פילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אלנבי

אודות

הוא נולד באנגליה, נכשל במבחנים למשרת עובד ציבור (פקיד מכס) בהודו שהייתה תחת ממשל בריטי, נכשל בפעם הראשונה שניסה להתקבל לאקדמיה הצבאית הבריטית, לא ויתר וניסה שוב - הפעם בהצלחה. הוא למד באקדמיה צבאית ובגיל 22 החל לשרת בחיל הרוכבים. הוא השתתף במלחמות בדרום אפריקה ואחר כך במלחמת הבורים. במלחמת העולם הראשונה היה מפקד חיל הרוכבים בחזית הצרפתית, ומשנת 1925 מפקד הצבא.

לפני כן, ביוני 1917, מונה למנהל הצבא במצרים ובארץ ישראל. תפקידו היה לפרוץ את החזית הדרומית של הטורקים. ב–14 בנובמבר נכבשה יפו על ידי אלנבי, ב–9 בדצמבר נכבשה בלי קרב ירושלים, וב–11 בחודש נכנס אליה בראש צבאותיו, ברגל, בשל קדושת העיר. אחר כך פנה הכובש צפונה וב–19 בספטמבר נלחם בטורקים בעמק מגידו וחדר לעמק יזרעאל. אחרי המלחמה התמנה לנציב העליון של מצרים.

בספר המחזור של האקדמיה הצבאית כתבו עליו: "איש רעים להתרועע אבל גם שתקן". מפקדיו כתבו עליו: "אינו מרבה להתבטא, ואולי זה מסתיר טיפשות?".

"לימים אלנבי נודע כ'החכם השקט' ונחשב לקצין מבריק. שלא בפניו, היה הכינוי שלו 'השור', כיוון שחזותו הייתה מוצקה וקשוחה וההליכה שלו נחושה. לורנס איש ערב, שהעריץ את האיש 'הענק האדום והעליז', כתב עליו ש'רמתו המוסרית הייתה גבוהה כל כך, שהכרת קטנותנו שלנו חלחלה אליו באטיות. איזה אליל היה האיש הזה'", אומרת אילת ליבר, מנכ"לית מוזיאון מגדל דוד, שבו תוצג התערוכה רחבת ההיקף "גנרל וג'נטלמן - אלנבי בשערי ירושלים". התערוכה, שאצרה ד"ר נירית שלו כליפא, תיפתח ב–11 בדצמבר בשחזור הטקס שבו אלנבי עמד בשער יפו, בדיוק מאה שנה אחרי.
למשימת כיבוש ירושלים יצא אלנבי עם בקשתו של לויד ג'ורג': "הבא לנו את ירושלים לפני כריסמס". תשובתו של אלנבי במברק, עם כניעת העיר, הייתה: "מזל טוב. תהילים קכ"ב ב'", כלומר הפניה לפסוק "עומדות היו רגלינו בשערייך, ירושלים".

"אח, נפלה ירושלים! ללמוד ולהביט על המחזה היותר נהדר בקורותייך זה מאות בשנים, כשחילות בריטניה, גאים ועטורי ניצחון, הגיחו אלייך, והמצביא 'אל–נביא' (אלנבי - כס"ו) הולך רגלי בראשם כיאה לכובש עיר התנ"ך, עיר העברים", כתב איתמר בן אב"י. סר רונלד סטורס מתאר: "יצאתי לפגישה עם אסיפה של יהודים אשכנזים, עטופי אדרת פרווה ושטריימל ובעלי פאות ארוכות. הלשון האחת שכולם הבינוה הייתה ז'רגון יהודה אולטרה–גרמני. שאלתים אם שמו לב לכך כי יום כניסתו של אלנבי חל ביום ראשון של חנוכה, חג המכבים, וקיבלתי תשואות של הסכמה".

אז מה יש לנו עד כה? נביא, מבשר גאולה, יהודה המכבי, ולא רק אלה. ליבר מספרת שאלנבי היה ידוע כחובב חיות וטבע וידע כל מה שאפשר לדעת על ציפורים וחיות בר. בהתאם לכך, גידל עקרב מחמד בקופסה מיוחדת בשק האוכף שלו, לצד הספר שקיבל מלויד ג'ורג', "הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש". לעקרב, כמו לסוסו, העניק את השם "הינדנבורג" , כשמו של המצביא הגרמני.

