אמו, ניצה שמואלי
"אני עדיין לא מעכלת, זה כמו בחלום רע, קשה מאוד, תמיד בכל רצח ששמעתי וראיתי הייתי אומרת 'איך המשפחות האלה ימשיכו לחיות', ומסתבר שגם אני נכנסתי למעגל השכול ואני חיה, וכל שעה שעוברת אני מסמנת וי, הנה הצלחתי, אבל קשה מאוד".
"אני לא אותה אישה כמו שהייתי, לא אותה אמא כפי שהייתי, אני לא מנקה, לא מבשלת. כשאני בבית אני בעיקר יושבת על הספה ומחכה שבראל יפתח את הדלת וייכנס הביתה ויגיד 'אמא תתעוררי מהחלום, זה לא אמיתי'. קשה לנו לחזק אחד את השני, אנחנו נתמכים עם הסביבה, עם המשפחה, עם החברים בעיקר ועדיין לא יודעים, לא למדנו איך לחזק ואיך, צריך ללמוד".
ראה עוד > >
ר' חברו של בראל ששירת עמו בצוות
"שירתנו יחד בצוות במשך כשנה. שנה שבה ישנו, אכלנו, צחקנו, חיינו זה לצד זה ולקחנו חלק משותף בפעילויות מבצעיות רבות שעליהן לא אפרט".
"בראל היה עבורי ועבור חבריי לצוות מודל לחיקוי", הוסיף ר'. "בכל דבר השווינו את עצמנו אליו ושאפנו להיות כמוהו. כאשר בראל נלחם על חייו, צוות הרופאים היה המום מכמות המזרונים שכיסו את הרצפה בגלל כל קרוביו השונים, שרצו להיות שם בשבילו ברגעים הקשים ולהיות שם לצידו כשיתעורר".
ראה עוד > >
יוסי שמואלי, אביו של בראל
"אתה חרוט בי לעולם. הבטחתי לך בנשמתך האחרונה שאני אהיה חזק למענך. אתה ילד מיוחד שכולם אהבו ואתה אהבת את כולם". עוד הוסיף, "תלמיד מצטיין, אהבת לשיר ואני שמעתי את כל השירים בבית החולים, לב של אבא שלך. תודה לעם ישראל על התפילות ועל התמיכה. הילד שלי בגן עדן".
ראה עוד > >
רפ"ק ד', מפקד פלוגת הלוחמים של בראל
"לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה, אבל אתה בראל תמיד היית. ערך החתירה למגע תמיד בלט אצלך, וגם באותו היום שבו נפגעת. תחסר לנו מאוד, אתה כבר חסר. החיוך הענק שלך, והשקט שלך שמייצב כל סופה. תודה, בראל, על מי שהיית, על מי שאתה, על מי שתהיה עבורנו לנצח. מודל לחיקוי, אדם וחבר למופת, לוחם מן המעלה הראשונה. הרוח שלך תלווה אותנו לעד".
ראה עוד > >
מכתב שכתב בראל
"אין דבר העומד בפני הרצון, בטח לא שלו. לא מוותר, שנון, חכם, חדור מטרה, כיוון, נלחם והגשים את חלומו. בראל כתב איך הגיע ליחידת מסתערבים יחידת ימ"ס: בראל חדריה, בן 19 ו-4 חודשים, מבאר יעקב. איך התחיל הסיפור שלי עם הצבא: הייתי שחקן כדורגל עד גיל 17 בערך, כיתה י"א, ובאותה עונה העלו אותי לנוער ואז הבנתי שזה הולך להיות רציני, ואם אני ממשיך עם הכדורגל זה להיות ג׳ובניק ולא לוחם, ואם אני רוצה להיות לוחם זה אומר לפרוש מכדורגל ולהתחיל להתאמן לקראת הצבא".
