בלהה ינון הי''ד

סבתא, שהייתה אמורה לחגוג בסוף החודש את יום הולדתה ה-76, לא הסתפקה בציור מנדלות בעזרת מחוגה וסרגלים, אלא גם הנחתה סדנת מנדלות לקבוצת נשים מגובשת מיישובי עוטף עזה, ולא הסכימה לקחת על זה כסף.
בימים רגועים יצרה בלהה מנדלות שמחות. בימים אחרים, למשל, בימי מבצע 'צוק איתן', שילבה בעבודותיה צמר גפן טבול בצבע אדום, כדי לבטא את כאבה. בנוסף היא יצרה גם בקפסולות קפה, בפחיות משקה ובעוד פריטים. היא דגלה במיחזור הרבה לפני שזה היה טרנד אופנתי.
סבתא הייתה סבלנית וקשובה במיוחד. תמיד היא נתנה לי תחושה, שמה שאני אומרת הוא הדבר הכי חשוב. בגלל זה היה מאוד נעים להיות בחברתה. דיברנו בכל יום, היא סיפרה לי על ספרים שקראה, על סרטים שצפתה בהם, על תערוכות שרצתה שנראה יחד.
היינו נפגשות מדי שבועיים, אצלם או אצלנו, בתל-אביב. הפעם האחרונה הייתה בערב שמחת תורה, כמה שעות לפני האסון. הצענו להם להישאר לישון אצלנו אבל הם לא רצו. סבא אמר, שהוא אוהב לישון במיטה שלהם והוא לא מפחד מכלום. זה לא שהוא הרגיש שמשהו עומד לקרות, תמיד הוא אמר ככה.
במהלך השבעה קיבלנו חלקי סיפורים על מה שקרה להם: מחבל חדר למושב באמצעות רחפן, וירה טיל שפגע ישירות בבית שלהם, שהיה עשוי מעץ. נוצרה שריפה גדולה, עם להבות שהגיעו לגובה של 20 מטר, הם מתו במקום. מצאו אותם קרובים זה לזה. סדנת המנדלות של סבתא, שהייתה במבנה נפרד, לא נפגעה. כל התמונות שיצרה נותרו שלמות.
היו לסבא ולסבתא הרבה חברים מכל המגזרים. לשבעה הגיעו חובשי כיפות לצד הרבה בדואים. תמיד הם הסתכלו לבן-אדם בעיניים והתייחסו אליו לפי מעשיו ולא לפי הקליפה החיצונית שלו. הם עצמם היו הדו-קיום".