סגן רועי רוטברג ז"ל, מפקד האזור (מא"ז) בנחל עוז, בן שמריהו ויעל. יליד תל אביב. נרצח במארב מחבלים בשדות המשק ב-29.4.1956 (ל"ג בעומר, י"ח באייר תשט"ז) בגיל 21. בהלווייתו נשא משה דיין את הספדו המפורסם. נטמן בנחל עוז, הותיר אישה (אמירה) ובן (בועז).
רועי, בן שמריהו ויעל. נולד ביום כ"א בניסן תרצ"ה (24.4.1935) בתל-אביב. בן למשפחה חלוצית שעל ברכיה חונך וגודל, בה קלט את הנאמנות לעם והמסירות למולדת וספג את הנטיה להקרבה עצמית ואי-רתיעה בפני קשיים וסכנות. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "נס ציונה" שבתל-אביב. וכבר אז, במלאת לו י"ג, ניתנה לו האפשרות להוכיח את אחריותו וזיקתו לבטחון בהתרוצצו עם תשדורות בין העמדות בעת מלחמת-הקוממיות. לאחר-מכן עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי "מקוה-ישראל" אשר עיצב את דמותו- דמות עובד-אדמה מתוך אהבה עצומה. אחרי שנה אחת של לימודים ב"מקוה-ישראל" למד בבית-הספר המקצועי "שבח" שבתל-אביב. עזר להוריו בכל עד כדי יציאה לעבודה בזמן החופש הגדול למען יוכל לממן את הוצאות-הלימוד בבית-הספר.
עוד בגיל צעיר הצטרף ל''התנועה המאוחדת" ובמלאת לו ט"ז היה למדריך מסור אשר דאג לפעולות-חניכיו ואף לחיי-התרבות שלהם. גישתו ללימודים היתה רצינית והוא הירבה לקרוא לשם הרחבת ידיעותיו ולאחר-מכן היה מטיף לצורך בחקלאים משכילים, בעלי-הכשרה מעשית ותיאורטית נאותה, למען יוכלו לשאת את הנטל הכבד של ישוב שממות-הארץ. הפסקת-לימודיו ב"מקוה" אמנם גרמה לו צער רב אך מאושר היה כשניתנה לו האפשרות להתקשר עם האדמה ולהשתתף בבניין קבוצה ויישוב-השממה.
התנדב לצה"ל במסגרת נח"ל בהיותו למטה מגיל הגיוס; זה היה ביולי 1952. סיים קורס-קצינים, כשנתקבלה ההחלטה לעליה לנחל עוז הוטל עליו תפקיד הבטחון והוא נתמנה כמפקד האזור. רכש ידיעות צבאיות מתוך קריאה בספרות צבאית ואף במסגרת אימונים ונשא בעול תפקידו הכבד מתוך אחריות מלאה. ראשון היה לכל דבר בהתנדבו לכל ובביצוע כל תרגיל קשה ובכוח ראשוניותו ורצונו שימש דוגמה אישית נפלאה לכל אחר מחבריו. בכל צעד ושעל עמד לעיניו הקו של חיי המשק כמודד העיקרי להתאמה עם החוש לצדק ומכאן שידע להתעלות על השנאה ולא להסתנוור על-ידיה למרות מה שחייו ועבודתו התנהלו בצל תותחי האויב.
מטבעו לא ידע יאוש; הוא נלחם בו ויכול לו ותמיד היה ראשו זקוף והליכתו גאה. לא היה מקל בערכו של דבר קטן כגדול ומרוב רצינותו ידע לעבוד בלי הפסקה וללא-לאות, כי דבר אחד היה קיים לגביו: החובה לעשות. הוא האמין כי הכוח לא נוצר כדי להרוס שכן הכוח הוא אבי היצירה והבניין. לא הירבה דברים אך בדברו היו דבריו שקולים ולעניין וכן רכש יחס של כבוד גם מצד הקשישים ממנו. אף כי היה נתון תמיד לסכנות אורבות מצד האויב במלאו את התפקיד של שומר נאמן לגבולות-ישראל היתה בו שמחת-חיים וחוש-הומור דק, אהב מוסיקה ומשיכתו העזה ליופי היתה ניכרת בהתנהגותו היומיומית, בגישתו לסדר, בדקדקנונו בענייני-לבוש, כתב-יד וכו'.
נועם-הליכותיו ואהבת-הזולת אף הם חיבבוהו על אחיו-חבריו. בל"ג בעומר תשט"ז (29.4.1956) הגיעה הודעת התצפית, כי ערבים קוצרים בשדה ליד הגבול ואז באו לידי ביטוי עירנותו המתמדת, מזגו התוסס ואומץ-לבו. מייד חבש את סוסתו ויצא למקום. במילוי תפקידו זה נפל על משמרתו מיריות הערבים שגררוהו אל מעבר לגבול. ביום נפלו הוענקה לו דרגת סגן.