"החלטתי שאני פורש מכדורגל, נרשמתי לכושר קרבי, קראתי על המון יחידות והחלטתי שאם כבר קרבי אני מכוון הכי גבוה שיש. באותה התקופה חשבתי שהשייטת זה הטופ, אז עשיתי גדנ"ע בקיץ שבין כיתה י"א ל-י"ב. לאחר מכן קיבלתי זימון לגיבוש ב-25/11, את הגיבוש סיימתי, עליתי לשלב הוועדות ושם נאמר לי שלא התקבלתי. לאחר מכן בדקתי איך אני יכול להגיע בעוד דרך, והבנתי שאם עושים מכינה קדם צבאית אפשר לקבל זימון נוסף ליום סיירות. נרשמתי למכינה הקדם צבאית 'דרך ארץ', במטרה לקבל יום סיירות נוסף ולהשיג גיבוש נוסף".
"במהלך המכינה נפגשנו עם אנשי צבא מכל מיני מקומות ונחשפו לעוד הרבה תחומים בצבא, ובנקודה הזו הבנתי שאני יכול לתרום יותר במקום אחר, שיותר מתאים לאופי שלי ולמה שאני מחפש – הימ"ס, הבנתי שאפשר להגיע ליחידה דרך פיילוט או גיבוש, אבל בשני הדרכים צריך לקבל שיבוץ מג"ב".
"התחלתי לשלוח בקשות לקבלת שיבוץ, הכנתי מכתב אישי ומכתבי המלצה שונים בתקווה לקבל אותו. במהלך חודש ינואר נאמר לי שנשללה ממני האופציה להגיע למג"ב עקב אי מעבר סיווג ביטחוני פנימי, החלטתי לערער, וגם הבקשה הזו נתקלה בסירוב. ניסיתי ליצור קשר גם עם לשכת הגיוס של מג"ב וגם של צה"ל ובשני המקומות נאמר לי שאין מה לעשות, אז החלטתי להגיע על דעת עצמי למטה מג"ב, אליך הקב"ט במטרה אחת – רק לקבל ריאיון ולקבל הזדמנות להציג את עצמי ולהראות שאני יכול לתת".
לוחם בכל מחיר
"הכנתי קבצים של מכתבי המלצה ודו"ח משטרתי המוכיח כי אין לי רישומים פליליים כלשהם, הדפסתי את הקובץ בשישה עותקים, יצאתי מהמכינה והחלטתי שכל איש שאני רואה עם מדי מג"ב – אני מנסה להשיג אותך דרכו. שלחתי את הקבצים האלה דרך המייל גם לצבא וגם למג"ב, שלחתי לאנשים שהיו בימ"ס ולכל בן אדם שאיכשהו יש לו קשר ליחידה, הגעתי לש.ג, ביקשתי להיכנס והסברתי את עצמי, אישרו לי, הגעתי לחדר שלך ושם נאמר לי שאתה לא נמצא, החלטתי לחכות בכל זאת ולא הגעת".
"לאחר חצי שעה בערך יצאו אליי מהמשרד שלך ואמרו לי שלא תגיע ושאין טעם לחכות, החלטתי בכל זאת להמתין עוד כשלוש שעות בערך ואז יצאו אליי שוב וביקשו שאלך ואמרו לי שאין טעם ואתה לא תגיע, רציתי בכל זאת לחכות אפילו כדי לתפוס אותך לדקה של שיחה ולהביא לך את קובץ הדפים, חזרתי למכינה ולא ויתרתי, שלחתי מיילים עם הקבצים גם לצה"ל וגם למג"ב, מצאתי עוד אנשי ימ"ס ואנשי מג"ב ושלחתי גם אליהם, וביקשתי שיגלגלו את זה הלאה בתקווה שזה איכשהו יגיע אליך. בסופו של דבר השגתי את השיבוץ ואין לי מושג אפילו איך".
"מדרגות היכרות עם אנשים מכל קצוות החברה – בדואים, דרוזים, שבוע איו"ש, מתנחלים, פלסטינים, פיתוח דעה אישית, עצמאות, ביטחון עצמי, וידע כללי. הייתי אחראי על תחום הכושר וההכנה הפיזית והמנטלית לגיוס. איך אני חי עכשיו עם עוד 50 אנשים 24/7, לומד להתמודד עם המרחק מהבית? איך אני חי עם עוד שבעה אנשים בחדר? פיתוח כושר, פיזי ומנטלי לצבא, שיחות עם המון אנשי צבא, מסעות והיכרות עם הארץ, העצמה, התמודדות במצבי קושי ויציאה מאזור הנוחות שלי. הכרתי את עצמי ופגשתי את עצמי האמיתי, במצבים הכי לא נוחים. שיעורים והרצאות, שקד, ניר, פלג וכו'. רכשנו המון מיומנויות שטח – הישרדות, ניווטים, התנדבנו בחווה חקלאית בשדה בוקר. יש לי מוטיבציה גבוהה, אני מוכן לעשות הכל כדי להיות ביחידה".
