דוד בן שמעון ז"ל

אודות

הרב בן שמעון היה בנו של סוחר אמיד מהעיר רבאט שבמרוקו. הוא למד תורה ברבאט מפי הרב סעדיה מארג'י. כבר בעיר הולדתו, שימש כמורה דרך לתלמידים רבים שלמדו תורה מפיו. למרות גילו הצעיר, הוא עסק רבות בענייניה של הקהילה היהודית ברבאט, בגיבוי ותמיכת ראשי הקהילה ורבני העיר. בבגרותו נישא לרחל בתו של רבי מסעוד צבאח.

חרף תפקידו ומעמדו ברבאט, שאף הרדב"ש לעלות לארץ ישראל. רבים מתלמידיו ניסו להניאו מכוונתו זו, אולם לבסוף בהשפעתו של הרב יהודה ביבאס, ממבשרי הציונות, עלה הרב בגיל 28 יחד עם משפחתו לארץ ישראל, ובעקבותיו עלו גם תלמידיו ואנשים נוספים. כאשר הגיע ארצה, רצה הרב להתגורר בעיר הנמל, יפו, ללמוד תורה ולהתמקד בכתיבת ספרי שבח על העיר ירושלים וכן תכנן לעסוק בהוראה בישיבה אותה הקים וייסד, אך זמן קצר לאחר עלייתו העתיק את מקום מושבו לירושלים.
בבואו לירושלים מצא הרדב"ש את קהילת המערביים במצב של עוני, דלות ומחסור. הרב החל לארגן את הקהילה המערבית, וייסד עדה עצמאית המנותקת מוועד העדה הספרדית בירושלים בשם ועד העדה המערבית בירושלים. הוא בנה בתי כנסת וייסד מוסדות בעיר העתיקה ושלח בעצמו שד"רים אל קהילות המגרב, על מנת שיגייסו כספים למען העדה בכלל, ולצורך מטרתו העיקרית, הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר לרווחתם של היהודים המערביים. כינויו של הרב היה "אבי היתומים ודיין האלמנות", וזאת בעקבות הדאגה הרבה לנזקקי העדה. הרדב"ש, פתח חנות למכירת בשר לעניים בלבד, וביתו אף שימש כבית מחסה ומקום תמיכה לנזקקים.

הפרדות זו של המוגרבים מעדת הספרדים היוותה אבן דרך בהיפרדות עדות נוספות מהם, ובכך שימשה כנקודת מפנה בעיצוב חיי הקהילה היהודית בארץ באותה תקופה. הרדב"ש כמי שיזם והנהיג הפרדות זו, היה הרוח החיה בניהול חיי קהילת המוגרבים מכאן ואילך.

הרדב"ש הנהיג מנהג חדש בעדה כשהחליט לפרסם דין וחשבון של הכספים שנתרמו לעדה לקהל הרחב באמצעות העיתון החבצלת, וזאת משיקולי ניקיון כפיים של מנהלי העדה, ועל מנת שגם התורמים ידעו את יעדיהן של התרומות שהביאו למערביים. במשך שש שנים (1866-1860) נשא הרב את עול הציבור ללא סיוע של אדם נוסף. הרב לא הסתפק בפעילות בעיר ירושלים בלבד, אלא היה עובר מעיר לעיר ומסייע לבני העדה שהיו פרושים ברחבי הארץ.

בשנת 1866 כשראה הרדב"ש כי מספרם של בני הקהילה הולך ועולה הבין כי לא יוכל לשאת את עול ההנהגה לבדו, ולכן החליט למנות ועדה של שבעה אנשים שסייעו לו בעניינים השונים של העדה. הרב אף היה בקשר עם משה מונטיפיורי שסייע אף הוא, לבקשתו של הרב, לקהילת המערביים.

הרב הטביע את חותמו בכל נושא של תורה, יהדות ומוסדות צדקה וחסד, וכן פעל בלהט ובמסירות ליישוב ארץ ישראל והיה ממייסדי החברה הכללית "כל ישראל חברים ליישוב א"י" שהקים הרב יהודה אלקלעי. הדבר בא לידי ביטוי לא רק ברצון ומחשבה, אלא גם ובמיוחד בעולם המעשה.

