דיאז נורמנוב ז"ל

אודות

בן טטיאנה ועבדולחאת. נולד בצהרי יום ה' בסיוון תש"ם (20.5.1980) בעיר טורסון-זדה שבטג'יקיסטן. אח לסמיון ולובה. את ההשראה לשמו שאבו ההורים מהסרט "דרכי אש", המספר על חייו ועל חיי משפחתו של המשורר האוזבקי חקום-זדה.

דיאז היה תינוק מיוחד שהתפתח במהירות, כמו אצה לו הדרך. בגיל אחד-עשר חודשים התחיל ללכת, ובגיל שנה כבר החל לדבר. בהיותו בן שש התקבל לשני בתי ספר - בית הספר היסודי שבעירו, והקונסרבטוריון העירוני שבו למד במגמת כינור.

אביו של דיאז היה מהנדס, ודיאז ירש נטייה זו להנדסה ולאלקטרוניקה. הוא אהב מאוד לפרק את צעצועיו ולהתקינם מחדש, וגילה עניין בחלקים הפנימיים שמהם עשויים מכשירים. באופיו היה דיאז "חולה" ניקיון וסדר, ואמו נזכרת כי היה מחליף חולצה גם לאחר שהוציא את האשפה מהבית...

בבית הספר היה דיאז תלמיד טוב ויצירתי. הוא השתתף בחוג בישול, והעובדה שהיה בן יחיד בקרב רוב מוחלט של בנות לא הפריעה לו כלל. גם בבית אהב לבשל, והצטיין בקישוט עוגות. דיאז עזר להוריו במשק הבית ובגידול בעלי החיים, עסק בעבודה ציבורית ובעיתונות, ובעתיד ראה עצמו מהנדס. הוא היה חברותי מאוד, ובלט בין חבריו כמנהיג וכמוביל.

עם סיום לימודיו התיכוניים המשיך דיאז למכללה, שם למד במגמת אלקטרוניקה. הוא הוסמך כטכנאי אלקטרוניקה, וסבר כי המשך המסלול יהיה שירות בצבא ארצו במקצוע זה. אלא שאז, התחולל מפנה בנפשו. בעקבות סיפוריה של סבתו מצד אמו, אנה קרמן, על אימי מלחמת העולם השנייה, על ארבעה מחמשת אחיה שהיו הרוגי מלכות, ועל קרוב המשפחה איליה קרמן בן התשעים המתגורר בפתח תקווה, חש דיאז כי לבו מצווה עליו לחזור לשורשים, לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל. הוא החל להתקרב ליהדות, ובבית הכנסת שבעיר טשקנט שבאוזבקיסטן, שם התגוררה המשפחה באותה עת, למד על המסורת היהודית.

בשנת תשנ"ט, 1999, עלה דיאז ארצה בגפו, ונכנס לישיבה במגדל העמק. בהמשך עבר לתל אביב, ושכר דירה עם חברו הטוב ויקטור, שהכיר עוד בטשקנט. את הכסף שהרוויח בעבודתו כשומר ב"דיזנגוף סנטר" שלח למשפחתו, כדי לסייע לאביו החולה.

דיאז התגייס לצה"ל ב-29.4.2001 כחייל בודד, והחל טירונות במחו"ה אלון - מרכז חינוך והשכלה על שם יגאל אלון. בבסיס, השוכן ברכס הרי שגור שבגבולו הצפוני של הגליל התחתון, למד דיאז במגמת עולים שנועדה לשפר את רמת העברית שבפי החיילים, ולהעמיק את הקשר שלהם למדינת ישראל, למורשתה ולתרבותה. במכתביו הביתה הביע דיאז את התלהבותו ואת החיבור שחש לארץ, שיתף בידיעות שרכש בנושאי ההיסטוריה של ארץ ישראל ושל העם היהודי, ודיבר על רצונו לשרת כלוחם ביחידה קרבית.