הגבול באזור קיבוץ נחל עוז סומן באמצעות תֶּלֶם. מספר ימים לפני הרצח, התקבלה הצעתו של מפקד מנגנון האו"ם באזור, לוטננט גנרל בֶּרנס, שאמרה כי צבא ישראל וצבא מצרים לא יכנסו ל-500 המטרים הסמוכים לתלם. דיין התנגד להצעה זו אך נאלץ לקבלה בלחצו של בן-גוריון. המא"ז רועי רוטברג נהג לסייר לאורך הגבול רכוב על סוסו, כדי לשמור על שדות הקיבוץ ולגרש מסתננים. הוא עצמו היה מוכר הן למסתננים והן למודיעין המצרי. בל"ג בעומר 29 באפריל 1956, היו אמורות להיערך ארבע חתונות של זוגות מגרעין הקיבוץ בערבו של יום. באותו בוקר הגיע רוטברג אל השדה הסמוך לגבול כדי לגרש רועים פלסטינים שירו לעבר שדות הקיבוץ[4]. הוא נקלע למארב מתוכנן. קבוצת מסתננים פלסטינים שקצרו שיבולי דורה[8], שימשה כפיתיון[9] וחמקה לחורש סמוך כשרוטברג התקרב. בעת שרכב על סוסו לתוך השדה, הותקף על ידי אנשים חמושים מן המארב. הוא הספיק לירות מספר יריות לפני שהופל. הוא נורה בעת שרכב על סוסו, ונורה שנית בעת ששכב על הארץ. גולגולתו רוצצה בקתות רובים. הרצח בוצע בידי חמישה ערבים סמל משטרה מצרי ופלאח פלסטיני, בחברת קצין ושני חיילים מצרים.
גופתו נגררה אל מעבר לגבול המצרי, לרצועת עזה, שם התעללו בה: פניו הושחתו ועיניו נוקרו, כפי שרמז משה דיין בנאומו.
לאחר מעשה
גופתו של רוטברג הוחזרה לישראל באותו יום אחר הצהריים, בתיווך ועדת שביתת הנשק ישראל–מצרים, ולמחרת בערב, ב-30 באפריל, נערכה בנחל עוז הלווייתו. במותו הותיר אישה, אמירה לבית גליקסון, ואת בנם התינוק, בועז. מספר ימים לפני הלוויה, נפגש משה דיין עם רוטברג במהלך ביקור בקיבוץ נחל עוז, והתרשם ממנו מאוד. דיין ועזר ויצמן התארחו באותו ל"ג בעומר בו נרצח רוטברג, בנחל עוז, כקרוביו של אחד מארבעת החתנים שעמדו להינשא באותו יום. למחרת היום ביקש לשאת הספד בהלוויה. הוא כתב את הנאום בעצמו במשך פחות משעה, ובהלוויה קרא את ההספד מן הכתב.
לכידת הרוצחים ומשפטם
חצי שנה לאחר מכן, ב-29 באוקטובר 1956, יצאה ישראל למבצע קדש (מלחמת סיני). במהלך המבצע כבש צה"ל את רצועת עזה, וימים ספורים לאחר מכן, בנובמבר 1956, נלכדו שני החשודים ברצח: אומבאשי (קוֹרפּוֹרָל) ג'מיל אל-עווד קאסם אל-ואדיה, סמל משטרה בן 30, ומחמוד מוחמד יוסף אבו זיארה, פלאח בן 50. עניינם נידון בפני הרכב של בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות הנשיא בנימין הלוי, שבינואר 1959 מצא את השניים אשמים ברצח וגזר עליהם מאסר עולם. הנאשמים הגישו לבית המשפט העליון ערעור, וזה נדחה במאי 1960 על ידי הרכב בראשות השופט משה לנדוי. בשנות ה-60 הוחזרו אל-ואדיה ואבו זיארה למצרים במסגרת חילופי שבויים
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במשקו; בין מספידיו היה הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין. הניח אשה וילד. קבוצת נחל-עוז הוציאה חוברת לזכרו בשם "רועי". דברים לזכרו ולדמותו הועלו ב"אבים". הילקוט שהוצא בשנת 1960 על-ידי המועצה המקומית של רמת-השרון.
Roi Rothberg
April 24, 1935 – April 29, 1956
Roi Rothberg was murdered by Palestinian infiltrators in the fields of Kibbutz Nahal Oz. He was 21 years old when he was killed.
Roi, son of Shmaryahu and Yael, was born in Tel Aviv on April 24, 1935. He grew up in a pioneering family, from whom he absorbed a deep commitment to the Jewish people and the State of Israel, as well as a willingness to sacrifice and face challenges and danger.