על אף היותו צנוע וסלידתו מפרסום, הרב היה ידוע באישיותו החזקה והתקיפה. הוא היה תלמיד חכם ומכובד אשר היה מקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחד. הוא לא הזניח, למרות עיסוקיו הרבים, את שקידתו בלימוד תורה, והמשיך לטפל בבעיות הלכתיות כגון אישות, ירושה, נחלות ועוד גם במסגרת בית הדין שהוא עמד בראשו. בנוסף, הוא ערך וכתב פסקי דין רבים.
תרומתו של הרב בן שמעון למערביים הייתה גדולה. הוא דאג לתעסוקה, רכישת מקצועות ושיפור מצבה הכלכלי של העדה. פועלו הגדול ביותר התבטא בתושייתו להוצאת היהודים המערביים מבין חומות העיר העתיקה. תחילה, רכש הרדב"ש שטח גדול בצפון הרובע היהודי, ובשנת 1860, בעזרת גיוס כספים בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, רכש הרדב"ש מגרש מחוץ לחומות העיר העתיקה, במקום שבו הוקמה לאחר מכן שכונת מחנה ישראל. שכונה זו, כונתה בתחילה ע"ש תושביה בשם: 'שכונת המערבים'. הרדב"ש בנה בשכונה שני בתי כנסת, בתי מגורים ובתי מדרש לחכמי העדה, מקוואות וכן בתי מחסה לנזקקים.
בכרך "שער החצר", הראשון מארבעת כרכי ספרו "שערי צדק", קיבץ הרדב"ש את כל מאמרי חז"ל מהמקרא, מהמשנה, מהתלמוד המדברים בשבחה של ארץ ישראל, והוסיף בעצמו ביאורים וחידושים בנושא. ספר זה עורר הדים רבים בארץ ובעולם בשל איכותו, ואף הופץ בארצות רחוקות. בן דורו, רבי חיים פלאג'י מציין ספר זה בשלהי ספרו ארצות החיים "ולא הניח פינה וזווית, מפי סופרים וספרים בפלפולא אריכתא, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". לצורך הדפסת הספר השקיע הרדב"ש את כל הונו, מתוך אהבה והערכה לארץ ישראל.

בספר זה, כמו בספרים אחרים שכתב, לא הזכיר הרב את שמו אלא נהג לחתום את שמו "מעט דב"ש" מתוך כוונה להמעיט עצמו ואת ערכו בפני זולתו. גם כשענה הרב על תשובות בענייני הלכה היה כותב בתחילה את הדברים הבאים: "מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מילה להשיב דבר או חצי דבר". אולם שמו של הרב צוף דב"ש נודע לרבים, ורבים החלו נוהרים לביתו על מנת ללמוד ולשמוע דברי תורה מפיו. אישיותו הייתה כה נערצת בעיני העם, שכל שכבות האוכלוסייה היו מגיעים לפתח ביתו לקבל עצה, ללמוד תורה וכיוצא בזה. הרב זכה להערכה רבה בקרב תלמידיו ושמו הלך לפניו. במקביל ליצירתו הרוחנית הענפה, שימש הרב צוף דב"ש גם כמנהיגם וסנגורם של בני קהילות המערב בארץ ישראל.

ספרו היחידי שנדפס בשלמותו עוד בחייו היה הספר "שער החצר". לאחר מותו פורסמו גם אחרים: "שער המטרה" – על הלכות הקשורות לא"י. "שער תקדים" – מצוות הקשורות לארץ. "שער המפקד" – מנהגים ותקנות על א"י. "שירי תהילה" – בקשות ושירי נחמות לזמנים ומועדים ועוד.
בשנת התשע"ב הוציא מכון התורה והארץ בסיוע בני המשפחה, את הספר בשני כרכים, במהדורה חדשה ומפוארת.

הרדב"ש נפטר בשנת 1879 והוא בן חמישים וארבע שנים בלבד, מחליפו כרב העדה המערבית היה הרב רפאל אלעזר בן טובו.
לזכרו הקימה וועד העדה המערבית את הישיבה הגדולה שנקראה על שמו "מגן דוד"