רס"ן מוטי שמיר הי"ד

הספרן האלמוני

ט' תשרי תשפ"ד.
מיקום: חוות יאיר
תמונה אופיינית לכל בית בישראל בערב יום כיפור.
משפחת שמיר האבא מוטי עורך פדיון כפרות לבנו לביא בן הארבע וחצי.
דקות לפני כן הוא ערך פדיון לרעייתו בנוסח המיוחד לשניים...
"אלו המעות חליפתכם תמורתם כפרתכם, אלו המעות ינתנו לצדקה, ותכנסו אתם לחיים טובים ולשלום".

ברקע אפשר לראות את לביא לובש חולצת ספורט ממותגת של חברת Duneus,
פרט שולי לכאורה, אבל בכל זאת מסמל משהו גדול.
ולא, לא סמל קבוצת הכדורגל.., אלא הכיתוב שמרוח עליה באנגלית - SHURFAH
'שורפה' זו בעצם מילה בערבית שפירושה המילולי: מרפסת עם חלל פתוח רחב, סוג של בלקון..
אבל הרעיון הבא לידי ביטוי במילה, גדול יותר מאשר חלל מוגדר.
"זה מקום שבו אתה יכול לשבת בבוקר או אחר הצהריים ולהירגע בזמן שאתה נהנה מארוחה או כוס קפה טוב. שורפה נותן לך דרך חיובית להתחיל או לסיים את היום שלך – ברוגע".
אבל איזה מקום מכיל יש לאדם ביום/שבוע אחרון בחייו?
מקום שכנראה לא קיים, לפחות לא בעולמנו.
מוטי ערך לעצמו פדיון:
"אלו המעות חליפתי תמורתי כפרתי, אלו המעות ינתנו לצדקה, ואכנס אני לחיים טובים ולשלום".
ורויטל ענתה אמן.

***
חג האסיף. חול המועד סוכות
משפחת שמיר, כמו כל עם ישראל יוצאת מדירת קבע לדירת ארעי.
בגן סיפרו ללביא, שהסוכה שדפנותיה ארעיות וסככה קליל - מסמלת דירת עראי, עולם עראי,
אבל מה שלא סיפרו לו שהארעיות בעולם מתחלפת בין רגע, היום אתה כאן ומחר שם,
ולבני אדם אינו אלא רק פרוזדור לעולם אחר, עולם טוב ממנו,

בתמונה רואים את אבא מוטי עטוף בטלית,
ביד אחת אוחז בארבעת המינים וביד השנייה אוחז בסידור,
מקריא בקול נעים את פרקי ההלל,
ומדגים ללביא את סדר הנענועים בד' מינים,
ולביא מצדו במבט משתוקק עוקב אחרי אביו,
נזהר לא לפספס שום תנועה,

לפני החג כשמוטי הביא ללביא את ד' המינים שרכש בעבורו,
לביא צהל משמחה.
'עכשיו גם אני גדול!' קרא בקול עליז,
רוצה בכך להשוויץ לעומת שלומי בגן שאמר לו שכל שנה אבא שלו קונה לו ד' מינים כי הוא ילד גדול...
'חבל ששלומי לא רואה את הד' מינים שאבא קנה לי...' השתובב הקטן.

'לביא אתה יודע מה עושים עם הד' מינים?' שאלו אביו.
'הגננת סיפרה שמנערים אותם....'.
נכון, מנענעים אותם לארבע רוחות השמים,
להורות שהקדוש ברוך הוא מושל בכל רוחות העולם, בשמים ובארץ,
אבל גם כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים,

'ואתה יודע למה נענוע הלולב עוצר אותם'?
'לא, למה?'

'כי כל מצוה מעכבת את הפורעניות, וביחוד כשעושים אותה בשמחה,
אנחנו מראים בזה שאנו מוכנים למסור את נפשותינו וגופינו לה', לעבוד אותו מתוך שמחה,
ובזכות זה יסיר מאתנו כל מיני צרות המכונים בשם רוחות רעים וטללים רעים'.
סיים מוטי להסביר לבנו בארוכה על מהות הנענועים,
אם כי ספק עד כמה הקטן קלט, את סדר הנעונעים
ומהם בדיוק הצרות שאבא התכווין אליהם..

