אהוד דפנא ז"ל

אודות

אהוד, בן מלכה ואביטל, נולד ביום י"ב באדר תרצ"ט (3.3.1939) ברעננה וגדל ולמד בחברת הילדים של קיבוץ מעוז-חיים שבעמק בית שאן. ילד עירני ורגיש היה אהוד. בקטנותו לא אהב לאכול, היה חלוש בגופו ויותר משהרביץ לבני גילו הצעירים - ספג חבטות מהם. אבל עד מהרה עמד על דעתו, נעשה עקשן וחדל לוותר.

סקרן היה ורצה להכיר ולהבין את התופעות שנגלו לעיניו הבורקות. לכבוד יום הולדתו השלישי חיבר סבו, המשורר והמחנך משה דפנא ז"ל, את השיר הנודע "למה?" ("הודי חמודי הוא בן אביטל"), שהיה לאחד משירי הילדים האהובים ביותר. אהוד הנכד לא התלהב מן השיר, וכשהשמיעו לילדים במקלט, במהלך מלחמת השחרור, את הזמר החביב, פרץ הילד החוצה בעיצומה של הפגזה כבדה... רק בשנות בגרותו "השלים" אהוד עם "השיר שלו". אהוד נודע בין רעיו כחבר נאמן ומסור. הוא השתתף במסעות ובטיולים רבים, ולא החמיץ פעולות ספורט שונות. עלם רזה היה, גוו צנום, אך זריז וגמיש. אהוד הצטיין בתרגילי אקרובטיקה וברכיבה על סוסים. ערב גיוסו לצה"ל הביע בפני הוריו את משאלת לבו, להתגייס לחיל-קרבי. הוא פיטם עצמו בדייסה, בתקווה שתוספת משקל תועיל לו במבדקים בלשכת-הגיוס.

אהוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1957. חלום ילדותו להתקבל לחיל הצנחנים נידחה, אך בזכות עקשותו ומרצו הצליח להתקבל לחיל-קרבי אחר - חיל השריון. אהוד השתלם בקורסים רבים, ביניהם, קורס קציני חיל רגלים וקורס קציני שריון, ופעל כמפקד מחלקת חרמ"ש. בתום שירות החובה שלו, שב למעוז חיים, הוא עבד בענף גידול בקר לבשר והרבה לשוטט בין פיתולי הירדן הסמוך, בסבך גאון הנהר. כשפרשו ותיקי ענף גידול הבקר, קיבל עליו אהוד את עבודת הריכוז, הנהיג סדר ורישום ונלחם על קיום הענף ועל הרחבתו. הוא היה קשור לפרותיו ולעגליו. נדד עם העדר בגלבוע ולא היסס לחצות את מימיו הרדודים של הירדן, כדי להחזיר פרות שחצו את הגבול בטעות.

כשנשא אהוד לאישה את חברתו חוה, עזב את המשק והתגורר בכרמיאל. בתשרי תשכ"ו נולד בנו איל, וזמן מה אחר-כך נדדו בני הזוג ובנם אל הדרום והתגוררו בבאר-שבע.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פיקד אהוד על מחלקת סיור. בקרבות הראשונים נטל אהוד חלק, אך נפצע בפניו ובגופו בצאתו בראש סיירת לכיוון ג'נין. גם לאחר שעזב את בית החולים לא יכול היה להניע את כף רגלו. הוא נקבע כנכה, אך לא ויתר על שיבוצו מחדש ביחידה קרבית. אהוד, בעל אות מלחמת ששת הימים, הסתיר את הפגם ברגלו ונאבק בהצלחה בוועדות הרפואיות.

ביוני 1970 הצטרף לצבא הקבע. תחילה שירת כמפקד בגדוד שריון בדרום הארץ ולאחר שנה, כמפקד פלוגה בגולן. זמן-מה לפני תום שירותו, היה קצין אג"ם באוגדת-שריון חדשה. ידידים מעידים כי היגיון, רצינות, מחשבה, מעטה של ציניות נוקשה וחיוך שופע בעת שמחה, ציינו את דמותו ואת פועלו של אהוד בצה"ל.

צה"ל היה לו מקלט ובית עם כשלון נישואיו, אך אהוד האב התקשה להשלים עם עובדת הריחוק מבנו, שגדל במעוז-חיים. אהוד אהב את בנו הרך וראה בסבלו ובגעגועיו. כל פרידה בסופי- שבוע הייתה קשה לאב ולבן כאחד. בקיץ תשל"ב התוודע אהוד אל שושנה, והשניים החלו לגשש אחר עתידם המשותף וביקשו להעניק לאיל מלוא אהבתם.

באחת מחופשותיו מן הצבא, בתשרי תשל"ג, "הריח" אהוד כי משהו עומד להתרחש בגבול הצפון. הוא מיהר להצטרף אל יחידת שריון, שפשטה ללבנון וטיהרה שני כפרים, שמחבלים הסתתרו בהם. על פעולתו זו, על אומץ לבו ומסירותו, העניקו לו מפקדי החטיבה ציון לשבח. סרן אהוד סיים את תקופת שירותו בצבא הקבע באוגוסט 1973. שנות שירות ארוכות היו מאחוריו, ולפניו - תכניות לעתיד במשק וחלומות על הקמת קן משפחה חם.

ביום הכיפורים תשל"ד, שבועות אחדים לאחר שהשתחרר משירות קבע, עשה אהוד בביתו, במעוז חיים. עדיין לא שובץ ביחידת מילואים ולא קיבל צו-קריאה.

כששמע על פרוץ הקרבות, הגיע בכוחות עצמו לרמת-הגולן, ארגן פלוגה משיירי הטנקים והצוותים של כוחות החטיבה בגזרה הדרומית, והשתתף בקרבות הבלימה הקשים. אהוד השתתף בנסיון הנפל לכיבוש תל-שמס ובכיבוש התל בהתקפת לילה. לאחר כיבוש תל-שמס חסם את כביש "סעסע" ובלם התקפות חיל רגלים ושריון של הסורים.

במהלך נסיון בלימה זה, ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), נהרג אהוד מפגז נ"ט שירו הסורים, והובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין במעוז-חיים.

השאיר אחריו בן, אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב סרן.

על פועלו של אהוד בקרבות מלחמת יום הכיפורים הוענק לו "עיטור-העוז".