ארז עידן

אודות

בן בכור למלכה (בגירה) ועמי. נולד ביום ג' בכסלו תשמ"ד (9.11.1983), היום מאושר ביותר בחיי הוריו. קצת ג'ינג'י, קצת בכיין, יפה ומקסים. ילד שובב מאוד, שידע בדיוק מה הוא רוצה ותמיד הגיע למה שרצה.

כשהיה ארז בן שש וחצי נולד אחיו, עמרי, ולא היה מאושר ממנו בעולם.

ארז תמיד עזר להוריו. שנתיים לאחר-מכן נולד תומר, אחיו הצעיר. ארז שימש דוגמה ומופת לאחיו. הוא היה להם אח וחבר, והם פשוט העריצו אותו.

האהבה הראשונה של ארז היתה הים. מגיל 8 גלש גלישת רוח במועדון ה"לגונה" ומאז, בכל הזדמנות, ארז גולש בים, גם על חשבון הלימודים.

ארז למד בבית-הספר היסודי "דוד אלעזר" בבת ים ובבית-הספר התיכון "עמית עמל". היה תלמיד טוב, שהגיע להישגים טובים.

ארז גדל והתחנך על ערכי אהבת המולדת, על נתינה למען הזולת והמדינה.

מכיתה י"א היה "מורעל" על הצבא. הוא הדביק את הסטיקר "קרבי זה הכי אחי" בכל מקום אפשרי.

לא היה מאושר ממנו כשקיבל צו גיוס ראשון. תחילה קיבל זימון לטיס, אך בשלב השלישי חתם על ויתור. מגיל צעיר חלם ארז לשרת בשייטת. הוא עבר את הגיבוש, אך לא התקבל והתאכזב מאוד. ארז ידע שבכל יחידה שישרת בה יתרום כל שביכולתו והרבה מעבר לזה. וכך היה.

כחודש לפני הגיוס הכין ארז "טבלת יאוש" הפוכה, ומחק את הימים שנותרו עד הגיוס.

ביום 19.3.2002 התגייס ארז לגדוד "דוכיפת". אימוני הטירונות היו קשים מאוד אך ארז מעולם לא התלונן ולא אמר "קשה לי". להיפך, בפנקסו כתב: "קשה זה טוב, כואב זה מצוין," ו"קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים."

בתום הטירונות נשלח לקורס מ"כים, סיים אותו בהצלחה וביקש לפקד על טירונים. ארז פיקד על "בייני"שים" (בני ישיבות). הקשר ביניהם היה מדהים, למרות המרחק של ארז מהדת. ארז אהב אותם כאילו הם בניו. חייליו סיפרו שהסתובב בלילות באוהלים, כיסה חייל שנפלה לו השמיכה, לא שכב לישון לפני שתיקן חור באחד האוהלים כדי שחייליו לא יירטבו, והקדיש חלק ניכר משעות הפנאי שלו לשיחות איתם.

כשסיימו טירונות, נאלץ ארז לעזוב את חייליו כדי להשתתף בהכנה לקצונה, אך הוא נסע אליהם לטקס הכומתה ומסר להם מכתב שכתב להם... לכל מקום שפנה אליו הביא עימו את רוח האדם, חברות, כבוד הדדי ונתינה מתוך רצון, והנחיל ערכים אלה לפקודיו מתוך דוגמה אישית.

מתוך דבריו של ארז לפקודיו בסיום הטירונות: "...עוד מצפה לכם דרך ארוכה וקשה שאני בטוח שתעברו אותה בלי בעיה ותמשיכו להיות הכי טובים אם זה באימונים הקשים ושבועות השטח באימון המתקדם ואם זה בקו בפעילות השוחקת. תמיד! הכי טובים עם ראש מורם ועם חיוך שתמיד יישאר על הפנים ועם שאיפות תמיד ללמוד ולבצע תרגילים, אימונים, פעילויות ומבצעים. כל זה יהיה לכם קל מאוד לעשות, זה יבוא לכם בטבעיות, רק אם תדעו את התשובה לשאלה 'למה?'. אותה שאלה שתמיד צצה בראשו של כל לוחם ברגעים הפחות נחמדים. למה אני כאן ולא בבית? למה אני צריך לרוץ? למה שוב יש בראור/ בוחן מסלול? למה לי לשמור 4? 4, אינספור שאלות, שהתשובה האחת צריכה להיות תמיד תלויה בליבו של כל אחד מכם והיא בסופו של דבר, אנחנו כאן כדי להגן על המדינה שלנו ואם לא נעשה את זה ולא נהיה מאומנים, חזקים, איתנים, מקצועיים וערכיים, כנראה שלא נבצע את זה על הצד הטוב ביותר..."