'הודו לה' קרא מוטי בנעימה, ונענע לפנים, לכיון מזרח
ולביא שעקב אחרי כל תנועה של אביו הגדול, הצליח להשתוות.. לאחר שניה של בלבול,
'כי', מוטי פנה לכיון מערב ונענע, 'טוב', 'כי', 'לעולם', 'חסדו'.

אבא מוטי המשיך בקריאת ההלל,
ולביא בגבורה ילדותית המשיך להחזיק בד' המינים,
“אנא ה’ הושיעה נא”! ומוטי ולביא נענעו יחדיו.

אמא רויטל שעמדה מהצד ותיעדה במצלמה, חייכה. רגע של אושר.
לשניהם לא היה מושג לכמה ישועות עם ישראל נצרך,
לכמה ישועות זקוק בית משפחת שמיר,
כבר בשבוע הקרוב!

***
לפני כשבועיים העליתי סרטון לערוץ יוטיוב "הערוץ הרשמי של הרב יחזקאל ניסים - חיבור אחים" שאני מפעיל בהתנדבות - לחיזוק הרבים,
מסוג הסרטונים ששוברים וחורכים את הרשת,
ואפשר להשתמש בו למטרות ראויות ומחזקות,

יש בסרטון רגע קומי בולט,
תמימות של ילד שנפגש לראשונה עם אביו לאחר שבועיים ששירת בצבא,
וברגע האמת כשהאב כ"כ משתוקק לפגוש אותו, לחבק אותו, ומושיט לו ידיים,
לקטנצ'יק יש בחירות אחרות..
לרדוף אחרי כלב מזדמן ולהשאיר את האב בידיים מונפות לחלל..

אבל יש בו גם רגע מרגש, ילד קטן שרץ לעבר זרועות אביו,
וצועק בקול נלהב ונרגש 'אבא, אבא, אבא, אבא, אבא',

אקיצר.. סרטון מושלם שמציג בערבוביה דרמה וקומדיה,
גורם לנו להתרגש, לצחוק, ומבלי שנרצה גורם לנו לעשות השוואות
בין יחסי אבא בן, ליחסינו עם אבינו שבשמים

אלא, שבימים האחרונים אחד מצופי הערוץ בשם 'אלעד דר' כתב לי תגובה שהיממה אותי,
"האבא שרואים בסרטון שצולם בסבב הקודם, זה לא אחר מאשר לוחם בשם מוטי שמיר, שנהרג בשביעי באוקטובר בקרב ההגנה על קיבוץ רעים יהי זכרו ברוך!"

כשחפרתי קצת ברשת, גליתי שמוטי ז"ל היה בן 29 במותו
קצין דתי בסיירת גולני בדרגת רס"ן גר בחוות יאיר
סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת אריאל
ואכן כמו שעדכן אותי אלעד, מוטי נפל בקרב מול מחבלים בשביעי באוקטובר
ונקבר בבית העלמין הצבאי באלקנה

האישה ששומעים אותה בקולה שואלת את הילד "מי זה" "מי זה"? מנסה להמריץ את הקטן רגע לפני שהוא פוגש את אביו,
זו רויטל, אלמנתו של מוטי, ואמו של הילד המתוק לביא,
לתקשורת היא סיפרה שמוטי לא היסס וכששמע על המתקפה הוא עזב הכל ורץ להילחם בקרבות נגד מחבלי חמאס.

זה שרויטל בהריון לא עצר בעדו לחרף את נפשו כדי להציל עוד נפש בישראל,
וכפי שעולה עוד מדיווחים שונים, מוטי נפצע בקרב, ובכל זאת המשיך לחלץ נפגעים תחת אש עד שנורה ונהרג.