"יחד עם זאת, הוא קרא כל דבר, ובארוחת הערב ידע לצטט במלואה סונטה של רופרט ברוק", מצטטת ליבר את לורנס איש ערב, שנפעם מידיעותיו המפליגות של המצביא.

בחודש יולי, עוד לפני הגיעו לירושלים, קיבל אלנבי את הבשורה על כך שבנו יחידו מייקל נהרג בחזית פשנדל, בלגיה, בקרב מול הכוחות של גרמניה. אלנבי כתב אז לאשתו מכתב קורע לב: "21 שנה נשאנו את האושר הזה אשר הופר היום על ידי כאב חד", אבל המשיך לתפקד בקרבות בפנים חתומות ובגבורה כרגיל.

פרופ' נורמן דיקסון, בספרו "הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא" (הוצאת משרד הביטחון), מתאר אותו כך: "הוא היה גדול פיזית, עצבני ולבוש היטב. אופקיו היו רחבים, ומוחו לא היה סגור. הייתה בו נכונות לקלוט טכנולוגיה חדישה כגון השימוש במכונית משוריינת בלוחמת מדבר. בעיני אלנבי, הצדיקו האמצעים את המטרה, גם כאשר האמצעים מחוספסים למראה. עיסוקי הפנאי שלו כללו שיט, שחייה בחיק הטבע, ליקוט וייבוש פרחי בר, ארכיאולוגיה וקריאת שירה בהיקף מגוון שחרג מעבר למקובל בקרב אנשי צבא, וכללו גם תחביבים העלולים להיראות כרחוקים מגבריות. אמרו שוויתר על ציד משום אהבתו לחיות הבר".

דיקסון מתאר אדם בעל התפרצויות זעם: "הוא היה איש משמעת מחמיר, ולפעמים תקפו אותו התפרצויות כעס מבהילות. הוא לא היה סמכותי. הצליח למזג הקפדה על פרטים ודאגה ליעילות צבאית נוסח וולינגטון עם חמימות רגשית מרובה. ממכתביו לאשתו מתקבל הרושם של גבר רוחש חיבה, בעל חוש הומור שאינו מוגבל על ידי נימוסי שולחן. הוא היה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות כאשר הנסיבות מחייבות זאת. הגם שהיה אהוד לא רק על חייליו אלא גם על קציניו, שזה צירוף נדיר כשלעצמו, יכול אלנבי כוולינגטון לפניו וכמונטגומרי אחריו לפתוח פיו בשצף קצף ולשלוח כל רסן מלשונו כאשר סתרה התנהגות אחרים את מה שנראה בעיניו כמתחייב מבחינת היעילות הצבאית. שלא כמצביאים אחרים שהעדיפו למצוא שעירים לעזאזל מקרב בעלי הדרגות הנמוכות, היה אלנבי מוכן לכוון את אשו למטרות גבוהות בלי שהתחשב כלל בדרגה או במעמד. לא הייתה בו עוינות מתבקשת כלוחם לאויבו. הייתה בו סלידה אמיתית מהמלחמה, ולא היה בו פחד הכישלון המכשיל אנשים חלשים יותר. הוא לא סלד מפרסומת ולא נחבא מאחורי מגן הסודיות. הוא לא הגביל את פעילויותיו לקל מאוד או לבלתי אפשרי, אלא היה מוכן לקבל על עצמו סיכונים שקולים היטב".

מאחורי המצביא הדגול יש בני אדם, חיילים צייתנים שהגיעו אל מסעם לארץ הקודש כשהם מצוידים במצלמת כיס ובספר מסווג, מעין מורה דרך, "מדריך צבאי לפלשתינה" שהודפס בקהיר במיוחד עבורם. "התוכן שלו היה מבוסס על מדריך תיירים, עם המון מידע על תושבי הארץ, הליכותיהם, מנהגיהם, אתרים קדושים והיסטוריים. כאן הגבול מיטשטש בין חיילים לבין תיירים. צריך לזכור שהמסע של האנשים האלה למזרח התיכון היה פעמים רבות הנסיעה היחידה לחו"ל בימי חייהם", אומר וייסבלאי. "זו הייתה התרגשות עצומה. למעשה, מי שצילם את כניסתו של אלנבי ברגל הוא גם חייל, גם צליין וגם תייר".
אלנבי ראה בארץ ישראל מוקד השקעה ראוי, ולא סתם - לדורות. כזה שלא רק צופן בחובו עתיד מבטיח אלא גם עבר מפואר. על כך מעידים הדברים שנשא בפברואר 1928, בבית הספר הבריטי לארכיאולוגיה: "אנו האנגלים, שהרבינו לפעול כל כך בעד שחרורה של ארץ ישראל - מוטלת עלינו החובה לגלות גם את עתיקותיה. אין מקום אחר ששדה התגליות בו פתוח לרווחה כמו בארץ ישראל".