רגע לפני סיום הטירונות ותחילת הכשרתו כלוחם ב"משמר הגבול" קיבל דיאז את חופשתו הראשונה ונסע הביתה, לדירה בתל אביב. הוא התארגן, השלים את סידוריו, ואף הספיק לנוח מעט. באותו ערב, י"א בסיוון תשס"א (1.6.2001), חל יום זכויות הילד הבין-לאומי, מועד שנחגג בקפידה בחבר העמים. דיאז ביקש להפתיע את חברתו נטשה (נטלי), שהייתה אהבתו הראשונה, והגיע למועדון "דולפי" שבטיילת של תל אביב שם חגגה נטלי יום הולדת של חברה. "דולפי" היה מועדון ריקודים שהוקם במתחם הדולפינריום לשעבר, ובו נהגו לבלות צעירים וצעירות יוצאי חבר המדינות. באותו ערב עמדו רבים מהם בכניסה למועדון שהיה מלא וגדוש, ממתינים לתורם להיכנס, עת הגיע למקום מחבל מתאבד שנשא על גופו מטען נפץ רב עוצמה והתערבב בין הבאים. רגע לפני הפיצוץ הספיק דיאז להתקשר לטלפון הנייד של חברתו ולומר לה: ''הביטי מאחורייך, אני אוהב אותך.'' נטלי הסתובבה, מופתעת, אך דיאז לא הספיק לחבור אליה. בשעה 23:40 פוצץ המחבל את עצמו בתוך הקהל הרב, וגרם למותם המיידי של שבעה-עשר נערים ונערות, ובהם דיאז. עוד ארבעה מהחוגגים נפצעו אנושות, ונפטרו מפצעיהם מאוחר יותר. כמאה ועשרים בני אדם ששהו במקום נפצעו בדרגות חומרה שונות.

דיאז, בן עשרים ואחת בנופלו, הובא למנוחות ביום 6.6.2001 בבית העלמין הצבאי בקריית שאול . הותיר הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.

על קברו של דיאז נחקק "כופפו את ראשיכם, קחו דקה דומיה, ותרגישו מחדש את התקוה והאהבה".

במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתבה סגן-אלוף מיכל אל-על, מפקדת בסיס הטירונות לעולים: "דיאז שירת ביחידתי כחניך בטירונות ובקורס עברית. במהלך שירותו ביצע את המוטל עליו בצורה ראויה לציון, תוך גילוי נאמנות לצבא ההגנה לישראל. דיאז היה מקובל מאוד ואהוד בקרב חבריו ומפקדיו, הפגין רצינות רבה ומשמעת עצמית גבוהה. צר לי כי חלומו להיות לוחם ביחידה קרבית, שעליו דיבר עם מפקדיו וחבריו, נגדע בטרם עת. כולנו המומים וכואבים את מותו של דיאז. יהי זכרו ברוך."

הפיגוע בדולפינריום היה אבן דרך במפת הפיגועים בישראל בגלל עוצמתו ואכזריותו. כמות ההרוגים הגדולה ואופי ההרוגים והפצועים - צעירים, רובם יוצאי מדינות חבר העמים - הפכו אותו לאחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל.