ומה שזעזע אותי, שבצפייה חוזרת ומעמיקה בסרטון,
קלטתי שעל כיתוב החולצה של הילד הקטן, מופיע משפט מצמרר באנגלית
- NEVER APART
"לעולם לא נפרד"
האימא (רויטל) שהתכוננה זמן רב לפגישה עם איש סודה,
רצתה לגרום לו לתחושה טובה,
עד הפרטים "הקטנים" ביותר,
וכיון שכך, הלבישה את לביא הקטן בחולצה עם כיתוב מרגש,
ושנתיים לאחר מכאן, אותו פעוט שחולצתו הצהירה בפני אביו "לעולם לא אפרד ממך",
למרבה הצער נפרד ממנו בנסיבות טראגיות,

וכעת כשנעיף שוב מבט על הסרטון, הוא כבר יקבל ממד טראגי, מורכב "משחקני השכול",
יתום, הרוג, אלמנה, בכי, אבל בסוף בסוף, יש גם בבת צחוק
בבת צחוק של קדוש שנפל על קידוש השם, הציל נפשות בישראל, וחוסה כעת במדור עליון בצל כנפי הבורא.

וזו הסיבה שכתבתי בכותרת האשכול "עת לצחוק ועת לבכות" בסדר הפוך ממה שכתב בקהלת. כי אתמול צחקנו, היום אנחנו בוכים.
סיפורו של סרטון קטן מצחיק ומרגש, שכעת מסמל את הטרגדיה של משפחה אחת קטנה.
יהיו ד"ת שברקע הסרטון לעילוי נשמתו!

אגב,
כשאור הזרקורים מופנה לילד קטן, 'לביא', ואח/תו שעוד לא נולד,
זה מציף אצלי מחשבה עגומה שכנראה פספסתי עד עכשיו,
כמה אלפי ילדים שמחים וצוהלים שינו סטטוס בשביעי באוקטובר-
לילדים יתומים? ללא אב או אם? בלי משפחת תומכת?
כמה נשים אלמנות שיקירם מסעד הבית נפל חלל,
מזילות דמעה בכרית, שלא לשבור את הקטנים שבניהם?!

בכינו די והותר על המתים,
על הנרצחים הקדושים שנפלו על קידוש השם,
כעת הגיע הזמן לחשוב על החיים,
על היתומים הקטנים שבתוכנו,
על האלמנות השבורות שבסביבתנו,
וכאומה רחמנית גומלת חסדים, להושיט יד,
לתמוך, לחזק, ולעודד
ולעשות כל מה שצריך, כדי לנסות לשקם אותם בהמשך החיים.

יונתן הלפרט

אני קצת מתרגש לספר על אבא שלכם.
החברות שלנו התחילה באמת מזמן. ומתוקף כך אני יכול להעיד, שיש לי פרספקטיבה די טובה על הבחור שנקרא אבא שלכם. כשהיינו קטנים הוא קרא לי יונתן ואני קראתי לו מוטי. ככה זה ילדים. בהתחלה קצת היה לי מוזר לקרוא לו, כי זה השם של אבא שלי, ולאבא שלי קוראים רק ״אבא״. בכל אופן, היינו ילדים, נפגשנו כל יום כל היום. שיחקנו ביחד, אכלנו ממתקים מהמגירה במטבח של ההורים שלו, היינו ילדים טובים ודי חנונים, הכי לא מיוחדים שיש, אבל מתוקים לאללה…

וגדלנו, והלכנו ביחד לתיכון, והוא כבר התחיל לקרוא לי ״הלפרט״, וזה מביע משהו על התבגרות לדעתי, קריאה בשם המשפחה, ובאמת התבגרנו ביחד. ואל מול עיניי מוטי הפך ל״מרדכי״. במלעיל. בעיניי זה היה חצי בדיחה, כי הכינוי הזה הוא השם האמיתי שלו, אבל גם סבתא שלו בטח לא קראה לו ככה. והרגשתי שהייתה בכינוי הזה חינניות שהביעה קירבה אמיתית. שם שקיים רק בין שנינו. כי באמת באמת- מוטי היה חבר ממש טוב. יכולתי לסמוך עליו שיבוא איתי למגרש אם הייתי רוצה, או יחכה לי אם איחרתי את ההסעה, וגם פשוט ידבר איתי כשאהיה לבד. אפס פוזה, אפס מבט מלמעלה.

