עלה מרומניה, התיישב בכרמיאל ולאחר מכן בנצרת עילית, שם עבד בקק"ל. התגייס למג"ב, ניהל את הכלבייה בגזרת ג'נין ובהמשך שירת בבסיס תע"ש נצרת. בלט כלוחם מסור, חברותי וחובב כדורגל מושבע. נפטר מדום לב במהלך משמרת. בן 53 בנופלו.
שלמה (סולומוניקו), בנם של לאה וקרול ואח לבקה, נולד בעיר יאש שברומניה ביום ט"ו באב תרצ"ה (14.8.1935). הוא גדל והתחנך ברומניה, ובשנת 1961 נישא לבחירת ליבו בטי מנדל. שנה לאחר מכן נולד בנם היחיד, ישראל (סורין).
בשנת 1965 עלו שלמה, בטי ובנם ארצה, מתוך רצון לבנות את עתידם במולדת. המשפחה התיישבה תחילה בכרמיאל. שלמה, שעיקר עבודתו המקצועית ברומניה הייתה בתחום היציקה, החל לעבוד עם הגעתו במפעל "וולקן" שבקריית אתא. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1968, עקרה המשפחה לנצרת עילית (לימים נוף הגליל), ושלמה החל לעבוד כמנהל עבודה בתחום הייעור במסגרת הקרן הקיימת לישראל.
שלמה היה אדם חביב, טוב לב ושופע חיוכים, שנודע בדאגתו העמוקה והראויה להערצה לאשתו ולבנו. בשל אילוצי שירותו התובעני, שהה בנו ישראל רבות אצל סבתותיו, אך בשעות המעטות שבהן שהה שלמה בבית, הוא הקפיד להקדיש את כל כולו לבנו. השניים פיתחו אהבה משותפת ועמוקה לספורט, ונהגו לצפות יחד במשך שעות רבות במשחקי כדורגל בטלוויזיה ואף לפקוד את מגרשי הכדורגל יחדיו.
רעייתו בטי נהגה לספר בחיבוק ובהומור על רגעי המתח המשותפים שלהם:
"אני זוכרת אותו יושב מול הטלוויזיה, כולו התלהבות ומתח למהלכי המשחק הבאים, סיגריה ביד האחת, כוס קפה שחור ביד השנייה, עוגיות על השולחן וכל כולו במשחק. מדי פעם הייתי שומעת צעקות מסולומוניק ומישראל ולפי הטון ידעתי אם זאת שמחה או ייאוש... כשהבנתי שאי אפשר להזיז את שניהם מהכדורגל, הכנסתי לבית טלוויזיה נוספת כדי שגם אני אוכל לצפות בתכניות האהובות עלי".
שירותו במשמר הגבול
כאנתרופולוג של נתינה ושליחות, התגייס שלמה בשנת 1970 לשורות משמר הגבול (מג"ב). בתחילת דרכו היה אחראי על הכלבייה החילתית, ואת מירב שירותו המבצעי ביצע בגזרת ג'נין. שלמה נקשר לחיל בכל נימי נפשו; הוא התנדב דרך קבע לבצע משמרות ארוכות ומעייפות, רבות מהן בשעות הלילה, והדגיש תמיד בפני סובביו את חשיבות השירות למען המדינה.
במהלך השירות רכש חברים נאמנים רבים בני כל הדתות – יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים – אשר העריכו את מקצועיותו ונהגו לפקוד את ביתו לעיתים תכופות. מפקדיו סיפרו עליו בגאווה:
"סולומוניק היה אדם שלא חשש ממשימות. לא פעם התנדב להישאר כדי שמישהו אחר יוכל לצאת לחופשה. כשהיה צריך שמשהו יתבצע בזמן ובאיכות הנכונה, היו דואגים שסולומוניק יהיה שותף בביצוע המשימה".
בשנת 1980, כדי לאפשר לו לשהות קרוב יותר לבני משפחתו, הועבר שלמה לשרת בבסיס משמר הגבול בתעשייה הצבאית (תע"ש) בנצרת. גם שם בלט בחריצותו ובנכונותו לבצע את המוטל עליו ללא פשרות, גם בימי עבודה ארוכים ומתישים.
נפילתו
ביום כ"ט בטבת תשמ"ח (19.1.1988), פקד את המשפחה ואת החיל אסון פתאומי. יום קודם לכן יצא שלמה למשמרת צהריים שגרתית, ובשיחתו האחרונה עם בטי סיכמו השניים כי למחרת בבוקר יצאו יחדיו לבילוי משותף בשוק.
במהלך המשמרת, חש שלמה פתאום ברע ודיווח על כך לחבריו. הוא הובהל במהירות באמבולנס לכיוון בית החולים, אך במהלך הדרך נדם ליבו כתוצאה מדום לב חריף והרופאים נאלצו לקבוע את מותו.
שלמה היה בן חמישים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנצרת עילית, העיר בה קשר את גורלו. הוא הותיר אחיו אישה, בן ואחות כואבים.
במהלך ימי השבעה, גילתה רעייתו בטי מחבריו הרבים סיפורי גבורה והצלחות מבצעיות רבות של בעלה, שאותן בחר בצניעותו המופלגת שלא לשתף בבית, כדי לשמור על שקט ושלווה בקרב יקיריו.
מורשתו והנצחתו
באתר עמותת הכומתות הכחולות נכתב לזכרו:
"סולומוניק – סולו בשביל בני משפחתו, היה דמות מאוד חביבה על כל מי שהכיר אותו, ובמיוחד על משפחתו. דאגתו לאשתו ולבנו היחיד הייתה ראויה להערצה. חיוכו וטוב ליבו ייזכרו לעד".
שמו של רב-סמל שלמה אוסיאס ז"ל מונצח במספר אתרי זיכרון מרכזיים:
הנצחה עירונית: שמו חקוק בבית "יד לבנים" בנצרת עילית (נוף הגליל).
הנצחה חילית וארצית: שמו מונצח באנדרטת חללי משמר הגבול המרכזית בצומת עירון, וכן באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל השוכנת בקריית אתא.