנו לטפל בך, או שנכניס לך עירוי דרך העצם" אוסטר עונה לו "בסדר" ונרגע.
לאחר זמן, כשהעירוי בווריד לא מספק, מכניסה לו הרופאה עירוי דרך עצם הכתף.
זמן קצר לאחר ההגעה של אוסטר, סביב 0645, מגיע לבית המח"ט האמר לטובת פינוי הפצועים ועליו צוות 669.
הצוות מקבל את אוסטר, מבין שמצבו דחוף ועולה איתו על ההאמר לכיוון מנחת המסוקים. על ההאמר עולה גם ר', שלא עזב את אוסטר עד עכשיו מרגע הפציעה, במטרה לוודא שהוא מקבל את הטיפול הטוב ביותר.
צוות החילוץ אומר לר' שהוא צריך לרדת אחרת לא יהיה פינוי, ור' יורד.
הצוות על ההאמר מטפל באוסטר באופן מסור, מזהה שעיקר הסיכון הוא איבוד דם ולכן הוא מספק לו ארבע מנות דם במהלך הטיפול (דרך עצם הכתף השנייה). במהלך הנסיעה הנשימה של אוסטר נחלשת והם מסייעים לו גם עם מפוח חמצן.
סביב השעה 0715 הם מגיעים למנחת המסוקים ובשעה 0724 ממריא המסוק לבית החולים כשאוסטר עליו, מקבל טיפול צמוד.
בבית החולים זיו, זמן קצר אחרי הגעתו, כארבע שעות אחרי קרב הגבורה של צוות אוסטר ויחידת אגוז, נקבע מותו של איתן.

אחרית דבר
כיבוש אלעדיסה שהיה מתוכנן להיערך זמן ממושך, נגמר בתוך 8 שעות בלבד מרגע ההיתקלות, לאחר שהחל עם חילוץ גופותיהם של אור מנצור ואיתי גיאת. במהלכו מאות לוחמים רצו אל תוך האש כדי לחלץ לוחמים פצועים. לאורך כל הקרב הלוחמים שבקצה הפגינו דבקות במשימה ואומץ עילאי כדי לחלץ את חבריהם ובמקביל לעמוד במשימה.

זמן קצר לאחר הכיבוש משלימה יחידת אגוז את משימת השמדת התשתיות, מסיימת את משימתה בכפר אלעדיסה וחוזרת לארץ.

בקרב זה נהרגו סרן איתן יצחק אוסטר, רס"ל אור מנצור, סרן הראל אטינגר, סרן איתי אריאל גיאת, רס"ל נזר איטקין ורס"ל נועם ברזילי הי"ד.

"במותם ציוו לנו את החיים".