סבטלנה (אורלי) גובניצקי, חברת המשפחה, הנציחה את דיאז בשיר "בלדה לחייל צעיר - דיאז" שכתבה, המספר את סיפור חייו (המקור - בשפה הרוסית): "מעבר לחלון פרח לו חודש מאי / אביב בחוץ ורוח חמימה, / ובשמש אור הזורחת / בא ילד חדש אל העולם, / וזהרה האדמה. // התגברה שירת הציפורים, / ונהרה פשטה על פני הכול / ברגע כה קסום החל את דרכו לסלול. / איש קטנטן, / חמים ותם, / מבושם ריח החלב, / התבונן בסקרנות סביב / מבקש להכיר את העולם. // שם מיוחד הוענק לעולל, / שם שטרם נשמע כמותו, ואין שני לו / גם אם ייסובו את העולם כולו. / הן לא אתמול, הן לא היום, הן לא מחר / לא יהיה עוד שם כה מובחר. / ככל הנראה רצה כך הגורל / שיהיה הוא יחיד ויוצא מן הכלל. // דיאז - האזינו כולם! / זה קולה של הרומנטיקה, / זו רוחה של הרפתקה, / רוח קרב, אומץ לב ותשוקה דרים להם בצוותא, / ופתיחות ועליזות מארחים להם חברה. // הוא היה ילד נהדר, / היה לו אופי מצוין. / עוד בגיל הגן, גילה כישורים של שחקן. / הוא ידע את טיבם של הדברים / וחדר במהירות ללב החברים / אהב, כמו כל הילדים, בחברתה של סבתא להיות / וכדי להישאר אצלה רק עוד קצת, המציא לעצמו מיני מחלות. // כשדברים טעימים באו לפיו / חילק אותם שווה בשווה עם כל מי שהיה שמסביב. / ילד חרוץ שביקש לסייע לאימא / והגיש לה את כל העזרה שהתאימה / כיוון שהיה ממציא דברים / זכה לכבוד והוקרה בקרב החברים. // חלפו הימים ונשמע הצלצול / שלום כיתה א', כאן לומדים ועושים תרגול / שיעורים מרתקים ושפע מידע / את כל המשימות הכין בקפידה / עד כיתה ה' למד בשמחה / המשיך לפלס את דרכו בבטחה / תמיד הצטיין והפגין מוכנות / אהוב הילדים בזכות הכנות / הנעים את זמנם של בני משפחתו /תמיד מעניין ומאתגר בחברתו. // שלושה ילדים היו לאמו / סניה, ליובה וכמובן הוא עצמו / סניה - הבוגר שבחבורה / וליובה - ילדה אהובה ומסורה / סיפרה לכולם כמה גאה היא באחיה / כי הם תמיד שמרו עליה. / עם דיאזקה הלכה יד ביד לכל מקום: / הוא לגן והיא לגן, / הוא לחצר והיא אחריו / כל שעשה - בעיניה נחשב / בטוחים שלא ייפרדו לעולם / הכול היה טוב ולגמרי מושלם. // דיאז השתוקק לעשות הכל בעצמו / אפילו את שלא תאם את גילו. / מעולם לא איבד את ביטחונו / השתדל לסיים מה שהחל עד תומו. // בביתו של דיאז יש הרבה עבודה את הגינה צריך לטפח בהתמדה / לטפל בכוורת ובארנבות / ובאיילות שבהרים מסתובבות / המלאכה לא קלה והדאגות מרובות / אם מישהו חולה יש אותו לגבות / המשפחה מאוחדת - הביטו וראו / על טיולים לעולם לא ויתרו / / ובערבים נעימים של רוח קרירה / הכין הוא לכולם פלוב [אורז בוכרי] על המדורה. // אך לא כל דבר הלך בקלות / החיים הם לא רק רגעי התעלות / צער, כאב וקשיים בלימוד / דיאז משתדל אך זקוק לעידוד / החרדה מחלחלת פנימה אט אט / יש ימים שהילד כמעט מבועת / הוא יסתיר זאת מאימא, כך הוא מחליט / אף שהבעיה איננה שולית / לא יעמיס עליה את דאגותיו / יפתור בעצמו את כל צרותיו. // אך ליבה של אימא יודע הכול / היא רואה ומבינה, לא צריכה כלל לשאול / חייבים להציל את הבן במהירות / ולנקוט מיד אמצעי זהירות / בכיתה של דיאז חוגגת אלימות, / ילדים חלשים עוברים שם סיוט. / סוחטים מהם את הכספים, / מטיחים עלבונות, מכים ותוקפים // האשמים נמצאו וקיבלו את עונשם / וכל בית הספר לרווחה נשם. / בהתחלה הסיפור מכה גלים / ומה שתחילה הכה גלים / עליו כעת כבר לא שואלים / שיחת היום נשתכחה זה מכבר / ההווה הוא כעת, מה שעבר - עבר / אך לבו של דיאז מסרב לשכוח / וחוש הצדק מפיח בו כוח / בזאת הוא נשבע וכך הוא מצהיר: / "אדם בצרה לעולם לא אשאיר." / ידיו של דיאז הן ידי זהב / וכישוריו הטכניים לא יסולאו בפז // במכשיר הרדיו מגלה הוא עניין / ומשקיע בכך מרץ וזמן / בתרשימים התעמק, הלחים והרכיב / למד היטב כל רכיב ורכיב / ניסויים ראשונים וכבר יש תוצאות / לאביו הוא מראה וזוכה לתשואות // את רגעי הקסם שהיו לשניהם / יישאו למשך כל חייהם. / את אהבת הלימודים הקנה לו אביו / ולאחר שבחן היטב מסביב / ללימודי אלקטרוניקה מיהר ונרשם / עתיד מבטיח וחלום שיוגשם / תקופת הלימודים לא הייתה קלה / דיאז נדרש להשקעה גדולה / את המלגה הביא הביתה ונתן להורים - / יש דברים שעליהם לא מתפשרים. / וכשהיה מסיים את יום לימודיו / נרתם לעזור במשק הוריו את המילים של אמו זכר תמיד / "כדי להצליח חייבים להתמיד!" / ואכן הוא עמד בכל המשימות / ילד מוכשר, ללא הגזמות / והמשפט שעמו הלך כל לילה לישון: / "אין דבר העומד בפני הרצון." // לעתים ניקרה במוחו מחשבה, / האם זה ראוי שאחוש גאווה? / מהי לקיומו של עולם הסיבה? / האם לחיים כאן יש ערובה? / הארץ שחי בה איננה ביתו / רחוקה משורשיו ומאמונתו. // וככל שגדל והתבגר / חיפש תשובה שאותו תאתגר / חשב רבות מה צופן העתיד, / ל?