ראה עוד > >
אחותו, הילה רחימי
בראל שלי, שלנו. היום היית צריך להיות בן 22.
כל כך פחדתי מהיום הזה. ידעתי שהוא יגיע, ידעתי שאני לא יכולה לעצור את הזמן.
ידעתי שהיום תתהפך לי הבטן כי איך אפשר לחגוג לך יומהולדת שאתה לא כאן.
אתמול הציגו לנו את התחקיר. הקשבנו ובכינו, זה היה קשה, מתסכל, מכאיב, מה לא.
משם ידעתי בדיוק לאן אני הולכת.
אני כבר מתכננת את זה בראש שבועות ארוכים, את השם שלך על היד שלי, זה
הכתב שלך והלב שלך שהפסיק לפעום .
עכשיו זה יהיה לנצח איתי .
בלעדיך זה לא מה היה, השארת לנו חור מטורף שאי אפשר לסגור
בראל, אני אוהבת אותך מתגעגעת בלי סוף
יומהולדת שמח אי שם למעלה
ראה עוד > >
סגנית המנהל רונית הרון המחנכת ורכזת השכבה של בראל
געגוע הוא סוג של נוכחות ואני רוצה לפתוח את היום בלומר לך שאני כל כך מתגעגעת.
לכן אתה ממשיך להיות כל כך נוכח בחיי ובכלל בחיי כל מי שהכירך.
בר-אל, נוכחותך מעידה על עומק חסרונך והגעגוע אינו מרפה -
הגעגוע לרגישותך,
הגעגוע לים האהבה שבך,
הגעגוע לשמחה שהפצת,
הגעגוע לנחישות והעוצמה,
הגעגוע לחוכמה שבך,
הגעגוע לאהבת האדם
והכי הכי הגעגוע לשטויות והצחוק שלך.
נגעת בכל מי שפגשת והארת באישיותך את כל סביבתך.
וכפי שכבר כתבתי היית עבורי הכי הכי...
הכי יפה, הכי חכם, הכי מצחיק,
הכי חבר מנהיג טבעי שמהלך קסם על כל מי שפוגש אותו,
מלא כריזמה ונחישות לכבוש כל מטרה.
הפכת עבורי לבן נוסף.
סללת את דרכך באפן מעורר השראה - כובש פסגה ועוד פסגה וכל הזמן שואף למיצוי מלא של יכולותיך.
זכיתי להיות שותפה לחלק מהצלחותיך - דרכך במכינה, סיום טירונות בהצטיינות, ושירות משמעותי.
וכמה גאווה הסבת!!!
הפכת עבורי למופת ודוגמא לילד שחותר למצוינות בכל תחום, וכמה לא מפתיע שחברך למסלול סיפר, לפני כחודש, שהיה לך פנקס בכיס בו רשמת אחר כל פעילות במה אתה צריך להשתפר.
איזו יכולת מדהימה לחיות, להתבונן ולהשתפר והכל תוך כדי תנועה.
היום בר-אל ננסה להפיץ חלק מאורך.
אני מדליקה את הנר הראשון של החנוכייה למען החתירה למצוינות והשאיפה למימוש עצמי.
ומבטיחה לך!
כי אמשיך לדאוג לספר את שירת חייך.
ראה עוד > >
דן קולפצ'י
אז עד שיש לי אומץ ואני מסוגל לכתוב עלייך ונראה לי שאנצל את זה כמה שיותר מהר לפני שזה שוב פעם יחלוף... שכולם ידעו קצת על קצה המזלג מי אתה. החלטתי לפתוח עם התמונה הזו בעצם כי התמונה הזו זה מהפעם האחרונה שראיתי אותך, הפעם שנכנסתי להיפרד ממך אחרי שהודיעו לנו שנגמר. בנוסף התמונה הזו תלווה אותי לכל החיים כי בדיוק כמו בתמונה, אנחנו לעולם לא ניפרד.
