אורי אילן

אודות

לוחם גולני סמל אורי אילן היה חבר בחוליית לוחמים שכללה, מלבדו, את סגן מאיר מוזס (מאור) מחטיבת גולני אף הוא ואת שלושת לוחמי גדוד הצנחנים: סמל מאיר יעקובי, רב טוראי יעקב (ג'קי) לינד ורב טוראי גד קסטלניץ (זבולון).
החוליה יצאה לדרכה בליל ירח מלא בין ה-8 ל-9 בדצמבר 1954.
משימתה הייתה להחליף סוללות במתקן האזנה שמוקם סמוך לתל עזזיאת ברמת הגולן ושנועד לצותת לטלפונים במוצבים הסוריים.

המשימה לא הייתה זרה לחיילים. מיום התקנת המתקן, כמה חודשים לפני כן, כבר חדרה החוליה פעמים אחדות לשטח כדי להחליף סוללות ולבדוק את תקינותו.
מג"ד הצנחנים אריק שרון, היה נאמן למורשתו כמפקד יחידה 101 לפיה כושרו הקרבי וכישוריו של החייל חשובים יותר מדרגתו.
הוא מינה את סמל מאיר יעקובי, אותו העריך מאוד, למפקד הפעולה שקיבלה את השם "מבצע צרצר".

סמוך ליעדם, בעת שטיפסו במעלה ואדי שטוף אור ירח, התגלתה החוליה וכותרה מכל עבריה.

אחר קרב קצר וחסר תכלית, הורה המפקד יעקובי על כניעה, והחמישה נלקחו בשבי.

השבויים הועברו לכלא אל-מזאה הידוע לשמצה בדמשק, שם נחקרו בעינויים קשים במטרה לגלות את המניע לפעילותם הלילית.

המאמץ הדיפלומטי
ארבעה ימים לאחר מכן, ב-12 בדצמבר, בטרם התברר בוודאות כי חמשת החיילים בחיים, אולץ מטוס נוסעים סורי שהיה בדרכו מדמשק לקהיר וטס באזור הפקוח האווירי של ישראל, לנחות בשדה התעופה בלוד.

במטוס היו חמישה נוסעים: אמריקני אחד ששוחרר מיד, ארבעה סורים וכן חמישה אנשי צוות.

ראש הממשלה משה שרת, התנגד בתקיפות לדרישתם של שר הביטחון לבון ושל שרים אחרים להשתמש

בנוסעי המטוס כבני ערובה עד להחזרת השבויים והורה לשחררו.

המטוס על נוסעיו שוחרר בתום יומיים מרגע יירוטו והפעולה עוררה על שרת ביקורת רבה.

בישיבת הממשלה ב-19 בדצמבר, מסר שר הביטחון פנחס לבון כי ההוראה ליירט מטוס סורי צבאי ניתנה כדי למנוע את רצח חמשת החיילים השבויים, או "הסתבכות אחרת" כדבריו.

בשל אירועים אחרים כמו פרשת הספינה "בת גלים" ופרשת "עסק הביש", נדחקה פרשת השבויים הסורים לשולי ההתרחשויות.

שרת ביקש שלא להחריף את המתח גם בחזית זו וביקש לפעול בצנעה אצל ראש מטה משקיפי האום, הגנרל ברנס, במטרה לשחרר את השבויים.

המאסר


במשך כל אותו זמן התייסרו חמשת החיילים בשבי הסורי בעינויים קשים.

לקראת סוף חודש דצמבר נחשף סודו של מתקן הציתות ובעקבות כך הובילו מאיר יעקובי ומאיר מוזס את החוקרים הסורים אליו.

יעקובי תכנן לחשוף את המתקן בפני שוביו ואז להפעיל את חומר הנפץ שבו ולהתפוצץ עמו לבל ייפול בידיהם.

אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל: לאחר שחפר וחשף את המתקן, הצמיד אותו אליו לקראת הפיצוץ הצפוי אך, כנראה בשל הרטיבות הרבה, הפיצוץ לא התרחש.

מאיר מוזס ומאיר יעקובי, שחשו כי זכו בחייהם מחדש שלא מרצונם, הוחזרו לכלאם.
המתקן פורק לבסוף על ידי הסורים.

ההתאבדות
בצינוק המבודד בו שהה, מעונה ומותש, היה בטוח כי כל חבריו לפעולה נהרגו והוא עצמו עומד להישפט בפני בית דין צבאי סורי ולהיות נידון למוות.

נאמן לחינוכו הצבאי ובעיקר לחינוכו המשימתי בקיבוצו גן שמואל, היה נכון ונחוש, אולי יותר מאחרים, להקריב את עצמו לטובת מה שנתפס בעיניו כאידיאל גימוד האישיות הפרטית וצרכיה לטובת הכלל, נאמנות לעקרון ביטחון המדינה ושמירת סודותיה בכל תנאי, והוא התאבד בתלייה בתאו ב-13 בינואר לפנות בוקר.
טרם שלח יד בנפשו, תלש אורי אילן כמה דפים מתוך הספר "נקמת האבות" שהיה ברשותו.
בהיעדר כלי כתיבה, חורר בדפים אותיות ומילים באמצעות קיסם עץ מאולתר.
בכך יצר תשעה פתקים המעידים על בטחונו כי כל האחרים נהרגו ועל בקשת הנקם.
כמו כן ביקש להיקבר לידי חברו, גבי ואלד, שנרצח בידי בדואים באזור בית גוברין.

המפורסם בפתקים מצהיר: "לא בגדתי, התאבדתי".

גופתו של אילן הוחזרה בשעות הערב המאוחרות לישראל דרך גשר בנות יעקב אל קיבוץ משמר הירדן.

הרמטכ"ל , משה דיין, הגיע לקיבוץ והיה נוכח במעמד מציאת הפתקים שהיו קשורים לאצבעות רגליו ובתוך בגדיו של החלל. אורי אילן נקבר בלוויה צבאית בקיבוצו, גן שמואל.

בלוויה ספד לו הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן.
הרב לא היסס להביע ביקורת על מה שראה כהיעדר פעילות ממשלתית מספקת למען השבויים.

המשורר נתן אלתרמן כתב דברים ברוח דומה ב"הטור השביעי":

"…העם הזה חייב לזכור כי הוא את ההולכים שולח, ולא רק מאויב בלבד חייב לגאול הוא את דמם.
הרבה שירי מוסר השכל ישים הוא לאבק פורח, אך יש פתקי נייר קמוטים שעל לבו יהיו חותם".

הרמטכ"ל משה דיין ספד לאילן במילים נרגשות: "אורי אילן נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו.

אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי!

דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן."

בדבריו השמיט דיין את סיומת הפתק המפורסם ("התאבדתי"), וכך תרם ליצירת המיתוס המכונן המלווה את החברה הישראלית עד היום.

(מקור: בלוג ארכיון המדינה)


*נלקח מידע מאתר יזכור* יזכור - עמוד הבית (izkor.gov.il)