He completed his elementary education at the Ness Ziona School in Tel Aviv. At the age of 13, during the War of Independence, he already demonstrated his sense of responsibility and dedication to security by carrying messages between military positions.
Later, he studied at the Mikveh Israel Agricultural School, where his love for the land and farming took shape. After one year, he continued his studies at the Shevach Vocational School in Tel Aviv. During his school years, he helped support his family and worked during summer vacations to help cover his educational expenses.
At a young age, Roi joined the United Movement youth movement. At 16, he became a devoted counselor, caring deeply for the activities and cultural lives of his trainees.
Roi believed strongly in the importance of educated farmers with both practical and theoretical knowledge, who would help build and develop the land of Israel. Although leaving Mikveh Israel was difficult for him, he was happy when he received the opportunity to work the land and take part in establishing a new community.
In July 1952, before reaching the official enlistment age, Roi volunteered for the Israel Defense Forces as part of the Nahal Brigade. He completed officers' training, and when the decision was made to establish Kibbutz Nahal Oz, he was appointed security officer and commander of the area.
He dedicated himself fully to his role, studying military subjects, participating in training exercises, and carrying the heavy responsibility of protecting the kibbutz and its borders. He was always the first to volunteer, setting a personal example through his courage, determination, and commitment.
Despite living and working under the constant threat of enemy fire, Roi remained optimistic and full of life. He loved music and beauty, and his attention to detail was reflected in every aspect of his life. His kindness, modesty, and love for others earned him the respect and affection of his friends and fellow kibbutz members.
On April 29, 1956, during the Jewish holiday of Lag BaOmer, a lookout reported that Arab shepherds were cutting crops near the kibbutz fields. Roi immediately rode out on horseback to protect the fields and drive away the infiltrators.
He was ambushed by armed Palestinian infiltrators near the border. Roi fought back and managed to fire several shots before he was killed. His body was taken across the border into Gaza and was returned to Israel later that day through the mediation of the Israel-Egypt Armistice Commission.
On the day of his death, Roi was promoted to the rank of lieutenant.
He was laid to rest in the cemetery of Kibbutz Nahal Oz. Among those who delivered eulogies was the Chief of Staff at the time, Lieutenant General Moshe Dayan, whose famous memorial speech became one of the most remembered speeches in Israeli history.
Roi left behind his wife Amira and their infant son Boaz.
The members of Kibbutz Nahal Oz published a memorial booklet in his honor titled Roi. His memory and legacy were also commemorated in various publications and memorial works.
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.
ההספד https://www.youtube.com/watch?v=tZBjFqkT_aQ
ראה עוד >
A eulogy for Roy delivered by Chief of Staff Moshe Dayan
Yesterday morning Ro’i was murdered. Dazzled by the calm of the morning, he did not see those waiting in ambush for him at the edge of the furrow. Let us not cast accusations at the murderers today. Why should we blame them for their burning hatred for us? For eight years they have been dwelling in Gaza’s refugee camps, as before their eyes we have transformed the land and the villages in which they and their forefathers had dwelled into our own property.
We should not seek Roi’s blood from the Arabs in Gaza but from ourselves. How have we shut our eyes and not faced up forthrightly to our fate, not faced up to our generation’s mission in all its cruelty? Have we forgotten that this group of lads, who dwell in Nahal Oz, is carrying on its shoulders the heavy gates of Gaza,[a] on whose other side crowd hundreds of thousands of eyes and hands praying for our moment of weakness, so that they can tear us apart – have we forgotten that?… We are the generation of settlement; without a steel helmet and the muzzle of the cannon we will not be able to plant a tree and build a home. Our children will not have a life if we do not dig shelters, and without barbed wire and machine guns we will not be able to pave roads and dig water wells. Millions of Jews who were exterminated because they had no land are looking at us from the ashes of Israeli history and ordering us to settle and resurrect a land for our people. But beyond the border’s furrow an ocean of hatred and an urge for vengeance rises, waiting for the moment that calm will blunt our readiness, for the day that we heed the ambassadors of conspiring hypocrisy, who call upon us to put down our arms.
Let us not flinch from seeing the loathing that accompanies and fills the lives of hundreds of thousands of Arabs who dwell around us and await the moment they can reach for our blood. Let us not avert our eyes lest our hands grow weak. This is the destiny of our generation. This is the choice of our lives – to be ready and armed and strong and tough. For if the sword falls from our fist, our lives will be cut down.[11]
The following day, Dayan recorded his speech for Israeli radio, in a version that omitted any reference to Palestinian refugees looking on as Jews cultivate the lands they had been evicted from, and suppressing his remark that they should not be blamed for hating the people who dispossessed them.
0
0
0
