דוד ישראלי ז"ל

אודות

דוד, בן חנה וישראל, נולד ביום א' בטבת תרצ"ט (23.12.1938), בבצרה שבעירק ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1950. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "אליאנס" בעיר הולדתו, ולאחר שהגיע ארצה למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "בית-יעקב" בירושלים. הוא סיים את לימודיו בבית חינוך תיכון, בלימודי ערב, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.

דוד גדל וחונך בקהילה המפוארת של יהודי עירק, ברוח המסורת היהודית, וספג את ערכי הציונות והדאגה לעם ולמדינתו. דאגה זו לוותה אותו בכל מעשיו והיא הובעה ביומן שכתב ובשיריו. דאגה זו והרצון לעשות למען העם הם שהביאו אותו לקשור את עתידו בגורל המדינה ולהתנדב לשרת בצבא הקבע. הוא ידע היטב את קשייה של המשפחה ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסתה. בשעות הערב, לאחר יום עבודה מפרך, השלים את לימודיו והעשיר את ידיעותיו.

דוד גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1957 והוצב לחיל השריון. הוא החל את דרכו בחיל כאיש צוות טנק בגדוד "הבוקעים". בשנת 1959 סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים ושב לשרת בגדוד "הבוקעים". אחרי תקופת שירות סיים בהצלחה קורס קצינים בבית-הספר לקצינים של צה"ל, וקורס קציני שריון. בזכות הצטיינותו כחניך בקורס נבחר לשמש מדריך בבית-הספר לשריון.

החל משנת 1957 נעים חייו של דוד בשני מסלולים מקבילים. האחד - שירותו בצה"ל והשני - חיי המשפחה. בשנת 1963 נשא לאישה את אתי, שליותה אותו בנאמנות בכל אשר הלך. הוא השתדל להקים את ביתו קרוב ליחידתו, כדי שיוכל להיות במחיצת משפחתו.

בשנת 1964 נולד בכורו עופר ובשנת 1968 נולדה בתו לימור. לבנו, שנולד בשנת 1972, קרא בשם עוז, על שם גדוד השריון שהיה מפקדו. בקן המשפחה שהקימו אתי ודוד שררה אווירה חמה ולבבית. השעות שבילו יחד היו נפלאות ומיוחדות. לכל בילוי משותף הייתה בעיניהם משמעות מיוחדת של פגישה מחודשת, שכן דוד, שהיה מפקד יחידת שריון בשדה, מיעט להגיע לביתו. רעייתו ובניו היו שותפים מלאים לעבודתו בצבא ונהגו לבקרו בבסיס.

בינואר 1961 הועלה לדרגת סגן ומונה לתפקיד שליש בגדוד "געש", לאחר ששירת כקצין ניהול בבית-הספר לשריון. באפריל 1961 סיים את שירותו הסדיר והחליט להתנדב לצבא הקבע. הוא ביקש לשרת בתפקידי פיקוד על יחידת שריון בשדה ובשנת 1962 מונה סגן מפקד פלוגת חרמ"ש. בכך החלה דרך ארוכה ורבת פעילות של מפקד שריון בשדה, תקופה שמילא בה תפקידי פיקוד ומטה ושימש כמדריך בקורסים של חיל השריון. בינואר 1964 הועלה לדרגת סרן ומונה למפקד פלוגת חרמ"ש. מפקדיו מעידים כי מילא את תפקידו ביעילות רבה ותוך גילוי יוזמה ואחריות.

בשנת 1963 סיים בהצטיינות קורס מפקדי פלוגות שריון וקיבל לפיקודו פלוגת מ"כים בגדוד חרמ"ש. בתפקיד זה שילב פעילות מבצעית בהדרכת לוחמים והכשרתם כמפקדים בשריון. יחד עם חניכיו השתתף בפשיטת צה"ל על חרבת-ג'נבא, שנערכה במקביל לפשיטה על הכפר סמוע. כבר אז התגלה כמפקד מעולה, היודע לקרוא את הקרב ולנהלו במקצועיות ויעילות. במרס 1967 נשלח לסיור באירופה יחד עם קצינים אחרים מחיל השריון. לאחר שובו מונה לתפקיד סגן מפקד גדוד, בתפקיד זה לחם במלחמת ששת הימים, במסגרת אוגדת האלוף טל, בקרבות לכיבוש צפון סיני. הגדוד שלו השתתף בקרב לטיהור מעברי הג'ידי ובכיבוש אל-עריש, ובסיום הקרבות הגיע לתעלת סואץ. עם תום הקרבות נשאר הגדוד באזור קנטרה והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה.

ב-10 ביוני 1967, יום סיום המלחמה, הועלה דוד לדרגת רב-סרן ובשנת 1968 מונה לתפקיד קצין אג"ם בחטיבת טנקים. בזכות הצטיינותו במילוי תפקידו מונה להיות עוזר קצין אג"מ באוגדת טנקים בסיני. כל הימים לא זנח את שאיפתו להיות מפקד גדוד טנקים. לצורך זאת נשלח למכללה הבינזרועית לפיקוד ולמטה וסיים בהצלחה את קורס המפקדים הבכיר ושילב יחד עם הקורס לימוד גאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב. לאחר סיום הקורס מונה למפקד קורס מפקדי פלוגות שריון ובספטמבר 1970 הועלה לדרגת סגן-אלוף.