מה גורלו אותו מועיד / ולאחר שהקדיש לא מעט מחשבה / החליט לגשת לרב הישיבה // ביקש עזרתו, הכוונה ועצה / ויצא ממנו עם המלצה אמר לו הרב: / "לך ולמד תורה / כי ממנה תבוא השראה." // בישיבה הוא למד במשך שנה / העמיק בדברים ורכש הבנה / יש לו מטרה והיא נעלה / גם אם הדרך איננה קלה. // כמה פעמים לשגרירות ניגש / ביקש ואמר בקול נרגש / "אפשרו לי לעלות לישראל / כי כך מצווה עליי האל." // אחוז התרגשות ונפשו מוצפת / הנה ישראל, המדינה הנכספת / ליבו נמלא אהבה למולדת / לכאן הוא שייך, לאומה מאוחדת / מה כעת רצונו, הוא כבר יודע / לשמור על עמה ועל גבולותיה. // הוא כותב לאמו, חדור גאווה / "אני ישראלי ורוצה לשרת בצבא." / ממרחקים משיבה לו אמו המודאגת / "שמור על עצמך ילדי, / הייה שקול ברצונך ובמעשיך / כי כל החיים עודם לפניך. / עמוד קודם בבטחה על רגליך / אני כל כך מתגעגעת אליך." // על חוף הים ישבה נערה / נוצץ, מבהיק ופזור שיערה / מבטים מצטלבים אך היא עוד חוששת / יש לנהוג בזהירות, לעצמה היא לוחשת / אל נא תפחדי, נערתי! / לא אפגע בך לרעה, אני מבטיח / אשמור עלייך, זאת עוד אוכיח / אחת כמוך בשום מקום לא אמצא / והוא מתבונן בה, והיא מתרצה / גלי הים ליטפו את החול / השמים עדים, הם רואים את הכול // אהובת לבו על ידיו כבר נישאת / קלה כנוצה... זוהי זוגיות באמת / צחוק מתגלגל ואושר אין-קץ / דבר ביניהם כבר איננו חוצץ / הים, האהבה, המדינה והחברים - / כל אלה את ימיו מאירים / הכול טוב והכול יפה, / אבל דיאז קדימה צופה / טוב ויפה אבל דבר מה חסר / אמי רחוקה, בליבי זה בוער // כאשר תראה את כל זה בעיניה / חיוך של שמחה יעלה על פניה. // דיאז מתגייס, הוא חייל במדים / שלם עם עצמו ואין לו פחדים / לאמו מתקשר, "התגשם חלומי, / השירות בצה"ל הוא תמצית קיומי / עוד תראי גבורתי, זאת הבטחה / הדרך שלי נכונה ובטוחה" / ושוב התחנן, "בואי מהר, / כשתהיי כאן תראי שהכול יסתדר." // 1.6.2001 "היום להגנת הילד / ערב שבת , החשכה יורדת / ארבע פעמים התקשר לאמו / משהו אינו כשורה, הוא חושב לעצמו / "דולפי", זה שמו של מועדון הריקודים / עם נטשה יחגוג את חג הילדים / "דולפין", כך כינה את עצמו לפעמים / כי היה מאוהב בעצמאותו ובחיים // לפתע קפא חיוכו והזמן נעצר. / משהו קרה... / לקראת השמש נשמתו נסקה, / גופתו נחתה לה מטה ללא רוח חיים. / נפל הוא קורבן לגורמים זדוניים // כעת אתה שם, במימד אחר / בעולם בו אין יותר מה למהר / תהיה שם לעד אך תמיד בליבנו. / טרור נמצא בכל מקום, / גודע חיים, יוצר גיהינום / פנטיים שבזים לחיי האדם / את אמונתם הם פודים ברוח ודם. / למחוק אותנו מעל פני האדמה - / זו עבורם מטרה. // לעולם לא נסלח לרוצחי הילדים, / לא תהיה להם מחילה ואין עליהם רחמים. / ידינו תשיגם בכל מקום וזמן / וידע העולם כי מקומנו הוא כאן // אנו נצמח כמו דשא באבן, / נפלס את דרכנו כמו מים בחול / כי לעמנו הכוח לפעול / ארץ ישראל נחלת אבות/ ואנו נגן עליה בכבוד.// בית העלמין בקריית שאול / בינות הקברים יש שקט צלול / בין חיילינו האמיצים שנפלו בקרב, / גם קברך בשקט ניצב / מסביבך כאן שתלנו שיחי שושנים. / / בשיא עלומיך נפלת חלל / ילדי יישאר לנצח חייל / שמגן ושומר על הארץ הזאת / נוכחותך בפרחים שגדלים בדממה / אתה נמצא לצדנו בכל נשימה / קיומך לא חדל לרגע אחד / גם אם נגזר עלינו לחיות בנפרד // כל חבריך וקרובי משפחתך / לשמור על הארץ נשבעים בשמך / באתי אליך אך אתה כבר אינך / וכעת אני מגשימה חלומך / הפכתי את הארץ הזאת לביתי / התראה בני, לעולמי עולמים אתה חי כאן איתי."