4
12
13
שמעון
רב-סמל בכיר דבי אברהם ז"ל
דבי נולדה ב-01.03.1983, ט"ז אדר תשמ"ג, בתלמי יוסף. היא למדה בבית הספר האזורי "הבשור" וכשהייתה בכיתה י' עברה עם אחיה הצעיר ממנה לפנימיית אורט "ליבוביץ'" בנתניה.
אחיה של דבי מספרים עליה שהייתה ילדה מאוד חברותית ומלאת שמחת חיים. הם נהגו לקרוא לה "שירלי טמפל" בשל תלתליה היפים ועיניה הכחולות. גם כנערה דבי תמיד הייתה מוקפת בחברים, ואהבה מסיבות ואירועים חברתיים. דבי ידעה לשלב היטב בין חייה החברתיים התוססים לבין לימודיה בבית הספר. היא הייתה תלמידה חרוצה ושקדנית ותמיד שמרה על נימוסים וכבוד כלפי המורים.
דבי הייתה מוערכת מאוד בקרב חבריה וגם בקרב הצוות החינוכי בפנימייה. מנהל הפנימייה מספר שהיה בה שילוב מיוחד בין רצינות לצחוק ושהיא הייתה דמות דומיננטית ומשמעותית בפנימייה. דבי אהבה מאוד לשיר ואף הייתה חברה בלהקת הפנימייה, ועד מהרה הפכה לסולנית. במסיבת סיום התיכון היא נבחרה לשיר את שיר הסיום, ובחרה לשיר את "old and wise", שיר פרידה עצוב ונוגע ללב. בסיום השיר היא הוסיפה בית נוסף שכתבה בעברית, והמשפט שחתם את השיר הוא "תהיו לנצח ידידיי". בספר המחזור של כיתה י"ב כתבה דבי "להעריך את החיים כי הם קצרים", והיא אכן ידעה לנצל כל רגע בחייה הקצרים.
לאחר סיום הלימודים דבי התגייסה לצה"ל ושירתה כמפקדת צוות בגדוד קשתות, בחיל מודיעין שדה בגזרת מצרים, בסמוך לניצנה. היא אהבה את עולם הביטחון ואף התנדבה במג"ב, ב"מתמיד" במועצה אזורית אשכול ובאגף קהילה ומשמר אזרחי באשקלון. היא הציבה לעצמה מטרה – להתגייס למשטרה. למרות קשיים שבהם נתקלה היא לא ויתרה ולאחר מאמצים רבים הצליחה להגשים את חלומה.
במרץ 2012 התגייסה דבי למשטרת ישראל ושירתה במוקד 100 של המחוז הדרומי במשך כארבע שנים. בשנת 2016 עברה לשרת כסיירת בתחנת אופקים ובתפקידה האחרון שימשה כיומנאית בתחנה.
במהלך שירותה במשטרה, סיימה תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון. יכולות הניהול הגבוהות שלה יחד עם חדות חשיבתה, אפשרו לה לייצר חיבורים משמעותיים בין שוטרי השטח למוקד, אשר פעמים רבות סייעו בהצלת חיים. לאורך כל שירותה ובכל תפקיד שבו הוצבה מילאה דבי את תפקידה במסירות וביסודיות, והייתה ידועה בזכות מקצועיותה ויכולותיה הניהוליות והתפעוליות.
דבי הייתה אישה חזקה מאוד, עוצמתית וישירה והשרתה ביטחון על הסובבים אותה. למרות החזות הקשוחה, היא הייתה אדם רגיש מאוד ודאגה לכל סובביה. בני משפחתה מספרים שהיא תמיד הייתה נכונה לעזור להם ולפנק והייתה הדמות המלכדת במשפחה, הם כינו אותה "המלאך השומר שלנו". גם את עמיתיה השוטרים נהגה לפנק עם עוגות ומטעמים מעשה ידיה של אחותה.