ליום הולדתו ה-18 כתבה לו אמו באיגרת הברכה: "בן כמוך הוא משאת ליבם של כל אם ואב, ואח כמוך כל ילד היה מבקש."

כחודשיים לפני שנהרג, עבר לפקד על כיתת "נובמבר 2002" בקו בעופרה. ארז שמח להגיע לשם משום שביקש לצבור ניסיון שטח בטרם ייצא לקורס קצינים. גם כאן נתן מעצמו מעל ומעבר. חייליו מדברים עליו בהערצה עד היום.

ביום כ"ד בתשרי תשס"ד (19.10.2003), בשעה 15:25, בשיחת טלפון אחרונה עם אמו, סיפר לה ארז שהוא יוצא לסיור, דבר שלא עשה מעולם. תמיד התקשר עם שובו מהסיורים. אמו ביקשה שיודיע לה כשיחזור, והוא הבטיח שיתקשר בסביבות 22:30. ארז לא שב מן הסיור. בדיוק בשעה זו קיבלה המשפחה את ההודעה על נפילתו בפעילות מבצעית. ארז יצא מהמוצב בעופרה לסיור רגלי עם שלושה מפקודיו: רועי יעקב, אלעד פולק וגלעד שחף. בכפר עין יברוד, הסמוך לעופרה, הם נתקלו במארב של חמישה מחבלים. כתוצאה מהירי נהרגו ארז, רועי ואלעד. גלעד נפצע באורח קשה.

סמ"ר ארז עידן נהרג שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים. הוא הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר מותו מצאו בני המשפחה דברים שכתב באחד מפנקסיו הרבים: "טוב למות בעד ארצנו", ו"אם תרצו אין זו אגדה."

בני המשפחה כותבים: "היתה לנו הזכות להיות הוריו ואחיו. קיבלנו אותו במתנה, מתנה שתמיד באה עם החיוך שלא נשכח ועם המבט מעיניים כחולות ויפות."

לזיכרו הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: www.erez-idan.co.il

ערב לזיכרו של ארז נערך ב-1.1.2004.

מפקד היחידה, סא"ל אריק, כותב: "...את ארז הכרתי אישית ביום שסיים את קורס המ"כים והגיע למשרדי חדור גאווה ומוטיבציה. ארז ביקש לפקד על טירונים, לאמן אותם ולהפוך אותם ללוחמים מן המנין. במשך ארבעה חודשים עבד ארז יום וליל, על-מנת שהכיתה שקיבל תהיה המגובשת והמקצועית ביותר בפלוגה. ואכן כך היה. ארז בלט מעל כל מפקדי הפלוגה ולאחר כחצי שנה הגיע אלי שוב, במטרה לצאת לקורס קצינים. ההכנה לקורס הופסקה, אולם ארז לא ויתר. בכל הזדמנות הביע בפני את רצונו להיות קצין בגדוד, ואני הבטחתי לעשות הכל. איזה מפקד לא היה רוצה מפקד מחלקה כמותו?! בשיחה עם חייליו התברר לי, כי כל חיילי הפלוגה העריצו אותו, הערצה שרק מעט מן המפקדים זוכים לה..."

