אבי זקוטו הי"ד

אירית בוגנים

אבי זקוטו היפה ... הכרתי אותך לפני שנים לפרק זמן קצר.

יש אנשים שנחרטים לך בזכרון לעד , אחד האנשים הכי אדיבים וטובים שהכרתי בחיי.

תמיד עזרת והיית כל כולך לב אחד גדול.

לא שמרנו על קשר, אבל תמיד מרחוק שמחתי שאתה בסדר ומאושר.

הלב נקרע כשגיליתי שחייך נגדעו כך ברגע

במלחמה ארורה, ויש לך כל כך הרבה דברים עוד לחוות.

תשמור על ילדייך ואהובייך מלמעלה.

תנוח על משכבך בשלום.

ת.נ.צ.ב.ה

החברים מבת ים Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם

חבר יקר חבר אהוב אני יושב וחושב איך מתחילים בכלל להספיד אותך מי חשב שבשלב הזה של החיים בכלל צריך לשבת ולכתב לך בלשון עבר המוח בכלל עדיין לא קולט את מה שהגוף כבר מרגיש אנחנו מלווים אותך בדרך האחרונה שלך אבי היפה תמיד הדגשת את זה בפני כולם זה לא היה רק בגלל שאתה בחור יפה היופי שלך תמיד היה יופי פנימי יופי שכול מי שהיה בסביבה שלך מיד הרגיש והתאהב באיכפתיות שלך בנתינה שלך באהבת האחר תמיד תמיד מלא בחיוך וברגש מלב אל לב לא משנה כמה עבר עליך וכמה קשה היה לך תמיד התגברת ותמיד הראת שהכול בסדר והכול יעבור לא היינו איתך ברגעיך האחרונים אבל אני בטוח שבטח יצאת לעזור למשהוא והנוולות האלה טווחו בך אבי היפה - נמשיך לאהוב אותך ולחבק את המשפחה המדהימה שגידלת וטיפחת. עדי וליעד - נמשיך לאהוב ולהיות איתכם ולצידכם עד אין סוף, ננסה אפילו בקצת לכסות על החוסר העצום הזה. אבי היפה אוהבים אותך ומתגעגעים החברים מבת-ים.

לזכרו של אבי זקוטו ז"ל

את אבי פגשתי בפעם הראשונה ב-1990. אני הייתי קצין צעיר. זמן לא ארוך קודם לכן סיימתי קורס קציני קשר והוצבתי כמפקד מדור מחסנאים-פקידים טכניים בבה"ד 7 (בית הספר הארצי לקשר ולאקטרוניקה) בצריפין.

אבי כבר היה מדריך ותיק במדור. אבל כשאני נכנסתי לתפקיד, הוא לא היה שם. הוא פרק את הכתף במהלך טיול ונזקק לשיקום לא קצר.

הפגישה הראשונה שלנו התקיימה כשהגעתי עם חלק ממדריכי המדור לבקר אותו במרכז השיקום. הוא ישב שם ליד שולחן ונדמה לי שגילגל פלסטלינה.

כשהרים את הראש וראה אותנו, העיניים שלו נצצו. הוא היה מאושר. הוא ניגש אלינו במהירות. נעמד מולנו, ואז התחיל בהתלהבות אדירה להראות לנו איך טווח התנועה של הזרוע שלו השתפר: "תראו! אני כבר יכול להרים את היד עד לכאן בכיוון הזה, ועד לכאן בכיוון השני, ואם אני עושה ככה, אז אני כבר ממש מסוגל להגיע עד לכאן". הוא היה מאושר וחייך חיוך גדול.

ולמרות שלא הכרתי אותו, לא יכולתי שלא לחייך בחזרה, ולהיסחף בהתלהבות שלו, ובאופן אינסטינקטיבי לחבב אותו.

ככה התמונה הזו חרותה בראשי עד היום. גבר צעיר, שחום, נאה במידה בלתי מצויה, עם עיניים נוצצות, חיוך ענק, אנרגיה בלתי נגמרת וכריזמה מתפרצת.

לאבי היה את השילוב הזה שהרבה גברים היו רוצים: הנשים היו נופלות לרגליו, והגברים - במקום לקנא - רק פירגנו ורצו להיות חברים שלו.

אחרי מספר שבועות, אבי חזר למדור וחזר להדריך. הוא היה נכס של ממש, בכל היבט: מקצועי וחברתי. הוא היה לב המדור. סמכות מקצועית ופיקודית, וגם חבר שכייף לבלות איתו, וגם לדבר איתו ולהקשיב לו. החניכים (והחניכות, כמובן) כיבדו אותו. היו לו חברים (וכן - גם חברות) בכל ענפי הבסיס.

אבי זקוטו היה שֵם בעל מוניטין בבה"ד 7.

אחרי שהשתחרר מהצבא, שמרנו על קשר למשך תקופה של מספר שנים. כשהתחתנתי, הוא הגיע עם בת הזוג שלו, והשניים להטו על רחבת הריקודים. הוא, כמובן, גם היה בין אלה, שנשארו אחרונים וקפצו עם תחתונים לבריכה. כי ככה זה, עם אבי תמיד היה שמח ותמיד הכל היה מכל הלב.

אני גם הייתי בחתונה שלו, בבאר שבע. אחר כך דרכינו נפרדו להרבה שנים. אני גרתי בחו"ל. הוא גר בחו"ל, אבל אחר.

ולפני חמש שנים בערך, הוא צץ מחדש. חזר ארצה. צירפנו אותו לקבוצת הווטסאפ של המדור. הוא נכנס בסערה. הוריד את כולם מהרמפה, איים לעשות פן לארז ולליאור, פלירטט בלי בושה עם מירי, וכמובן - הצליח לייצר במהירות מפגש נוסף של החבורה.

המפגש הזה בפאב במודיעין ב-2018 היה הפעם הראשונה ב-20 שנה שראיתי את אבי. מה שהיה יפה בזה הוא שזה הרגיש כאילו דיברנו יום קודם. הפתיחות שלו, הכריזמה, ההתלהבות, אהבת החיים - כולן היו שם בגיל 20 והיו שם גם בגיל 50.

זו גם היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

אני עדיין לא ממש יודע מה קרה באותה שבת ארורה, כשיצא מהבית באופקים כששמע יריות בחוץ. אבל באופן אינטואיטיבי אני יודע שהוא לא היסס לשניה ורץ החוצה כדי לעזור.

אני מקווה ומאמין שהרוצח המתועב והשפל והפחדן שירה בו כבר נשלח מזמן לגיהנום והוא סובל שם יסורי תופת נצחיים עם כל המפלצות האחרות, אבל זה לא באמת מנחם אותי, אפילו לא קצת.

אצלי אבי תמיד יישאר סוג של כוכב שביט. דוהר. זוהר. מאיר. אנרגטי. עם חיוך ענק. אני בטוח שגם עכשיו, בגן עדן, הוא כבר הסתדר. יצר קשרים עם המלאכים. השיג את הציוד הכי טוב באפסנאות. פלירטט עם פקידות הקבלה. ועכשיו הוא משתזף ליד הבריכה של גן עדן, באזור של המקובלים והחתיכות. ומחייך אלינו.

שלום, חבר.

יהי זכרך ברוך.

דורית כהן גילון Ynet - הנרצחים והנופלים – כתבו לזכרם

אבי, כל ביקור בסופר נגמר בבכי. מדברת אתך כל יום. שומעת את העצות שלך בכל נושא. קשה לדמיין את חיי שאתה לא חלק מהם. החיוך שלך צרוב לי ברשתית. 💔