הנתינה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של דבי. היא נהגה להתנדב ב"בית התבשיל", מפעל חסד שמחלק מזון למשפחות ומעוטי יכולת באופקים. עד מהרה אופיה הייחודי ויכולותיה הניהוליות של דבי כבשו את לב מנהל המקום, הרב שניאור, והוא הפקיד בידיה את ניהול חלוקת המזון בחגים. הרב אהב את דבי מאוד ובמשרדו תלויה תמונתה של דבי המזכירה לו את רוח הנתינה והנחישות שלה שלא לוותר על אף משפחה. כחלק מניהול חלוקת סלי מזון בחגים היא רתמה את כל שוטרי תחנת אופקים לסיוע בחלוקה, כך שלא תישאר אף משפחה רעבה. החיבור שדבי יזמה בין בית התמחוי לשוטרים תרם למעורבות החברתית של השוטרים בקהילה ולחיזוק הקשר האישי בין השוטר לאזרח. דבי ידעה שבמשטרה היא יכולה לתרום מיכולותיה, ולעשות טוב בעולם. תדמית המשטרה הייתה כל כך חשובה לה והיא תמיד חשבה איך להוות דוגמה ומופת כשוטרת. היא ידעה להציב גבולות וללחום על צדק, אך זכרה תמיד להתייחס לעבריינים ועצורים בחסד ובחמלה.
לדבי הייתה חמלה יוצאת דופן, ולא רק כלפי בני אדם אלא גם כלפי בעלי חיים. בילדותה היא הייתה מוצאת כלבים משוטטים ומביאה אותם הביתה, דואגת להם ומחפשת עבורם בתים אוהבים. גם בבגרותה היו אהבתה וחמלתה לחיות חלק מהותי בחייה. בכל חורף היא אספה שמיכות ותרמה למכלאות, ודאגה לכל בעל חיים – כלב, חתול, סוס או חמור – שנקרה בדרכה והיה זקוק לטיפול או להצלה. היא מעולם לא הסיטה מבט כשראתה חיה במצוקה ואף נהגה לקחת איתה ברכב מזון ומים למקרה הצורך.
דבי לקחה את משימותיה ברצינות ובמקצועיות, יחד עם זאת אהבה לצחוק, לטייל בטבע, לשתות ערק בערבי שישי וליהנות מהחיים. בחיוך, בבדיחה ובעיניים קורנות, בקלות אפשר היה להתאהב בה. היא ידעה להקשיב באמת, ודיברה בפשטות ובישירות. עיניה הכחולות והיפות מספרות על עומק האהבה שהעניקה לעולם ועל ליבה הרחב. היא הראשונה לעזור ברגעי משבר, יוצרת אדמה יציבה לעמוד עליה, ונשארת ככל שיש צורך.
דבי לא הייתה אמורה לעבוד בשבת שבעה באוקטובר במסיבת הנובה. אולם היא התעקשה והצליחה לשכנע את מפקדיה, ולבסוף שובצה למשמרת בוקר בחפ"ק המסיבה ברעים.
בשעות הבוקר המוקדמות, למשמע האזעקות, הטילים והיירוטים הרבים שהיו סביבם, דבי והשוטרים שאיתה הבינו שבמקביל מתרחשת גם חדירת מחבלים. בקור רוח ובמקצועיות היא והשוטרים החלו לפנות את האזרחים מהמסיבה מהר ככל שניתן. כחצי שעה מאוחר יותר, כשדבי מנהלת את האירוע מהחפ״ק המשטרתי, החלו להגיע דיווחים על פצועי ירי בשדות מחוץ למתחם. דבי הפצירה בכולם לעלות לרכבים ולעזוב מיד את המקום וניסתה שוב ושוב ובכל דרך אפשרית להזעיק סיוע צבאי למתחם וכוחות מד״א לפצועי הירי, אך נאמר לה שאין את מי לשלוח. במקביל דבי פעלה להרגעה ופינוי המבלים המפוחדים מאיזור המתחם. כשקולות הירי והפיצוצים התגברו והתקרבו לעברם, דבי והשוטרות בחפ״ק צעקו לכולם לברוח ורצו יחד עם המבלים. דבי ידעה שישנם עוד צעירים רבים במתחם המסיבה ובחרה לרוץ חזרה פנימה כדי להציל צעירים נוספים. למרות הסכנה היא סירבה בתוקף לברוח והתעקשה להישאר עם האזרחים שנותרו קפואים במקום מפחד, וחלקם אף פצועים. דבי ניסתה להגיש טיפול רפואי לפצועים, אך המחבלים התקדמו לעברם והיו רבים וחמושים בכלי נשק רבים. דבי נלחמה באומץ ובקור רוח עד לרגע האחרון והצילה את חייהם של רבים. היא נפלה ביער רעים, מקום שהכירה היטב והיה אהוב עליה במיוחד.
בת 40 הייתה בנופלה.
דבי הותירה אחריה אם, שלושה אחים, שישה אחיינים וחברים רבים כאובים ומתגעגעים.
הלוואי שנהיה ראויים לגבורתה ולאומץ ליבה.