מתוך דברים שכתבו חיילי פלוגה א' נובמבר 2002 למפקדם ארז: "ארז, היית מושא הערצתו של כל חייל בפלוגה בכלל ובמחלקתך בפרט. כולם היו מסתכלים עליך ואומרים שאדם כמוך רואים רק בסרטים וגם לנו היתה סיבה טובה מאוד לחשוב כך! תמיד היית הראשון, הטוב מכולם בכל דבר: אם במד"סים ובספורט בכלל, השארת אבק לכל מי שניסה להתחרות בך, אם בתור מפקד שפיקד עלינו בצורה אולטימטיבית בדיוק כמו שכתוב בספר, ואם זה שדאגת שכל בעיה שהיתה לנו תגיע לפתרון באופן מושלם כדי שלא תעיב ולו לרגע על כשירותנו המקצועית והכללית. ארז, לעולם לא נשכח את החיוך התמים שלך שתמיד בישר טובות, את העיניים הכחולות שתמיד הראו ביטחון, אמונה ואהבה בכל דבר שעשית. לא נשכח את הגלבים שכל כך אהבנו לעשות איתך ושתמיד מצאנו בכל דקה שהיינו איתך שם לחקור יותר על אותו אדם נדיר שפיקד עלינו באותה משמרת. וכל מה שאמרת לנו, פשוט השארת אותנו פעורי פה אודות תכונותיך המופלאות. לעולם לא נשכח את המד"סים המייגעים שעשית לנו, שתמיד כאשר נשארנו מאחור התבוננו בך מלאי קינאה ורצון להגיע לרמתך או פשוט להיות כמוך... נזכור אותך תמיד לפי צדקת הדרך שהיתה לך, האהבה הרבה שהיתה לך בכל דבר שעשית והאהבה הגדולה לנו והרצון שכולנו נגיע ונהיה כמוך, בדרך הנכונה. מעל הכל, לא נשכח אף פעם את האדם הנפלא שכל פעם, וגם אם באמצע הלילה, היה תמיד זמין, עוזר, אוהב. לא נשכח את אותו האדם שדאג שיהיה לנו תמיד נוח בכל דבר וגם בדברים הקטנים ביותר, את אותו אדם מדהים שעד לפני שפגשנו אותו היינו בטוחים שהוא איזה דמות מסרט או ספר. ארז, עד לפני שפגשנו אותך לא הבנו את המושג 'אחד בדורו' אך אתה היית פשוט כך- אחד בדורו. אדם מדהים, שהשאיר בנו חותם לכל החיים."

משה הדדי כותב: "ארז, אני פקודך וחברך, יושב כאן אוהב ומתגעגע, מתגעגע לאותו מפקד יפה, נמרץ, משקיע, שנתן מעל ומעבר לי בפרט ולכל פקודיו באשר הם בכלל, וכן מתגעגע אני לאותו חבר שלמרות שהיה מפקדי ידע שאהבתי אותו כמו חבר הכי טוב וכן גם ידעתי שאותי הוא אוהב מאוד... אלוקים לוקח את הכי טובים, ואתה ארז היית תמיד בשבילי האחד בכל דבר ודבר ותמיד ראשון. בשתי מלים, אתה היית הכי טוב, פשוט כך, הכי טוב. אני מנסה במכתב זה לספוד לך אך בהספד כמו בהספד חייבים להוסיף לכישוריו וכבודו של האדם כדי להראות את רמות הגעגוע והאהבה, אך לך ארז אין מה להוסיף. פשוט, בכל הדברים שהכרתי אצלך היית מושלם, כחייל, כמפקד, כספורטאי והכי הכי חשוב כבן אדם, כמישהו חם ואוהב, מישהו שידע לתת ולתת המון בלי כל רצון ולו הקטן ביותר לקבל..."

הספד של יותם, חייל של ארז מהבייני"שים: מחלקה 29 1, חיילים, ילדים שלך/ שבכל אחד ואחד נמצאים קווים מדמותך/ מחלקה 1 נשמה 1 זה לא רק סיסמה/ ובמבט מלמעלה ממש אפשר לראות אותך/ ארז לא מת הוא רק נהרג/ תסתכלו מסביב הוא חי בכל אחד מחייליו/ אם זה בסבלנות ובהקשבה גם כשרוצים לסגור את העיניים/ אם זה בחיוך שאף פעם לא עוזב את השפתיים/ בנחישות ובראש מורם באהבה למולדת למדינה ולעם/ נכנס לאוהל ומכסה חייל שנפלה לו השמיכה/ רץ איתנו בבוחן מסלול או בבראור פתיחה/ מחדיר מקצועיות בכל הזדמנות אפשרית/ ולא שוכח לומר לחייל מלה טובה כשצריך/ ללכת הליכה מבצעית גם בדרך למטווחים/ ללמד בזמן פנוי איך מנווטים/ לקרוא למד"ס ריצת שחרור ולמסע טיולון/ להיות מקדימה, להוביל תמיד ראשון/ כשקשה לשמוח ואף פעם לא לוותר/ לדעת שעד שאתה לא מסיים אתה לא חוזר/ ארז, אני מקווה שתמיד תהיה גאה בילדים שהפכת ללוחמים/ ושתמיד תהיה איתנו ברגעים היפים והקשים/ בשבילי אתה תמיד תהיה המפקד/ אוהב ומתגעגע/ חייל שלך לנצח, יותם."