לגדודים העבריים שמר אלנבי חיבה מיוחדת: בנובמבר 1928 אמר בקבלת פנים חגיגית שנערכה לכבודו על ידי ההסתדרות הציונית במלון "אמבסדור" בניו יורק: "היה לי הכבוד לפקד על גדודים יהודיים אחדים. והנני מדגיש כי הם היו חיילים טובים ואמיצי לב ולחמו היטב. גם יהודה המכבי לא לחם בוודאי יותר טוב מאשר עשו זאת צאצאיו החיילים".

הוא אף הופיע כמה פעמים באסיפות למען ארץ ישראל, והתגמול לא איחר לבוא: בשנת 1920 נקרא על שמו הרחוב המרכזי של תל אביב. באפריל 1933, בביקורו האחרון בארץ ישראל, הוכרז כאזרח כבוד של העיר. "ביקוריך בארץ ישראל קשורים תמיד בימים גדולים וטובים, והם כאילו משמשים התחלות לתקופות זוהר חדשות בדברי ימיה של הארץ הזו", אמר ראש העיר מאיר דיזנגוף. באיגרת תשובה כתב אליו אלנבי: "הנני מנצל הזדמנות זו להבעת הערכתי הרבה לכבוד הגדול שחולק לי על ידי הוד מעלתך ועיריית תל אביב. שלך, הנאמן מאוד, אלנבי".

אל מלאכת ההנצחה, פרט לרחוב על שמו, הצטרף פסלו של אברהם מלניקוב, בעצמו חייל שהגיע להצטרף לגדודים העבריים ויוצר הפסל "האריה השואג" בתל חי. מלניקוב נבחר לעצב פרוטומה (ראש וכתפיים) של אלנבי מאבן לבנה. הפסל היה גדול מאוד וכבד, פי שניים וחצי מגודל אדם, וקשה היה להעלותו אל ראש העמוד הטורקי, לגובה חמישה מטרים ויותר. הפסל כוון מערבה, הכיוון הכללי שממנו התקדם הצבא האנגלי לכיבוש באר שבע.
במרץ 1923 הוסר הלוט בטקס מרשים בידי הנציב העליון, סר הרברט סמואל. במאורעות 1938 השתלטו אנשי הכנופיות על באר שבע ובמסגרת זו נהרס הגן ופסלו של אלנבי הופל והושחת. הבריטים החליטו להקים במקום אנדרטה חדשה, שעליה נכתב באנגלית ובערבית בלבד: "אלנבי 1917–1918".

"מלניקוב סיפר כי אלנבי התעניין בארץ ישראל ובעיקר בילדי הארץ, שאל בעניין רב אם כבר גמרו לרצף את רחוב אלנבי", אומרת ליבר. "הוא הבטיח לו שהרחוב מוכן והעיר תל אביב משגשגת ופורחת. פסלו של אלנבי מוצב עד היום בגן עירוני במרכז העיר באר שבע, ולוח זיכרון לבנו מייקל נמצא בחיפה".

הולך עם הרוח

לונדון, מאי 1935. אלנבי, בהיותו ה"לורד של מגידו", יושב אחרי פרישתו על כיסא נחשב בבית הלורדים, אבל מתמסר לחקר חיי הציפורים ולדיג. "העם היהודי הצליח בכוח התמדתו המוחלטת לפרוץ אל החזית של חיי העמים לאחר שנים ארוכות של ניסיונות, וכעת הוא בונה בארץ ישראל בית לאומי משלו", הוא נואם בהתרגשות. "הוא שמר על חזונו הקדמון של הגזע העברי ונשאר נאמן לרוח העברית העתיקה. נזכרים אנו בדברי הנביא ישעיהו: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'".

כעבור שנה מת במפתיע. הרדיו בארץ ישראל הפסיק את שידוריו לשתי דקות לאות אבל. את דמותו סיכם דיזנגוף, בישיבת המועצה העירונית ב–25 במאי 1936: "אביר וגיבור שידע להרכין ראש לפני כל דבר שבקדושה".