אפרים קנד

אודות

בן בכור לתמרה וניסן. נולד ביום י"ג בתמוז תשכ"ח (9.7.1968) בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן (אז – חלק מברית המועצות). אח ליוכבד, ציפי ועמנואל.

כאשר היה בן שלוש עלה ארצה עם משפחתו והם השתקעו בירושלים, בה גדל והתחנך. הוא למד בבית הספר היסודי "דוגמא לבנים עוזיאל" ולאחר מכן בתיכון "הימלפרב" בעיר. תלמיד מחונן שבלט בשקדנותו ובחריצותו, הצטיין בלימודיו והגיע להישגים גבוהים במבחני הבגרות. לא אחת, לפני שלמד בעצמו, עזר לחבריו בלימודיהם, ואלה סיפרו שבזכותו עברו את המבחנים בהצלחה. באסיפות ההורים מוריו תיארו אותו כ"שמנת של בית הספר".

האומנות הייתה חלק מחייו. הוא הִרבה לצייר, ובגיל צעיר החל ללמוד נגינה בפסנתר באקדמיה למוזיקה "רובין" בירושלים. היה נגן כישרוני שנכנס כל כולו לעומק היצירה, כדברי מוריו. התמיד בנגינה בבגרותו, לימד את אחותו ציפי לנגן וחיבר אותה לאהבה למוזיקה. בשעות הפנאי האזין למוזיקה קלאסית מאוסף התקליטים הגדול שלו וביקר עם בני משפחתו בקונצרטים. כמו כן קרא הרבה, והעשיר את עולמו במגוון תחומים. בקיאותו הרבה הפכה אותו לאיש שיחה מרתק.

אפרים היה מחובר מאוד ליהדות, שמר מצוות, אהב לעסוק בתורה ובתלמוד וניצל כל הזדמנות ללמוד ולהעמיק. בשבתות, סביב שולחן השבת, סחף את בני המשפחה כאשר סיפר בהתלהבות ובשפה פשוטה וכובשת על פרשת השבוע.

אפרים התקבל למסלול העתודה הרפואית של צה"ל, אולם בחר לשלב שירות קרבי עם לימוד תורה והתגייס במסלול ישיבות ההסדר. את פרק הלימודים הראשון של המסלול עשה בישיבת אפרת בגוש עציון, שם העמיק בלימוד תורה והרחיב את השכלתו וידיעותיו התורניות.

במאי 1987 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "אפעה" של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. מתחילת הטירונות הקרין שקט ונועם לכל הסובבים אותו והשתלב היטב בפלוגה. אפרים עבר את קורס הצניחה בהצלחה, כמו כן עבר מסעות קשים ואימונים מפרכים. בתום מסע הכומתה קיבל את הכומתה האדומה של החטיבה בטקס המסורתי בגבעת התחמושת בירושלים.

הפלוגה הוצבה לתעסוקה מבצעית על גבול הלבנון וכן באזור יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הוא עמד בכל המשימות בעוז ובגבורה ויחד עם חבריו, נלחם באומץ והסתער על האויב.

הפלוגה ספגה אבדות בנפש במהלך חלק מהקרבות וההיתקלויות בהן השתתפה בגבול הצפון. החיילים ביצעו את תפקידם בנחישות ובמקצועיות תוך חתירה למגע על מנת להכריע ולהדוף מחבלים שניסו לחדור לשטח ישראל. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, אמר עליהם ש"אלה צריכים להיות הסטנדרטים של צה"ל".

מפקדיו של אפרים סיפרו שהיה חייל למופת, חדור אמונה ומודע לחשיבות התרומה שלו למדינה ולעם ישראל. סמל להקרבה, השקעה, צניעות, התנדבות ורצינות. אבי, מפקד הפלוגה, כתב: "החייל השקט ביותר בפלוגה, העדין, המנומס והחייכן, בקיצור – 'הילד טוב ירושלים' של הפלוגה... מתחת לשקט הסתתר איש עקרונות שתמיד דאג לומר את שלו".

חבריו לפלוגה סיפרו שהיה חייל חזק ומקצועי שעזר לכל אחד והיה נכון לכל פקודה ומשימה. בספר הפלוגה נכתב עליו: "מחלק המוסר של העולם... הראש הנפיץ שתמיד מחייך. בהתחלה היה שקט, אך לא התקשינו לראות שהבחור בעל עקרונות. בטוב ליבו הרגשנו תמיד, במיוחד כשהיה עוזר לכולם... בקו נשלח לחבורת ה'שׁוּשׁוּ', ואת האר. פי. ג'י. סחב כל הדרך".

בסיום פרק השירות הצבאי, לאחר החוויות הקשות שחווה ולאור ההתמודדות עם פוסט טראומה משירותו, החליט שלא ללמוד רפואה. את הפרק השני של לימודיו התורניים במסגרת ישיבת ההסדר, עשה בישיבת "מרכז הרב" בירושלים.