אביגדור קהלני כתב להוריו של ארז: "כותב אני אליכם ועדיין אני תחת הרושם מהערב שערכתם לארז בנכם ז"ל. היה זה ערב מרשים. נדמה לי שנתתם לארז את הכבוד שמגיע לו. ערבים רבים הייתי לזכר אנשים ולוחמים אך ערב כמו שאתם עשיתם עדיין לא ראיתי. למדתי להכיר את ארז מן התוכנית. ראיתי את האהבה שהעניקו לו חבריו מבית-הספר. ראיתי את ההערצה שהיתה לו מחייליו. חום ואהבה שקיבל מכם, המשפחה שלו. ראיתי את מכתביו ואיך יצר סטנדרטים לעצמו. מתוך שאמר ועשה למדתי על ערכים שקיבל מסביבתו ויותר למדתי על ערכים שהנחיל לעצמו. ארז היה בחור יפה תרתי משמע. מלח הארץ אמיתי. ראיתי מתוך גופו ומבטו את הפנימיות שלו. זכיתם לבן שכולו טוהר. הוא זכה להורים ואחים אשר אהבו אותו בחייו ועושים הכל לזכור אותו אחרי מותו. ארז נפל על הגנת המולדת בראש חייליו ואני מניח שאם היה יודע את מועד נפילתו היה מתכנן אותו כאשר הוא בראש לוחמיו. מי יתן ונחנך דורות של לוחמים על ערכיו."

שירה ארנלדס, תלמידת י"ב בתיכון "עמית עמל", שם למד ארז, כותבת להוריו: "...עכשיו עברה חצי שעה לאחר סיום ערב הזיכרון, והדמעות עדיין זולגות, כשהחיוך מפריד בין דמעה אחת לשנייה. אלה הן דמעות של כאב שמתערבלות באושר, שקובע כי שנה אזרחית חדשה התחילה עם שיר חדש וארז בלב. החיוך שלי הוא החיוך שארז היה רוצה שיתנוסס על פנינו כשנדע שיש דרך טובה יותר לחיות את החיים. ארז נתן מבלי לרצות לקחת, אבל אני רוצה לתת לו בניגוד לרצונו. אני רוצה לתת לו להרגיש שיש לו המשכיות. המשכיות לארז, המשך לעקרונות שלו, המשך לרצון שלו לשמור על אנשים, להשפיע ולתת לעולם כמה שרק ניתן וגם כשלא ניתן. הוא לימד אותי לדעת איך לחיות מבלי שאכיר אותו אפילו. ועל כך אני חייבת לו תודה. ואני חייבת לכם תודה. בערב אחד הענקתם לי כל כך הרבה. הענקתם לי חיים. עשיתם למעני כל כך הרבה, אבל אני רוצה לבקש מכם רק עוד דבר אחד: כשאתם מדברים אל ארז בלילה לפני השינה, או בכל רגע אחר שמלווה אתכם במחשבות עליו, תמסרו לו ששירה שולחת לו תודה. תודה שהוא האמין בעצמו, תודה שהוא האמין באחרים, ותודה שהוא גרם לי להאמין בעצמי. תמסרו לו שמדמותו ומאישיותו אני שואבת כוח לחיות, לחייך ולראות את החיים בצורה שונה. תמסרו שאלוהים השאיר את השליחים של ארז פה כדי שמפה והלאה, הם יקחו את העבודה לידיים. העבודה הזו שמישהו חייב לעשות. העבודה הזו בידיים של כולנו: משפחה, חברים, חיילים. מהיום היא גם שלי. עכשיו אני יודעת שכל מה שאעשה אי-פעם לא יהיה מספיק עד שאני ארגיש שזה מספיק. עכשיו אני יודעת שצריך לחייך גם כשרע ושצריך לראות את הטוב גם כשעצוב, ושצריך לדעת לתת מבלי לרצות לקחת, ולקבל סיפוק מן הנתינה, ושעכשיו צריך. צריך. צריכים. צריכים להמשיך את דרכו של ארז. תודה רבה לכם, תודה רבה לארז..."

