ישראל יצחק (ישראליק) גולדשטיין ז"ל

אודות

ישראל יצחק גולדשטיין ע״ה, שנודע בפי משפחתו וחבריו בחיבה כ"ישראליק", נולד בצפת בכ״ד במנחם אב תשמ״ג,
להוריו הרב יוסף שמואל (ר׳ שמיל) גולדשטיין ע״ה ומרת רבקה לאה גולדשטיין תבלחט״א.
אביו היה מראשוני שלוחי הרבי להקמתה ולביסוסה של קהילת חב״ד בצפת, ובבית זה, שספג את רוח השליחות, החסידות ואהבת ישראל, גדל ישראליק ועוצבה דמותו.

בילדותו התחנך במוסדות חב״ד בצפת, ובהמשך למד בישיבת "אור שמחה" בכפר חב״ד. כבר בצעירותו היה אהוב על חבריו ונודע בנאמנותו, בטוב לבו ובנועם הליכותיו.

מגיל צעיר התמודד ישראליק עם מחלת כליות קשה. עם השנים החמירה המחלה, כליותיו חדלו לתפקד והוא נזקק לטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. במשך עשרים ושתיים שנים היו הטיפולים, האשפוזים וההתמודדויות הרפואיות חלק בלתי נפרד משגרת חייו. ואף על פי כן, מי שפגש אותו פגש בדרך כלל חיוך, מאור פנים, שמחת חיים ואדם שפנוי להתעניין דווקא בשלומו של האחר.

פטירת אביו בגיל צעיר הותירה בו חותם עמוק. דמותו של אביו המשיכה ללוות אותו לאורך השנים, וישראליק השתדל לשמר את דרכו ואת מנהגי הבית. בשבתות הקפיד על סדר שולחן השבת כפי שהיה בחיי אביו – הזמירות, הניגונים, דברי התורה ואף סדר הישיבה סביב השולחן. גם ביחסו לאחייניו ובני המשפחה ביקש להמשיך ולהעביר את הדרך שספג בבית.

איש של חסד, הקשבה ואהבת ישראל

דווקא מתוך חייו המורכבים צמחה בישראליק רגישות יוצאת דופן לכאבו של הזולת. שעות רבות מחייו בילה בבית הכנסת, שהיה עבורו כבית שני. בשל סדרי טיפולי הדיאליזה היה ער לא אחת בשעות הלילה, ואת הזמן הזה מילא בלימוד תורה, בשיחות עם חברים ובעיקר בהקשבה למי שנזקק לאוזן קשבת.

עם השנים מצאו בו נערים ובחורים רבים כתובת. במיוחד נקשר לבני נוער שהתמודדו עם קשיים, ובהם כאלה שלא מצאו את מקומם במסגרות המקובלות. ישראליק לא מיהר לשפוט ולא ניסה לעצב אותם בכוח. הוא פגש אותם כפי שהם – בגובה העיניים, בכבוד ובסבלנות.

לעיתים ישב עמם למשחק שחמט או שש־בש, הגיש משהו לאכול ולשתות, ומתוך האווירה הטבעית והבלתי מאיימת נפתחה שיחה. בתוך המשחק והשיחה ידע לשלב רעיון חסידי, ללמוד עמם תניא או שיחה של הרבי, להציע עצה או להפנות בעדינות לאדם שיוכל לסייע. עבור כמה מאותם נערים לא היה זה קשר חולף; עדויותיהם מלמדות כי היה עבורם דמות משמעותית של חבר, אח ומבוגר שמאמין בהם גם כאשר אחרים התקשו לעשות זאת.

גישתו הייתה פשוטה ועמוקה כאחת: קודם כול לראות את האדם. לדאוג שיהיה לו טוב, שיחוש רצוי, שיחזור להאמין בעצמו ושיוכל לבנות קשר טוב עם משפחתו. רק מתוך המקום הזה ביקש להשפיע ולקרב.

אהבת ישראל שלו לא הסתכמה במילים. הוא סייע למשפחות ולאנשים בקהילה, לעיתים גם מבחינה כספית, ורבות מן העזרות הללו נעשו הרחק מעין רואה. הוא היה שותף בשמחותיהם ובקשייהם של אחרים, סייע בארגון, בעצה ובמעשה, וראה את צורכי הזולת גם בפרטים הקטנים ביותר.

תורה וחסידות

לצד עשייתו למען אחרים הייתה לישראליק קביעות עמוקה בלימוד התורה והחסידות. גם כאשר מצבו הבריאותי הקשה עליו, השתדל שלא לוותר על שיעוריו הקבועים. הוא אהב במיוחד את פנימיות התורה, התעניין ברעיונות חסידיים וביקש שוב ושוב לחבר אותם לחיי המעשה.

לימוד התורה אצלו לא נותר בין דפי הספר. רעיון שלמד יכול היה להופיע מאוחר יותר בשיחה עם נער, במהלך משחק שחמט או בשיחה שקטה עם חבר. הייתה בו היכולת לקחת רעיון עמוק ולהנגיש אותו בפשטות, בנועם ובשפה שהאדם שמולו יכול לקבל.

לראות את האדם שמאחורי המעשה

אחת התכונות שעליה חוזרים שוב ושוב בני משפחה וחברים היא הימנעותו מלשפוט אחרים. כאשר נאמרה ביקורת על אדם מסוים, היה ישראליק מבקש לראות גם את מה שאינו גלוי לעין – את ההתמודדות, הכאב והנסיבות שמאחורי התנהגותו.

הוא נשא בעצמו שנים ארוכות של כאב, ואולי משום כך ידע לזהות כאב גם כשהוא מסתתר מאחורי התנהגות קשה. הוא היה תקיף בדברים שהאמין בהם, אך ביחסו לבני אדם היה סבלן, סלחן ונוח לבריות. הוא ידע לשתוק במקום שבו מילים אינן מועילות, להקשיב בלי למהר להשיב ולתת לאדם שמולו תחושה שהוא נראה ונשמע.

חיים של השפעה שקטה

ישראליק לא זכה להקים בית ומשפחה משלו, אך העדויות הרבות שנאספו לאחר פטירתו גילו עד כמה היה מחנך בנפשו ועד כמה רחב היה מעגל האנשים שעל חייהם השפיע.

רבות מפעולותיו נעשו בצנעה, ללא פרסום וללא בקשת הכרה. רק לאחר פטירתו החלו להיחשף עוד ועוד סיפורים: נער שקיבל ממנו אמון ברגע שבו הרגיש שכולם הפנו לו עורף; משפחה שנעזרה בו בשעת צורך; חבר שקיבל ממנו תמיכה ועצה; ילד שישב מולו למשחק וזכה למלוא תשומת לבו; ואנשים שבאו להשיח את לבם ומצאו אדם שמוכן פשוט להיות שם עבורם.

ביום כ״ו במנחם אב תשפ״ג, יום לאחר שמלאו לו ארבעים שנה, השיב ישראל יצחק גולדשטיין ע״ה את נשמתו ליוצרה.

ארבעים שנות חייו היו רצופות התמודדות וכאב, אך גם תורה, חסידות, שמחה, כיבוד הורים, חסד ואהבת ישראל. דמותו השקטה הותירה אחריה עדות חיה לכוחה של השפעה שאינה מבקשת לעצמה במה: לראות את האדם, להקשיב לו, להאמין בו – ולהוסיף אור במקום שבו הוא חסר.

יהי זכרו ברוך.