להגיד לך את האמת בראל? אני כועס. אני כועס שאתה לא איתי יותר, אני כועס שמבין כולם זה אתה, אני כועס שלא נעבוד על אף אחד יותר שאנחנו אחים, אני כועס שאתה נקבר לי מול העיניים ושאני מספיד אותך, ולא מצליח להזיל דמעה, אני כועס על עצמי שלא משנה מה אכתוב לך פה, אני אדע שפספסתי מלא דברים ושאני לעולם לא אצליח לתאר כמה מיוחד היית וכמה לא משקף לקרוא לחברות בנינו ״כמו אחים״ כי אתה באמת היית אח שלי.
אני כועס שאני בהכחשה של החיים שלי וכל פעם שנייה לפני שאני מצליח לעכל, שנייה לפני שאני שם, מישהו לוקח את האבן וזורק אותה יותר רחוק. לפני כמה ימים צליל אמרה לי שדיברת איתה עלי, ואמרת לה שמצאת את הנפש התאומה שלך. אח שלי, אין לך מושג כמה שאתה צודק. כי היום שבו הכרתי אותך זה היום שבו הבנתי שאני לא צריך חברים יותר בעולם. שמספיק לי רק אותך.
מהרגע הראשון ידענו שיש לנו קשר מיוחד, שהמילה חברות לא תצליח לעולם לשקף את מה שהיה לנו! כי אתה אח שלי! ואתה היית הלב שלי. ועכשיו הלב שלי נשבר ואין לי מושג איך אני אוסף את עצמי . אח יקר שלי, את כל השנים הקרובות תכננו להעביר ביחד. היינו אמורים לגזור חוגר באותו יום. אולי לחתום קצת קבע, ואחרי זה לטוס לטיול שכל כך חיכינו לו בדרום אמריקה. כמה דיברנו על הטיול הזה אה בראל. אתה זוכר שלפני חודש נפגשנו עם בן דוד שלי ודיברנו איתו שנטוס אחרי הטיול לעבוד אצלו בארצות הברית? ואני שואל אותך עכשיו! מה אני עושה? איך אני ממשיך את כל מה שתכננו ומשאיר את אח שלי מאחור?? אתה אף פעם לא השארת אותי מאחור! להפך תמיד רק הרמת אותי למעלה ! ועכשיו אני אפילו טיפה כועס! כי אתה אפילו לא משאיר לי ברירה ופשוט מאלץ אותי להמשיך בחיים שלי ובשנים שתכננו להעביר ביחד בלעדייך! כל היום אני מסתכל על תמונות שלנו, על החבורה שלנו. קבוצת ״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס ״ אני אתה איתי ואיתי . ראיתי את הסרטונים שלנו שנסענו למעיינות, את השטויות שהיינו עושים בכל מקום שהיינו בו, והכי חשוב, את השפה המשותפת שהייתה לנו שמספיק שאני אסתכל עלייך אני אדע מה אתה רוצה להגיד. שהספיק לנו רק חיוך או סימן עם הפרצוף בשביל לתקשר , לא צריך בכלל לדבר. ועכשיו אנחנו שבורים!
אני מבטיח לך שאני אשמור על השרשרת חברות שלנו של הדולפין שאני לא אתן לחבורת ״בדרך לחתונה עוצרים בווגאס״ להתפרק! אני מבטיח לך שאני אשמור על ניצה ויוסי. שאני לא אפסיק לעולם להיות איתם ולדאוג להם. אני מבטיח לך שאודי והילה לעולם לא ירגישו לבד. הם אחים שלי גם. כי בשבוע הזה שעברנו אח שלי רק התבהר לי יותר כמה המשפחה שלך היא המשפחה שלי. והכי אני מבטיח , לשמור על אגם, אני אעשה הכל בשביל לנסות למלא את החור החסר שהשארת לה ולכולנו.
אני אוהב אותך אחי שלי
ראה עוד > >
0
3
2
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
.jpeg)
