סמ"ש בר מימון אוריאל (וולף) ז"ל

אודות

אוריאל נולד ביום ג' בתשרי תשמ"ב (1.10.1981) בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה, בן יחיד ומיוחל להוריו אילנה ולאונרדו. מילדותו בלט באהבתו העצומה ובחיבורו הטבעי והמיוחד לבעלי חיים; בגיל שמונה החל ללמוד רכיבת סוסים ובגיל שתים-עשרה כבר השתלם באילוף כלבים. בשנת 1996, כשהוא בן ארבע-עשרה, הגשים יחד עם אימו שאיפה של שנים ארוכות ועלה ארצה. השניים השתקעו באשקלון והשתלבו בחמימות בקהילה הדרום-אמריקאית המקומית.

אוריאל החל את לימודיו בכיתה ט' בבית הספר "הנרי רונסון" באשקלון, המשיך לכפר סילבר, ואת חוק לימודיו סיים בכפר הנוער "מנוף" שבעכו במגמת מזון ומלונאות. בכפר בלט אוריאל כנער רב-כישרונות: הוא התגלה כקונדיטור מקצועי ומחונן, הפגין יכולות גבוהות במקצועות הריאליים (מתמטיקה ופיזיקה), ובזכות עקשנותו בנה במו ידיו מכונית קרטינג מאולתרת. מוריו תיארו אותו כנער עקשן שנלחם עד הסוף על עקרונותיו, בעל ברק מיוחד בעיניים וגומות חן שאי אפשר היה לשכוח.

אוריאל היה ספורטאי פעיל – הוא שיחק כדורגל, למד צלילה, וסיים קורס קראטה בדרגת קיו 5 בשוטוקאן ריו בנהריה. במקביל ללימודיו, עבד מדי בוקר בכלבייה ובאורוות הסוסים של כפר הנוער. הוא היה עלם חתיך, כריזמטי, אמיץ לב ובעל מבטא ספרדי מתגלגל ושובה לב. הוא ניהל זוגיות מיוחדת ועמוקה עם חברתו לכפר, מזל מסאלה. מעל לכל, אוריאל היה בן מסור באופו יוצא דופן; הוא סייע לאימו בהתאקלמותה בארץ, וכאשר חלתה במחלת הסרטן, סעד אותה ותמך בה במסירות נפש בטיפוליה הכימותרפיים הקשים.

שירותו במשמר הגבול
לקראת גיוסו באוגוסט 2001, נתקל אוריאל בהתנגדות היות ונקבע כבן יחיד. אולם, כפייטר אמיתי שרצה לשרת בחזית הלחימה ולהביט לאויב בעיניים, הוא נלחם בעוז ואיים בכל תוקף עד אשר אושר לו שירות קרבי. הוא החל טירונות במחנה 80 ומשם עבר לטירונות משמר הגבול (מג"ב) אותה סיים בהצלחה.

עם סיום הכשרתו שובץ אוריאל ביחידת מג"ב עזה והוצב באחד האזורים המתוחים ביותר באותם ימים – גזרת מחסום ארז. חבריו ומפקדיו העידו עליו שהיה לוחם ללא חת, חבר מקסים ומפקד אהוד שהפגין אומץ לב נדיר ונוכחות פיקודית מורגשת.

נפילתו בקרב גבורה במחסום ארז
בשבת, ח' באייר תשס"ב (20.4.2002), חזר אוריאל לבסיסו במחסום ארז לאחר שבילה שעות ספורות בבית החולים "הדסה עין כרם", שם חגג עם אימו החולה את יום הולדתה ה-48. זמן קצר לאחר חזרתו, זיהו הכוחות מחבל חמוש ברובה קלצ'ניקוב ורימונים המתקדם בוואדי לעבר העמדה הישראלית.

אוריאל ושוטר מג"ב נוסף לא היססו, חתרו למגע בנחישות ונעו לעמדה קדמית מול המחבל. הם פתחו לעברו באש מדויקת וריתקו אותו למקומו, ובכך מנעו אסון כבד והצילו את חייהם של לוחמים רבים. תוך כדי חילופי האש, כשאוריאל ניסה לשפר את עמדתו כדי לפגוע במחבל, חדר קליע דרך חרך הירי שבחומה ופגע בראשו. אוריאל נהרג במקום והוא בן עשרים בלבד, גיבור עד רגעיו האחרונים.

אוריאל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי באשקלון. על מצבתו נחקקו המילים המרגשות בספרדית: "לוקו לינדו יקר, אוהבים אותך אבא ואימא".

אימו של אוריאל, אילנה, שהייתה קשורה אליו בכל נימי נפשה, נפטרה בשל מחלתה כעבור שמונה חודשים בלבד, שלושה שבועות לאחר שקיבלה בגאווה ובדמעות את עיטור השירות של משטרת ישראל שהוענק לבנה מהמפכ"ל על דבקותו במטרה ואומץ ליבו. חברתו האהובה, מזל, הלכה בדרכו והתגייסה לאותה יחידת מג"ב בה שירת, תוך שהיא סועדת את האם אילנה עד יומה האחרון.

מורשתו והנצחתו
נחישותו של אוריאל לשמש כלוחם חוד כבן יחיד, הסתערותו המיידית לעבר מקור האש במחסום ארז, והאהבה האינסופית שרחש לאמו ולבעלי החיים, נותרו כמורשת חקוקה של גבורה עילאית, אומץ לב וחוסן נפשי.

פרויקט הכלבייה בכפר מנוף: בשנת 2006, לזכרו של אוריאל ובתרומתה האחרונה של אמו, הוקם בכפר הנוער "מנוף" פרויקט מיוחד לאילוף גורי כלבים טרם העברתם למערכת הביטחון, המנציח את אהבתו הגדולה לכלבנות.

הנצחה ממלכתית: שמו של סמל-שני אוריאל בר-מימון ז"ל מונצח בכבוד באנדרטת חללי משמר הגבול בצומת עירון, באנדרטת חללי משטרת ישראל במכללת השוטרים בבית שמש, באנדרטת הנופלים בעיר אשקלון, ובדף יזכור רשמי באתר "גלעד לזכרם".

יהי זכרו ברוך ומבורך לעד.