איתן לוטנברג ז"ל

אודות

איתן, בן חנה ויוסף, נולד ביום י"ג בתמוז תשי"ד (24.7.1954) בתל-אביב. למן תחילת דרכו בחיים, ולמעשה משעה שניתן היה לעמוד על אופיו וייחודו, התבלט איתן כבעל אישיות מורכבת ובלתי שגרתית. היטיבה לעמוד על כך מורתו בבית-הספר היסודי "הקליר", שסיפרה: "בכל דרכיו אפיינה אותו המקוריות. כמעט תמיד הציג עמדה בלתי מקובלת, אנטי-תיזה לתיזה, אם בעניינים העומדים ברומו של עולם ואם בענייני דיומא, כמעט תמיד הציע פתרונות בלתי שגרתיים, כשהוא מבסס דעותיו בהגיון, בנימוקים ובראיות. לא אחת, בדיונים שנגעו לענייניה הפנימיים של הכיתה, הביך את המורה ואת חבריו ברדיפת הצדק הבלתי מתפשרת שלו. לא תמיד זהה היה הצדק שלו עם זה של אחרים, אולם לא יכולת שלא לחוש רגשות הערכה וכבוד כלפי תלמיד שהתמודד בעקביות, ללא כניעה, על עקרונות שנראו בעיניו צודקים... יכולת לראות בעין כי לעולם לא יטושטש בתוך המון. תמיד יהיה אחד בתוך הכלל, ואף-על-פי כן לא מנותק ממנו, כי אוהב חיים ואוהב חברה היה מאין כמוהו". ואכן, אהבת החיים והרצון העז ללמוד להלך בנתיבותיהם העקלקלות, הם שנצבו בפניו תמיד כתמרור דרכים. "חכם היה", כותב מחנכו בבית-הספר התיכון עירוני א', "טיפוס מובהק של חכם שביקש לדעת. זמן רב היה מכונס בכיתה במין התכנסות מיוחדת, רבת ריכוז, ולפתע החל שואל ושואל, ונעים היה לשמוע אותו ולהקשיב לשאלותיו, שהיו שאלות חבריו כולם, ומשום כך הקשיבו הכל בדומיה לקולו". אולם יחסו של איתן לחיים לא הצטמצם בשאיפה, החיובית כשלעצמה, ללומדם על בורים. יותר מכך היה עניינו באדם, וליתר דיוק ביחסים הנקשרים בין הבריות, אשר בהנהגתם על דרך המוסר ראה את המפתח לחיים ה"שלמים", כפי שהתבטא לא פעם. במישור האישי באה השקפה זו לידי ביטויה המלא בקשריו המיוחדים במינם עם חבריו המרובים. "חבר" - מציינת אחת מידידותיו - "הייתה עבור איתן המלה החשובה ביותר. הוא לא היה יכול לראות או לשמוע על בוגדנות של חבר, על מעשה מכוער בין חברים, הוא ממש שנא את זה, כי הוא אהב את החברים", ומשלימה חברתו הקרובה במשך מספר שנים - "הוא היה חבר טוב. הוא ידע מה פירוש להיות חבר טוב ותאמינו - זה לפעמים הרבה יותר מאשר אח, קרוב או הורה". בזכות אשיותו המקורית ותכונותיו המרשימות, הפך איתן עד מהרה למוקד בית-הספר התיכון ולמקור הערצה לחבריו, שהכירו במנהיגותו הטבעית וקיבלו ללא ערעור את דעותיו ועצותיו, המתובלות בהומור רב ובפקחות בוגרת, אשר קשה שלא לתמוה על מקורה אצל נער צעיר שעדיין לא צימח זקנו. נזכר אחד מחבריו הטובים: "בפני איתן כל השטויות של גאווה וכבוד עצמי היו נעלמות. הייתי מרגיש עצמי שופך לבי בפני אדם המבוגר ממני בשנים, אשר מטען רב של ניסיון מאחוריו. הייתי חש כאפס לעומת פיקח, חכם ובעל נסיון רב". אולם אם התמונה המתקבלת עד כה, היא של נער מבוגר, רציני ואחראי, מסתבר כי אין בה כדי לשקף נאמנה את מגוון את אישיותו של איתן, משום שהיה גם צד אחר (אך לא פחות משמעותי) באופיו - להט נעורים, שובבות שאינה יודעת גבול ומעשי קונדס ממזריים, אשר הדירו שינה בלילות ארוכים מעיני המורים והמחנכים. "לוטי" - זה היה כינויו בפי החברה - "שיער שחור ארוך, גיטרה, הצלחה וצחוק". ודומה כי אין טובות ממלים אלה כדי לצייר בכמה משיכות מכחול עזות את דיוקנו לאלה שלא הכירוהו, כשם שאין מהימנות ממלותיו שלו, להמחשת אותו הומור מפורסם בו ניחן ביד כה נדיבה. סמוך למועד גיוסו לצה"ל עמד איתן בפני הבעיה המסורתית של כל חייל עירוני ממוצע - התספורת. במכתב לידידה בצבא הוא מתאר את הרגשתו לאחר "טקס הגז" - "מצב הרוח הוא בשפל... תרמה לכך לא מעט התדמית החדשה שפיתחתי לי בעזרת תספורת צבאית קצוצה. כרגע המצב הוא כזה שאני משתדל לעבור מה שפחות ליד חפצים שמשתקפת בהם תמונה (זכוכית, ראי וכיו"ב), בכדי למנוע מעצמי אי נעימות. אתמול בערב יצאתי לסיור פרידה מרגש מכל מיני מכרים ודודים וכולם נראו שמחים לאידי, אבל אני חייכתי באומץ ורק בלילה ליטפתי בהסתר את המקום בו היו פעם שערות ראשי...".



