ממ"ש סעדי סאלח ז"ל

אודות

סאלח סעדי נולד ב-1 ביולי 1931 בחיק שבט סעדיה ("ערב אלעאבה") במשאייח' סעדייה, באזור גבעת אלונים ואלוני אבא (כיום בסמת טבעון), בנם של ארחיים וחדרה. סאלח גדל בבית מנהיגי השבט – משפחה בדואית מפוארת וידועת שם, שממנה מונו מנהיגי השבט והמוכתרים לאורך הדורות. בני המשפחה נודעו בחכמתם, בכושר מנהיגותם, באומץ ליבם ובבקיאותם בחינוך ובמשפט השבטי.

סאלח ינק מאביו המוכתר את מסורת המנהיגות הבדואית, הבקיאות ברזי המשפט, המנהגים והטקסים. מגיל צעיר בלט כתלמיד מצטיין, ונהג לצאת למרעה כשספר בידו. השנים שבילה בחיק הטבע – בין ההרים, הוואדיות והגבעות – היקנו לו הכרות עמוקה עם טופוגרפיית הארץ, הצמחייה והחי. ניסיון זה חידד את חושיו, העניק לו יכולת אבחון נדירה ויכולת הישרדות גבוהה. בנעוריו נשלח ללמוד בבית הספר של המנדט הבריטי בשפרעם, שם הצטיין בכל המקצועות והשפות וזכה לכינוי "איש הספר".

איש חינוך ומנהיג קהילתי
עם קום המדינה, פנה סאלח לתחום הציבורי והחינוכי. הוא עבד כמורה ולימים מונה למנהל בתי ספר בשבטים הבדואים סעדייה, זבידאת וסואעד. סאלח היה מורה ומחנך מעולה ומוערך, שראה בחינוך מפתח לעצמאות כלכלית ולקידום דור העתיד. רבים מתלמידיו ראו בו דמות לחיקוי והמשך הישגיהם בחיים נזקף לזכות השפעתו.

בשנת 1950 נשא לאישה את לוטפייה חסן סעדי, בת מנהיג השבט בציפורי. השניים הקימו בית חם ומסור.

גיוסו למשמר הגבול וסלילת הדרך
סאלח מעולם לא שכח את אחיו הבכור, אברהים, שנפל בשנת 1948 בעת מילוי תפקידו בתקרית בזכרון יעקב. בשנת 1955, כשהיה בן 24, שמע כי משמר הגבול זקוק לאנשים בעלי ניסיון וידע בידיעת הארץ לשמירה על גבולות המדינה. ב-5 באפריל 1955 נטש את ספסל ההוראה והתגייס למג"ב כדי לתרום לביטחון המדינה.

גיוסו של סאלח היווה אבן דרך היסטורית: הוא גייס אחריו את בני שבטו והיווה סמל ודמות לחיקוי לבני שבטים בדואים רבים שהתגייסו בעקבותיו לכוחות הביטחון. סאלח סלל את הדרך והיה לחלק מכריע בהפיכת האוכלוסייה הבדואית לחלק בלתי נפרד מזרועות הביטחון והגנת המדינה.

אגדת גששות ופריצת דרך פיקודית
במג"ב התגלה סאלח כעילוי בתחום הגששות והסיירות. מפקדיו נדהמו מיכולתו המדהימה לקרוא את השטח, לנתח עקבות ולהיכנס לראשו ולמחשבותיו של האויב. הוא ידע להבחין בדיוק רב בפרטים הקטנים – מגיל וגובה הצועד, דרך מהירות הליכתו ועד משקל הציוד שנשא. הוא סיכל ניסיונות הטעיה מתוחכמים רבים (כהליכה אחורנית או נעילת נעליים מוסוות) והציל חיילים ואזרחים רבים ממוקשים וממארבים.

סאלח השתתף במאות מרדפים בעמק בית שאן, בגבול הצפון ובדרום לבנון:

ב-11 באוקטובר 1963 הוביל מרדף בגבעות לבנון שהביא לתפיסת שלושה מרגלים ליד הכפר מזרעה.

ב-19 באוקטובר 1966 הוביל מרדף נחוש ברמות נפתלי וחשף חוליית מחבלים בסבך.

ב-19 ביוני 1969 הוביל כוח בעקבות חוליית מחבלים שחדרה לקיבוץ קשת והסתתרה בכפר כנא, הבחין בהם ראשון מטווח קצר ומנע אבדות.

סאלח מונה להקים ולהתוות את תורת ההדרכה של יחידת הגששים במג"ב – תוכנית לימודים אותה חיבר לבקשת מפקדיו, ואשר שימשה דורות של גששים במג"ב ובצה"ל. בשנת 1970 הועלה לדרגת קצונה (מפקח משנה) והיה לקצין הבדואי הראשון בתולדות משמר הגבול.

נפילתו
ביום 24 בפברואר 1972, לאחר פעילות מבצעית שבה גילה את גופותיהם של בני הזוג מלכה ממושב זרעית, התקשר סאלח לביתו והודיע כי יגיע למחרת בבוקר. עוד בטרם הניח את אפרכסת הטלפון, נשמעה בקשר הודעה על רכב צבאי שנפל למארב מחבלים באזור "גשר בן" בעקבותיו נדרשה תגבורת דחופה.

אף שלא היה אמור להוביל את הכוח, התנדב סאלח מיד לפקד על התגבורת והמהר לעבר מקום ההיתקלות. כשהגיע הכוח למרחק של כ-40 מטרים מעברו השני של הגשר, נפגע הזחל"ם שבו נסע מפגיעה ישירה של פצצת בזוקה. סאלח נהרג במקום, ועימו בתקרית נפלו סגן דרור ברגן ז"ל (מפקד יחידת "אגוז") ואליהו מוטלמן ז"ל. לפני מותו, עוד הספיק לבקש מיעקב גנות שנפצע לצידו לשמור על משפחתו ולהבטיח שילדיו ימשיכו בלימודיהם.

סאלח נפל ביום ט' באדר תשל"ו (24 בפברואר 1972). בן ארבעים שנה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין המשפחתי שייח' חוסיין ליד אלוני אבא, ונטמן לצד אחיו אברהם ז"ל.

הנצחה ומורשת
אלפי אזרחים, קצינים ואנשי כוחות הביטחון – יהודים, בדואים, דרוזים וערבים – ליוו את סאלח בדרכו האחרונה. במהלך מסע ההלוויה סגרו תושבי קריית טבעון את העסקים ועמדו מצדיעים לקצין ולשכן שהעריכו.

ראש מועצת קריית טבעון, יצחק קלנברג, ספד לו: "היום נכרתה ברית דמים בין קריית טבעון לשכנתה סעדייה". מפקד מג"ב, ניצב שמעון אשד, תיאר אותו כאגדה בחייו וכעמוד התווך של הגששות והביטחון השוטף בחיל.

מורשתו כמחנך, כקצין פורץ דרך וכאבי תורת הגששות במשמר הגבול מונצחת באתרי הזיכרון של משטרת ישראל ומשמר הגבול.

יהי זכרו ברוך.