סמ"ר רפאל יהודה (משה) ז"ל

אודות

ילדות, חינוך ורקע משפחתי
רפאל יהודה (משה) נולד ביום י"א בניסן תש"ח (20 באפריל 1948) בירושלים, בנם של חוה וחיים זאב. הוא גדל במשפחה דתית-לאומית חמה, אח צעיר לנילי, שושנה ומינה, ואח בוגר לאלה, נחמה ושרה.

בקטנותו עברה המשפחה להתגורר במושב מירון שבגליל העליון. שם ספג חינוך תורני שורשי והתוודע מקרוב לאהבת הארץ ולעבודת האדמה. את לימודיו התיכוניים המשיך בישיבת "צאנז" (ישיבת "דברי חיים") בנתניה השייכת לזרם החסידי. במהלך לימודיו בישיבה, מתוך גילוי אחריות ורצון עמוק לתרום לביטחון המדינה, החליט להתגייס לשירות צבאי ויצא מן הישיבה.

השירות במשמר הגבול ופועלו
עם גיוסו לצה"ל הוצב משה-יהודה במשמר הגבול – הזרוע המבצעית של משטרת ישראל. הוא מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות, ובתום שירות החובה המשיך לשירות קבע בחיל, בו הגיע לדרגת סמל ראשון (סמ"ר).

בד בד עם שירותו הביטחוני, ניהל משק חקלאי בביתו שבמושב מירון, תוך שהוא משלב בין הגנה על المדינה לעבודת כפיים מבורכת. מפקדיו וחבריו לשירות הכירו אותו כאדם ישר, חרוץ ואיש עבודה מסור.

משפחתו ואישיותו
את איריס, רעייתו ואם ילדיו, הכיר בזכות שידוך ובעצה אחת של חבר משותף של הוריהם. השניים נישאו בראשית שנות השבעים והקימו את ביתם במושב מירון. במרוצת השנים נולדו להם תשעה ילדים: התאומות רחל ולאה, שמעון, דבורה, ריקי, יוסף אליעזר, חוה, יהודית וסימה.

משה-יהודה היה איש משפחה למופת, בן זוג אוהב ושותף לדרך, ואב מסור שהעמיד תמיד את משפחתו בראש מעייניו והקפיד שלא יחסר לילדיו דבר. בהמשך חייו זכה לחבוק שישה נכדים, נטל חלק פעיל בגידולם והנחיל להם את ערכיו ואת אמונתו.

משה-יהודה היה אדם נעים הליכות, מאיר פנים, אהוב על בריות והפיץ סביבו אור ושמחה. הוא ניחן במידת הכנסת אורחים מיוחדת, אהב לארח ולפנק את הסובבים אותו, אהב לטייל בשבילי הארץ ולצאת לחופשות משפחתיות.

הוא דבק באמונו בבורא עולם ובתורת ישראל; במיוחד התאפיין בהתמדתו בתפילת ותיקין בקבר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון – תפילת שחרית מוקדמת עם הנץ החמה, שאותה לא החסיר.

פציעתו ונפילתו
בגיל ארבעים ושמונה לקה משה-יהודה בדלקת קשה בלבלב. מאדם בריא, חסון, פעיל ועסוק, נשמטו בפתאומיות כוחותיו. לאחר חודש ימים של מאבק איתנים וייסורים קשים, השיב את נשמתו לבוראה.

סמל-ראשון משה-יהודה רפאל-לאופר נפל בעת שירותו בנר חמישי של חנוכה, כ"ט בכסלו תשנ"ז (10 בדצמבר 1996), והוא בן ארבעים ושמונה בנופלו.

הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבמושב מירון. משה-יהודה הותיר אחריו רעיה – איריס, תשעה ילדים, נכדים ואחיות.

הנצחתו
על מצבתו חקקו אוהביו ובני משפחתו את המילים המבטאות את אורחות חייו:
"איש תם וישר, נהנה מיגיע כפיו, ממתפללי מניין ותיקים על ציונו של רשב"י".

זכרו מונצח במספר אתרים:

באנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון.

באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל בבית שמש.

בדף לזכרו באתר האינטרנט "גל-עד לזכרם" של משטרת ישראל.

יהי זכרו ברוך.