וכשכבר סיימנו תיכון, והלכנו לישיבה ומכינה, אז נהנו להתווכח לשם הוויכוח. ומאז ולתמיד כל פעם הוא היה נהנה להציק לי עם שאלות מאתגרות, והיה מותח את קו הגבול הליברלי שלי. הוא כל כך נהנה להציג לי את האבסורד שבהסתכלות הכללית על העולם. הוא ממש חי את החיים מהמשקפיים שלו, של העם שלו, של השקפת העולם שהוא בנה, ואני התעקשתי לחיות אותם ממשקפיים של אחרים, וזה היה בסיס לכל כך הרבה ויכוחים חצי רציניים-חצי מגוחכים שהכניסו את שנינו לפרופורציות. אמנם כבר לא ראינו את העולם באותו האופן, אבל היינו באמת חברים. יכולנו לא להיפגש שנה, אבל להרגיש הכי קרובים שיש תוך רגע. ובשלב הזה הוא כבר הפך ל״שמיר״. שוב במלעיל. וגם זה לא היה כל כך ברצינות. וכשהוא גילה שאחיינים שלי קוראים לי יונה, אז לקח לו כמה רגעים לעכל ומאז אני ״יונה״. ו״שמיר״ ו״יונה״ אולי לא כל כך מייצגים את מי שאנחנו בעולם, אבל בין שנינו זה היה קוד מוסכם שאומר ״אני כאן איתך מתי שתצטרך, וזה לא תלוי בתדירות מפגשים או השקפת עולם״. וכך באמת היה. וכל כך הערכתי אותו, ועדיין, על הגבר שהוא הפך להיות. ואיך נהניתי לרכוב איתו על אופניים בשטח ליד קרני שומרון כמה חודשים לפני שמחת תורה… רק שנינו, נחל קנה, השומרון שהוא כבר ממש התאהב בו והבית שהוא ראה בחוות יאיר שכבר קרם עור וגידים. ובכלל- היו לנו שם שיחות של אנשים שחיים שלמים לפניהם, ושמיר פרח. חי באופן הכי ניכר שיש.

והייתי רוצה שתזכרו אותו כזה. וגם אם אורי קצת פחות זוכרת, ואולי לביא כבר לא יבחין בין זיכרון לסיפור- זה בסדר. בשביל זה יש את יונה ושמיר, במלעיל, שתוכלו לדעת כמה חי אבא היה, הכי חי שיש. עם חברי אמת ורצון פנימי עז. וזה גם מה שהיה רוצה מכם, לדעתי- תחיו. תהנו, תחייכו, תשמחו כשאפשר. הוא כבר יחייך את הצחוק המתפרץ שלו שם למעלה.

מלחמה של גיבורים
צֶוֶת מוֹטִי

שבועיים לפני שמוטי שמיר נהרג בקרב גבורה במלחמת חרבות ברזל, הוא כתב לעצמו: ״אני רוצה להיות אדם שמצליח להשפיע על חבריי ועל הכלל, גם מחוץ לצבא, אני רוצה לעשות טוב לחברה".
איך גדלים אנשים כאלה?

מגיל צעיר מוטי עבד על מידת הנתינה שלו לזולת. כשהיה נער הוא ארגן פעילויות עם החברים ב'קו לחיים', עמותה שנותנת מענה לילדים הסובלים מנכויות מורכבות ותסמונות נדירות. פעם גם ארגן בר מצווה לאחד החברים בכיתה שלא היה מי שיעשה לו.
גם בצבא הוא בלט בכישרון הנתינה שלו. ביומו הראשון בצבא, המפקד כעס על אחד החיילים שלא עמד בזמנים. "בטעות קניתי לעצמי שני שעונים, קח לך", אמר מוטי ונתן לחברו שעון.
מוטי התקדם בצבא במהירות. מחייל פשוט הפך למפקד כיתה, סמל מחלקה, קצין, מפקד פלוגה. הוא עבד קשה וגם כשהגיע הביתה לא נח.
הוא קם בלילה לטפל בלביא, התינוק הקטן. הכין לאשתו רויטל ארוחות טעימות, וקפץ בשמחה לעזור לכל חבר שביקש. חבר צריך עזרה במעבר דירה? החשמל ביישוב נפל? שכן צריך טרמפ? מוטי כבר בדרך.