איתן גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות נשלח לקורס טיס, אולם לאחר כשבעה חודשים נאלץ להפסיקו. משהועמדה בפניו הברירה בין המשך השירות בתפקיד עורפי בחיל האוויר לבין הסבה לשריון, בחר באתגר החדש כדרכו מתמיד. האימונים קשים, מצב הרוח ירוד בתחילה, לאחר הפרידה מהחברים הרבים שרכש בקורס הטיס, אך עד מהרה חוזר ומתגלה ממד הנוקשות ונחישות ההחלטה שבו, וכפי שהוא מסכם "מסתבר שכשהחברה קורעים את ה... ביחד, מתגבשים ויוצרים הווי מיוחד, ולי שהדברים האלה מאוד חשובים, זה עוזר להתגבר". איתן הוסמך כנהג טנק והצלחתו "בהכנעת מפלצת הפלדה האדירה" כדבריו, מעניקה לו תחושת סיפוק משכרת. אולם יחד עם זאת, אין המסגרת הצבאית מקהה את רגשותיו ואף אינה מצליחה לדכא את תחושת ההומניות, התופשת מקום כה נכבד בין מרכיבי אישיותו. בקטע פיוטי משהו, הוא מתאר בפני נערה עמה נהג להתכתב, יום אימונים אי שם בלב במדבר: "עכשיו חייל אחד נכנס לתוך הטנק ונוסע אחורה כנראה כדי לבדוק אותו. יש פה חולות והוא מקים ענן אבק. תארי לך, ענן דוהר בחול וברקע השמים הכחולים, ממש כמו בסרטים. מצד שני שלי יש שדות של ערבים בדווים, אשר עובדים מהבוקר בשדות, בכל מיני אמצעים פרימיטיביים... תגידי, חשבת פעם איזה ניגודים יש בזה - מצד אחד הטנקים וחיילים, ומצד שני פלאחים המעבדים את שדותיהם ומסגד ברקע. ממש תמונה שלווה, המעוררת רצון לחרופ קצת ופתאום כל זה נחתך על-ידי גדרות תייל, שמפרידות בין הבסיס לשדות ומגדלי השמירה..." כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו של איתן להתייצב נגד כוחות של המצרים, שחצו את התעלה, ולנסות ולחבור עם המעוזים שהותקפו. בקרב שהתחולל באותו לילה באזור הביצות של קנטרה, נתקל הכוח במארב ובמכת האש שהונחתה עליו נפגע צריח הטנק שאיתן נהג בו. הוא נותר החייל היחידי הכשיר לפעולה מבין ארבעת אנשי הצוות. במשך כל אותו לילה ניהל איתן מלחמת יחיד בעשרות המצרים שסובבו בשטח, כשהוא מסרב כדרכו מתמיד, לנטוש את חבריו הפצועים ולהימלט על נפשו, ומבקש תוך גילוי שליטה עצמית מושלמת, הוראות לפינוים לנקודות איסוף הפצועים הקרובה. באנדרלמוסיה הנוראה ששררה באזור, הוא לא נענה. שרידי הכוח התוקף נסוגו, ועם עלות השחר, לאחר קרב רימונים נואש נפגע איתן ונהרג. על לחימתו בה "גילה אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה" צוין איתן לשבח על-ידי הרמטכ"ל. לאחר שמונה חודשי סיוט בלהות ארוך וממושך, בהם הוכרז כ"נעדר", חודשים שבהם נטלטלה משפחתו בין יאוש לתקווה, ולאחר מכן בין יאוש ליאוש גדול יותר, נמצאה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקרית-שאול, כשהוא מותיר אחריו בית בלי אור, הורים המומים, אח ואחות תמימים מכדי לעכל. ואולי ייטיב משפט סתמי אחד, שנאמר כמעט כבדרך-אגב, בשיחה שנערכה לאחר המלחמה, בין מורה בבית-הספר התיכון, שם למד איתן, לבין אחד מתלמידיו, לבטא את גודל האבידה - "...ואיתן - זה היה ממש פירמה. אתה זוכר בעצמך מי זה היה איתן. זאת מין הרגשה שבנאדם כזה פשוט לא יכול להעלם, הוא פשוט קיים..."