מתוך דברים שכותבת אמו של ארז, במלאות 11 חודשים לנפילתו: "...הזמן עובר, מגיעה אליך כל יום. מסתכלת מאותה נקודה רחוקה בבית-העלמין, שממנה מתחילה לראות את מצבתך, בכל יום מקווה שלא יהיה שם דבר, מקווה להתעורר מהסיוט הנורא. אך כל יום מחדש מכה האמת המרה על פני. ובצאתי מבית-העלמין אני רואה את קברי החיילים שנהרגו לפני 20 ו-30 שנה וחושבת, גם הוריהם חשבו ואמרו את אותו הדבר וגם הם לא חזרו... ומאז, ילד שלי, עברו 11 חודשים. 11 חודשים של געגועים אין סוף. 11 חודשים של כאב פיזי עצום. 11 חודשים שאני מגיעה אליך מדי יום, מדברת אליך, מספרת לך. 11 חודשים שאתה שותק. 11 חודשים לשתוק ילד שלי, זה הרבה, זה יותר מדי. איך אלמד לחיות בלעדיך? הרי כשנולדתי לימדו אותי דברים אחרים. לימדו אותי ללכת ולדבר, לימדו אותי להתנהג יפה ובכבוד. לימדו אותי שיום יבוא ואהיה אמא, אמא של ילדים חיים ובריאים. לא לימדו אותי להיות אמא של ילד מת. וכשילדתי, לימדתי. לימדתי ללכת, לדבר. לימדתי להתנהג יפה ובכבוד. לימדתי לחיות. לימדתי את ילדי איך ישמרו על חייהם. ואז ילדי שלי נקרא להתגייס להגנת המדינה. שם איבדתי שליטה. ומשם ילדי לא חזר. שם נהרג. מוכרחה ללמוד לחיות עם זה. מוכרחה ללמוד להיות אמא של ילד שאיננו איתנו פיזית, אלא בנשמה.

"ארז, אנחנו, כאן בעולם הגשמי, לא יודעים הרבה על החיים שאחרי, ואנו מאמינים בהם. מבחינתנו עוד לא הגיע זמנך לעזוב. הרי לא הספקת לתת כל מה שרצית, אהבת את החיים. עדיין לא נהיית קצין, מה שכל כך רצית. עמרי ותומר חסרים אותך, לחברים ולחברות אתה כל כך חסר, יש בנו עוד המון אהבה בשבילך ואנחנו עוד רוצים לחבק ולנשק אותך. לפי תורת האר"י, נשמתו של ילד, לפני שהיא מעוברת, מרחפת מלמעלה ובוחרת את זוג ההורים המתאים להגשים את תוכניתה העתידית. אנו בוחרים את הורינו, ולא ההיפך. בדרך כלשהי אנו יודעים מה היעוד שלנו, ועם הידע הזה אנו בוחרים את ההורים שיסייעו לנו בצורה הטובה ביותר להגשים את עצמנו. ואנחנו, ארז שלנו, שנשארנו מלאים בכאב וגעגוע, יודעים שבחרת בנו כמסוגלים להמשיך את דרכך ולהיות שופר למהותך, שהיא אהבת החיים של בן אדם אמיתי. זה מה שהכי איפיין את חייך, ארז, עוצמת אהבת החיים. אהבת את החיים בשלמותם, עם השמחה ועם הקושי והמורכבות כאחד. היית אדם מול עצמך ומול אחרים כאחד. אנו יודעים שאין דרך מתאימה יותר כדי להנציח את מהותך, מאשר לבחור בחיים שכל כך אהבת. לכן אנו לוקחים על עצמנו לשאוף לכך, יהיה אשר יהיה, ובדרך זו לכבד את דרכך, שהיא אהבת החיים ואהבת האדם.

"ארז, העולם התגעגע אליך, האור הפנימי שזרח ממך היה נר לרגלי כל אלה שהכירו אותך. האהבה וטוב הלב שהפצת שינו את חיינו ונגעו בהרבה בני אדם שהועשרו בזכות אישיותך וחלקם נושאים את הנר כדי שיאיר את דרכם של אחרים. מי ייתן וזה יהיה נר לרגלינו ברגעים של חשכה. מי ייתן ובחירה שלנו בחיים תהיה הנצחה אמיתית לאדם אמיתי כמוך ארז, אתה! שהצלחת להשאיר את חותמך בכל מקום שאליו הגעת, ובכל אדם שבו נגעת. ילד שלנו, שמור לנו מקום שם למעלה. אוהבים אותך בכל לבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו. אבא, אימא, עמרי ותומר."