בבוקר שמחת תורה מוטי מתעורר בבית שלו, ביישוב חוות יאיר.
כשהוא שומע על המלחמה, עוד לפני שקראו לו, הוא ממהר לנסוע דרומה לעזור ללוחמים. עם אוריה ואליה, חברים שלו, הוא אוסף עוד כמה לוחמים ויחד הם ממהרים להילחם במחבלים.
"צוות מוטי" עובר בין בתי הקיבוץ רעים ומחלץ את התושבים למקום בטוח. הם משתתפים בקרבות באומץ לב וגבורה לא רגילה. באמצע הקרב מוטי נפצע. הוא מבין שלא יוכל להוביל את הצוות ומעביר את האחריות לחברו אוריה.
"שומע, אוריה, אני הולך לחלץ פצועים, אתה המפקד עכשיו", הוא ממנה אותו ומתחיל ללכת לכיוון הפצועים. כשהוא מתקרב אליהם, הוא נהרג מכדורי האויב.
אשתו רויטל ובנו לביא בן הארבע מתגעגעים מאוד לאבא מוטי, אבל הם שמחים כשהם נזכרים: אבא שלנו עשה דברים טובים כל חייו. עזר לעם ישראל, למשפחה ולחברים.

בפייסבוק https://did.li/zBqIw
באינסטגרם https://did.li/K44Nf
אתר מלחמה של גיבורים
https://www.giborim-kids.com/

דניאל זוארץ מהצוות של מוטי

שראיתי פעם ראשונה את הסלוגן שבחרו להנציח את מוטי הכל התחבר לי במקום. רבי נחמן כותב שעיקר היהדות ב"פשיטות ובתמימות" במבט לאחור זה מוטי בשבילי. עושה מה שצריך בלי לבלבל את המוח יותר מידי.

את מוטי הכרתי לראשונה בטירונות בפלוגה, הפרצוף היה מוכר לי מחברים משותפים אבל החברות האמיתית התחילה בצבא. תמיד יש איזה אחוות מתנחלים שגורמת לך להיות חבר של מתנחל אחר יותר מהרגיל על ההתחלה. אחרי שנה מהגיוס היה מבצע צוק איתן, נכנסו בתור צוות מסלול שפיזרו אותנו בכל מיני תפקידים "לסגור חורים". בשטחי כינוס אני זוכר ממנו שני דברים עיקריים - שהגיעו התרומות של הסיגריות ומוטי התחיל לעשן. אמרתי לו בצחוק מה אתה מתחיל בגיל כזה זה לא בריא, הוא אמר לי שאם ימות בקרב אז לא יבדקו לו את הריאות גם ככה..
ושיום אחד הוא רץ אליי עם שקיות וצועק לי עם חיוך הכי מפגר שיכול להיות ליד כל הגדוד "זוארץ תראה תראה הביאו לנו בוקסרים של מתנחלים" שעד היום אין לי מושג למה הוא התכוון, רק זוכר את כל הקצינים מסתכלים ומנסים להבין מי זה החייל הגנוב הזה.

