בית ישראל אבלה וכואבת עם משפחת אוחנה בנפילת הבן והאח דניאל, שנרצח ע"י בני עוולה בדרום. מנחמים את מזל האם ואלברטו האב, את מלי, קרן ומור האחיות, והאח שקד.
דניאל בן השכונה, שכילד מתוק השתתף בפעילויות רבות של המכינה, זכינו ללוות אותו בגיוס ובשרות הקרבי
דניאל אוחנה ז"ל
🕯️ נרצח בפסטיבל נובה, כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023)
בן 24 במותו | נקבר לצידה של אהובתו אורטל
דניאל אוחנה נולד ביום כ' בניסן תשנ"ט (6.4.1999), בן אהוב למזל ואלברט, אח לטל, קרן, מור ושקד. הילד הרביעי – והבן הראשון – שנכנס לעולם עם חיוך כובש ואור גדול בעיניים. "כשהוא נולד, היה לו את האור הענק הזה", נזכרת אחותו קרן.
דניאל גדל בשכונת גילה בירושלים. כבר מילדות התבלט בשמחת החיים, ברגישות לאחר וביכולת להפוך כל סיטואציה לרגע של צחוק. הוא למד בתיכון מקיף גילה, תלמיד נבון וסקרן, שתמיד היה מוקף בחברים שהפכו למשפחה של ממש.
עם סיום לימודיו, יצא למכינה קדם-צבאית – תקופה משמעותית שעיצבה את אופיו ודרכו. משם המשיך לשירות קרבי בצה"ל, אותו מילא בגאווה ובמסירות. אחרי הצבא החל ללמוד לתואר ראשון, ובמקביל עבד והתפרנס בעבודות מזדמנות – עד שהגשים חלום והתקבל לעבוד כמפתח תוכנה בחברת הייטק. הוא היה גאה. גאה בעצמו, גאה בדרך, גאה בכל מה שבנה לבד.
דניאל היה מיוחד. אהב מוזיקה, היה לו תו נגינה קטן מקועקע מתחת לאוזן. אהב חופש, טבע, ואהב אהבה – אהבה פשוטה, עמוקה, טוטאלית. אהב את אורטל.
הם היו חברי ילדות, והוא ליווה אותה ואת משפחתה בכל שלב – עד שהלב החליט להפוך את הידידות לזוגיות. הם טיילו יחד, רקדו יחד, חיו יחד. כל מי שראה אותם – ראה אהבה.
בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, נסעו יחד עם שיראל (אחותה של אורטל), אביאל אורן וחברים נוספים לפסטיבל המוזיקה "נובה" ליד קיבוץ רעים. הם חגגו, רקדו, חיו את הרגע. אבל בבוקר שלמחרת – העולם נפל.
בשבת, 7 באוקטובר, בשעה שש וחצי בבוקר – נפתחה מתקפת הטרור. במהלך הבריחה מהמתחם, ניסו דניאל, אורטל ושיראל להימלט ברכב. ירי המחבלים פגע בהם. הרכב התהפך. בכוחות אחרונים זחלו החוצה, אך המחבלים הגיעו קרוב יותר – וירו בהם מטווח קצר. דניאל ואורטל נרצחו. שיראל, שנפצעה קשה, הצליחה לברוח ולהינצל.
במשך ימים נחשב דניאל לנעדר. משפחתו חיפשה, קיוותה, התפללה. עד שנמסרה הבשורה שהלב סירב להכיל. הוא נרצח. נטמן בבית העלמין גבעת שאול בירושלים, לצידה של אורטל – האהובה שלו.
על מצבתו כתבו:
"נשמתך זורמת בליבנו ובנשמתנו."
אחותו מור כתבה:
"אני בחיים לא אעכל את חסרונך... הילד הכי יפה בעולם כולו. אני אוהבת אותך, אח שלי הקטן."
קרן, אחותו, ספדה לו:
"אני עוצמת עיניים ונזכרת בצחוק שלך. היית אדם כל כך אופטימי. כל כך מיוחד. נקטפת מוקדם מדי, אבל תישאר איתנו תמיד."
לזכרו החי, המלא באהבת נעורים, בציפייה לטוב, בגעגוע
המגיע עד לכוכבים הכי הכי רחוקים
של דניאל אוחנה
בבית פתוח
שכבר אין בו דלתות
יושבים על אדן החלון
וממשיכים לחכות
ובזמן שהזמן תאורטית נמשך
העבר מצפה את החלונות בזכוכית ישנה
דרכה הצבעים נוזלים מסביב לכל מה שמנסה להיות רק הרגע
הגעגוע, לוקח אותי כמו מכונת זמן מקרטעת
הרחק הרחק מעכשיו
אל אותה תחנה בה אני גם לא מצליח לרדת
והדבר היחידי שמחזיק מעמד
זה הרגע שבו אני נזכר שהגיע זמן לחזור
לבית פתוח
שכבר אין בו דלתות
פשוט יושבים על אדן החלון
וממשיכים לחכות
וזוכרים ויודעים כל רגע ממך
בעל פה
למרות שלפעמים אני כותב זיכרונות ורגעים שלך
אותם אני משאיר במגרה הפתוחה
ליד איפה שהייתה פעם דלת הכניסה
רק למקרה שהזמן יתקלקל
ובכניסה יופיע אתה