אחרי השחרור מצה"ל וסיום לימודיו בישיבה פנה ללימודים אקדמיים והחל ללמוד לתואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לאפרים היו קשרים חמים ופתוחים עם הוריו ומשפחתו. הוא ניהל עימם שיחות נפש, עזר והדריך את אחיותיו ואחיו הצעירים ואהב לבלות בחיק המשפחה.

ציפי אחותו מספרת שכשנתקלה בקושי נהג לומר לה: "לא בכוח, במוח", ותמיד פרגן וגרם לה לחוש מיוחדת. "היה לנו כיף ביחד ומאוד אהבתי לבלות בחברתו", כתבה עליו. יוכבד סיפרה שהגן עליה, נסך בה ביטחון ואמר לה: "תעשי, אל תפחדי. אני עומד מאחורייך כל הזמן". כשהיה בן עשרים ואחת נולד אחיו הצעיר עמנואל, הוא טייל איתו ושאף להקנות לו ערכים. לכל אחיו שימש דוגמה בכל צעד בחיי היום-יום.

הוא אהב נוף וטבע ונהג לטייל בסביבת מגוריו. כשאחותו ציפי התלוותה אליו, נקב בשמות הפרחים שראו בדרך והסביר לה עליהם בבקיאות רבה.

אפרים בלט ביסודיות שלו ובצורך להיכנס לעומקם של דברים, לא להסתפק בפשט אלא לדרוש, לחקור, להבין, למצות כל דבר עד תומו ולבצע אותו על הצד הטוב ביותר. הוא ניחן בטוב לב, ביכולת נתינה, באהבת האדם וברגישות לזולת. מגיל צעיר עשה מעשי חסד רבים ותרם כספים לנזקקים. בעת לימודיו באוניברסיטה התנדב בבית דיור מוגן לקשישים שהיה ליד ביתו. הוא טייל ושוחח עם הקשישים הסיעודיים וסייע ברחיצתם. את כל העשייה שלו למען האחר עשה בנועם ובענווה, מבלי להתהדר בכך. כסף מעולם לא היה מניע בפעולותיו. פעם אמר לאימו "בשביל כסף לא בוכים".

רוח ערכי שילוב הקודש והחול ליוותה אותו בדרכיו. היה איש של שלום ופיוס שידע למצוא שפה משותפת עם כל אדם ולומר את המילים המתאימות בעיתוי הנכון. נהג לומר את האמת למי שעמד מולו, גם אם הייתה כואבת, אך עשה זאת בנועם ובאהבה. עם זאת, תמיד ביקש להבין גם את נקודת המבט של הצד השני.

אפרים הכהן מולקנדוב (קנד) נפטר ביום י"ג בכסלו תשנ"ה (16.11.1994), והוא בן עשרים ושש שנים. הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול - הר המנוחות בירושלים (לבקשת המשפחה). הותיר הורים, שתי אחיות ואח.

אימו כתבה עליו: "אפרים היה לא רק בני הבכור והאהוב, הוא היה הכבוד של המשפחה כולה, אדם עם אישיות מיוחדת... אני מתגעגעת למילותיו המעודדות, לתשומת הלב שידע להעניק לכולם, לזרי הפרחים הגדולים שהיה מביא לי, למחמאות שהיה מרעיף עליי".

אביו כתב: "העולם בלעדיך נראה קודר, משעמם וחסר כל משמעות וטעם. אין ספק שנשמתך זכתה לעלות לגנזי מרומים בגן עדן".

כתבה אחותו יוכבד: "מגיל קטן היינו יחד כמו תאומים... הייתה בך בגרות וחוכמת חיים של אדם זקן שהתנסה וראה הרבה דברים בחייו, ובאמת חווית דברים שאנשים בגילך לא חווים. היית אדם רגיש לרחשי הזולת, ראית את האנשים במצוקותיהם וניסית עד כמה שאפשר לעזור להם... לנו נשארו רק זיכרונות. זיכרונות של אח גדול שחסר לנו, אח אוהב ומגונן שאיננו עוד, זיכרונות של בן יקר, מסור ואוהב, זיכרונות של חבר נאמן ותומך, זיכרונות של אדם חכם, אציל, ישר ומאמין".

אחותו ציפי כתבה: "כל אדם שפגש אותו, ידע תוך זמן קצר שאפרים הוא אדם מיוחד. היה בו משהו שגרם לכך שמייד יבחינו בערכו... הוא תמיד היה שם בשבילי, בכל מקום ובכל מצב".

כתב אחיו עמנואל: "לפעמים אני מצר דווקא על הפספוס. על כך שהיה לי אח שבקושי הייתה לי הזדמנות להיות איתו... אני מדמיין לעיתים איך הייתה נראית שיחת נפש אמיתית בינינו, או לימוד בחברותא... אני חושב עליך הרבה, וכך גם כל המשפחה".