באחד מימי הלחימה אחד הקצינים שאל מי יודע לנהוג על נמר שצריך נהג. מוטי ישר קפץ ואמר שאני למרות שהייתי מפקד נמר ולא ידעתי יותר מידי בתור נהג. הקצין קיבל את זה ואמר שאני נכנס בתור נהג ואת מוטי בתור המפקד נמר שלי. נכנסו שנינו ביחד עם נמר עם עוד מילאומניק ובילנו כמה ימים ביחד במהלך הלחימה. באחד הימים בתוך עזה מוטי ביקש שנפרוק מהנמר לבית של הפלוגה מכיוון שהמערכת אויר לא עבדה. אמרו לנו להיזהר כי יש איום ירי צלפים על איפה שאנחנו נמצאים. פרקנו מהצריח כי הכבש לא עבד, מוטי פרק ראשון חיפה עליי ואני התקדמתי אליו וחיפיתי עליו להמשך, ככה בדילוגים עד לבית. הצטרפנו לפלוגה הותיקה של החהן בתור שתי חיילי מסלול צעירים והיינו איתם בלחימה עד ליציאה מעזה. במהלך הימים האלה ביחד זה היה ההיקשרות שלי בנפש עם מוטי. כמה ימים שהיה לנו רק אחד את השני בתוך עזה ושלא מכירים אף אחד מסביב. החיים התגלגלו וכל אחד המשיך לכיוון שלו, הוא המשיך בצבא ואני הלכתי לכיוון של לנסות להיות חסיד ברסלב. מה שלא מנע ממנו להגיע לחתונה שלי ואני לשלו כמובן. יצאו לי לא מעט פעמים לפגוש את מוטי בתור קצין בכל מיני תפקידים בקווים שהוא עשה ביו"ש. תמיד זה היה מפגש ספונטני ומרגש כאילו לא נפגשנו שנים. תמיד מרעיף עליך אהבה. אם זה בצומת אריאל שאני מזהה אותו עם הdmx הצבאית וחוסם אותו או אם זה בחוות גלעד בשעת לילה מאוחרת שעבדתי עד מאוחר והוא בדיוק מגיע עם החפק מ"פ ויושבים לקפה וסיגריה של סוף יום.
זוכר שיום אחד עבדתי בכניסה לחוות גלעד ופתאום הגיע טנדר צבאי ופרקו ממנו חיילים לסיור מקדים לעלייה לקו. הייתי בלי משקפיים אבל זיהיתי את הכומתות החומות ישר. שיערתי שמוטי שם, הלכתי אליהם ומסתבר שזה היה מוטי, מ"פ הפלחהן יחסית בהתחלה של התפקיד. קפצתי עליו ליד כל החיילים שלו שהיו בשוק מי זה המתנחל הזה שקופץ על המ"פ המוערץ שלהם. אמרתי להם רואים אותו?? זה היה חפ"ש לוחם על, עד היום אני לא מאמין שהוא עדיין בצבא ועושה את זה עוד בצורה הכי טובה שיש. הוא כולו היה נבוך ואמר לי שתוק זוארץ שתוק, מה שגרם לי רק לפרגן לו ולהביך אותו לידם יותר.
בתקופה שלפני המלחמה יצא לנו להיות בקשר יותר מהרגיל בשיחות ובוואטספ בנושאים כאלה ואחרים. התעדכנו על הבנייה של הבתים שלנו כל אחד אצלו ביישוב, התייעצויות מחירים וכו. דיברנו על צוק איתן גם, על איך שנגמרה המלחמה נזרקנו חזרה ישר למסלול בלי שייחסו אלינו חשיבות כלשהי כמו לשאר הצוותים הלוחמים שדאגו להם לטיפול קבוצתי מאחרי המבצע עד המשך החיים.
אמרנו שחייבים לדאוג להתחיל לעשות מינימום מפגש שנתי של כולם ולדבר על המלחמה וכו או ביום הזכרון או ביום השנה של צוק איתן. מקווה שאצליח לעמוד בזה ולארגן את זה בשבילו.

המפגש האחרון שלנו היה בחתונה של מנחם מהצוות. ישבנו בשלב מסוים בחוץ וניהלו דיון "סוער" על פוליטיקות מתנחלים מעל שעה. לא הסכמנו כמעט על כלום בנושא, אבל בסופו של דבר לפני שהוא הלך בפעם האחרונה שראיתי אותו, הבאנו חיבוק אוהב והסכמנו על זה שלא משנה הדרך, כל עוד המטרה של האדם היא אהבת הארץ והעם אז רק להתפלל שהדרך שהוא בוחר בה היא הנכונה.
בבוקר שמחת תורה בשונה ממוטי התלבטתי ממש מה לעשות, לא הבנתי בראש את גודל האירוע בדרום והלבט שלי היה אם להתגייס חזרה לצוות לצפון או להישאר בגזרה של הבית. מהרגע שהודיעו שיש אירוע היה לי בראש "תשאל את מוטי מה הוא עושה הוא גם לא משובץ ותלך איתו" נכנסתי לוואטספ לכתוב לו וכל פעם קיבלתי שיחה אחרת ושחכתי מזה. שהודיעו לי בשלישי בלילה שהוא נפל ראיתי מסך שחור. מוטי היה בשבילי תמיד אגדה בתגלמותה.
עוד אין ספור סיפורים אבל זה העיקריים שזכרתי.

רבי נחמן התפלל שיזכה למות על קידוש השם כי זה המוות הכי גבוה שיש, מוטי זכה למות במיתת קדושים ואני בטוח שהוא במקום הכי גבוה שיכול להיות ומליץ טוב עם כל הצדיקים בעדנו. בעזרת השם נזכה בקרוב לגאולה אמיתית ולראות אותו עם כל הצדיקים בתחיית המתים