בשנת 1971 סיים בהצלחה קורס קציני שריון מתקדם ובכך עבר את כל מערכת הקורסים לקצינים בצה"ל. הוא מונה לתפקיד מדריך ראשי בבית-הספר לשריון. באוגוסט 1971 קיבל לפיקודו את גדוד 77 בחטיבה 7. הוא מילא תפקיד זה במשך שנתיים ואחרי-כן מונה לתפקיד סגן מפקד חטיבת "ברק" ברמת הגולן. דוד ראה בתפקיד המג"ד את שיא פעילותו. הגדוד שקיבל היה בשלבי התארגנות ודוד היה זה שהקים את מחנה הקבע הראשון של הגדוד בסיני. הוא השאיר אחריו יחידה לוחמת מעולה ומשפחת לוחמים מגובשת, שהתגלתה בכל גדולתה במלחמת יום-הכיפורים.

דוד היה מפקד ששילב מקצועיות וקפדנות עם גישה לבבית ואנושית לחייליו. הוא דרש ביצוע מדויק ומושלם של כל פעולה ועל כן האריך את שעות האימונים והפעילות. הוא היה מודרך על-ידי שאיפה עקשנית לשלמות, ולכן השקיע במלאכתו מאמץ רב והיה הראשון שהחל את יום העבודה והאחרון שסיימו. הוא לא הסתפק בשבחים מפי מפקדיו ושאף לשפר את רמת היחידה. הוא נהג לבדוק בעצמו כל פרט ופרט ולא היה דבר שנעלם מעיניו. כסמח"ט היה אחראי גם על ענייני המנהלה ובתחום זה התגלה כבעל כושר-ארגון ויכולת ניהול מעולים.

דוד הקפיד על טיפוח יחסי-אנוש בין חיילים למפקדים ודאגתו לפרט היתה לשם דבר בחיל השריון. הוא גרס שיש להקל ככל האפשר על החיילים ולהיטיב את תנאי השירות שלהם, כדי שיטיבו למלא את המשימות המוטלות עליהם. דוד קרב את בני משפחות החיילים ליחידה, ערך מפגשים משותפים בבסיס ושבת-אחים על חוף הים, והפך את הגדוד, ואחר כך את החטיבה, למשפחה מגובשת. מפעלו הגדול כסמח"ט "ברק" היה אימוץ העיירה חצור. למרות הספקות הרבים שהביעו אנשי העיירה וקציני החטיבה, הצליח ליצור מערכת יחסים הדוקה בין החיילים לאזרחים. תושבי חצור סיירו ברמת הגולן, ובקרו במחנות ובהדרכת קציני החטיבה. הוא ערך חגיגת בר-מצווה לשלושה-עשר ילדים בני העיירה וארגן בשבילם טיול לירושלים, אך כמפקד ראה כחובה ראשונה במעלה להכין את יחידתו לקרב.

הוא עצמו היה מוכן לכל אשר צפנה המלחמה, ויעידו על כך הדברים שכתב בשנת 1958: "אך אם לא אשוב חלילה ולא אוכל לחזות בניצחון, אל נא תבכו אותי. כי אדום בשלווה ובמנוחה, אשכב לעולמים ולא אשוב עוד. כגודל הנצח בו אדום, כן יהיה גודל שמחתי. כי ידוע אדע, כי לא לשוא אשכבה לי. אשמע את רינתכם, אשר תגיע עד אזני, ואשבע נחת. לא אדרוש תפילה ותחינה, אף לא דימעה אחת למעני. כי זה יהיה חלקי בהקריבי את דמי, את גופי, על מזבח ארצי ואדמתי, עמי ומשפחתי". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נצבה חטיבת "ברק" בקו החזית ברמת הגולן ולחמה בכוחות השריון הרבים של הסורים. דוד וחייליו ניהלו קרבות עקשים ומרים והצליחו למנוע את התקדמותם לתוך רמת הגולן.

ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) איים כוח סורי גדול על מערכי החטיבה באזור ציר הנפט והכפר נפח. מפקד חטיבת "ברק" אלוף-משנה בן-שוהם וסגנו דוד יצאו בראש כוח של ארבעה טנקים, לנסות לבלום את התקדמות האויב באזור. הם השמידו טנקים של האויב זה אחר זה ואף ראו את האויב מתחיל לסגת. דוד המשיך בהסתערות על האויב עד שאזלה התחמושת בטנק שלו והוא יצא להסתער על טנקי האויב מצויד במקלע בלבד. תוך כדי הסתערות נפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת, הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.

באייר תשל"ה (מאי 1975) הוענק לו עיטור העוז על גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. בתארו את מעשיו של דוד, אמר הרמטכ"ל רב-אלוף מרדכי גור: "עם פרוץ הקרבות שימש סא"ל דוד ישראלי ז"ל כסגן מפקד חטיבה ברמת הגולן. ב-7 באוקטובר 1973, תחת לחץ סורי כבד, לחם עד כלות נשמתו באומץ לב, אגב חירוף נפש וגילוי כושר מנהיגות, כשהוא משמש דוגמא אישית לחייליו - עד שנפל בקרב. במעשיו אלה תרם לבלימת ההתקפה הסורית ב'נפח'".

רעייתו ובני משפחתו הוציאו לאור ספר, שבו מתוארת דרכו בצבא וכן כלולים בו דברי חברים לנשק על דמותו; המשפחה תרמה לזכרו פרוכת קטיפה רקומה, לארון הקודש וכיסוי לספר תורה, לבית הכנסת בבית-הספר לשריון.