הרב דוד זילבער שליט"א
לה"אמרי חיים" היתה יראת הכבוד גדולה מאד עוד בחיי אביו הס"ק, ומכל שכן אחרי שקיבל ההנהגה, ואף אחד לא ההין לדבר אתו דיבורים בעלמא כמו שמדבר אדם אל חבירו הדומה לו, אלא הכל היה בהרגשת אימה ויראה גדולה.
ה"אמרי חיים" היו לו עוד בימי צעירותו חסידים שהיו מקושרים אליו בלב ונפש בהתקשרות עצומה, אף שעדיין היה אביו הס"ק חי, והוא לא היה אלא אברך בשנות העשרים לחייו, בכל זאת היו הרבה חסידים מופלגים בעלי דעת מתדבקים אליו באהבה שאינה תלויה בדבר, וכל בן עליה שהגיע לוויז'ניץ לדרוש את ה', תיכף נתדבק אליו באהבה גדולה והתקשרות עצומה. עד כדי כך הגיעה התדבקות החסידים אליו, כי פעם עוד בחיי הס"ק, שהה ה"אמרי חיים" בראש השנה בעיר "ווילחאוויץ". ואמרו, שהיה לו ציבור יותר גדול ממה שהיה אצל אביו. עקב כך, אחרי הסתלקות הס"ק, נתדבקו אליו כל החסידים בני העליה, ונכנעו תחתיו כתלמיד לרבו, ולא היה ספק כלל מי ימלא את מקומו, כבהסתלקות שאר צדיקים אשר החסידים אינם יודעים לאן יפנו ואל מי יתדבקו.
החסידים במחוז "מארמאריש" שהיו ידועים כחסידים מופלגים שאין להם הבנה וידיעה בעניני העולם, בשנה הראשונה שאחרי הסתלקות הס"ק, באו כולם יחד לשהות במחיצת קדשו של ה"אמרי חיים" בראש השנה, וכאשר הגיעו ל"גראסווארדיין", ראו שנתרחבה קצת דעתו של ה"אמרי חיים", בהיות שהחשיב הדבר כעין סמיכה מאת חסידי מארמריש להיות הוא מנהיג את קהל ה'.
ראה עוד > >
10/06/2003
ר' יצחק אייזיק אדלר
בשלהי תרצ"ט לפ"ק פרצה מלחמת העולם השניה, ובמדינות סביבות האיזור שבו היתה המלחמה בתוקפה התחילו לגזור גזירות חדשים לבקרים שונים ומשונים, כאשר יתואר באריכות בספרי הימים.
באותו תקופה סגרה מדינת ראמעניא את גבוליה אין יוצא ואין בא, והשמועה נתפשטה בכל המדינה שלא יהיה עוד היכולת לחצות את הגבול לעבור למדינת הונגריה.
כאשר שמע רבינו (הגה"צ רבי שלמה זלמן פרידמן זצ"ל, אב"ד טענקא) מהגזירה החדשה, עלתה תשוקה בנפשו לנסוע להונגריה על מנת להשתקע שם בעיר 'גראסווארדיין' סמוך ונראה לבית אבותיו.
רבינו שם לדרך פעמיו, כשפניו נועדות למדינת הונגריה, וכבר עבר הגבול, פתאום באמצע הדרך פגש את הרה"ק רבי חיים מאיר האגער זצ"ל אדמו"ר מוויז'ניץ, האדמו"ר שהיה מכירו עוד מבית אבותיו הק' שאל אותו: טענקער רב וואס טוהט איהר דא.
רבינו השיבו שבא על מנת להשתקע כאן בעיר גראסווארדיין, אמר לו האדמו"ר הנ"ל: שמיד יחזור למקום מגורו בטענקא. והמשיך באומרו: קבלה בידינו מאבא מארי שבראמעניא טוב יותר מבהונגריה, ואם היה לי היכולת נסעתי ג"כ לראמעניא.
כששמע רבינו את דבריו, אמר לו שעכ"פ קודם חזרתו לטענקא רוצה לבקר את אביו בגראסווארדיין, אמנם הרה"ק הנ"ל אמר לו שימהר לביתו תיכף ומיד.
פקודתו שמרה נפשו ותיכף ומיד חזר לביתו בעיר טענקא, ויהי לנס, כי עלתה לו לרבינו לנסוע במסילת הברזל האחרון שעבר את הגבול ותיכף אח"כ סגרו את הגבולות.
ראה עוד > >
האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א
פעם בא אחד לפני ה"אמרי חיים" זצ"ל באמרו שהציעו לו שידוך, ופירט את מעלת השידוך. אמר לו האמרי חיים, תספר לי את החסרונות, את המעלות יש לי זמן לשמוע אחר השידוך, כי כל מעלה שאתוודע עליה אחר כך תוסיף לי שמחה.
ראה עוד > >
הרב חיים גרוס שליט"א
קו אופייני בולט בדמותו של האדמו"ר רבי חיים מאיר מויז'ניץ היה, שתמיד שרתה עליו השמחה והקפיד מאד להתרחק מן העצבות. כיצד הגיע למדריגה זו, הרי זה נעוץ באחד הסיפורים על קורות-חייו המעניינים.
בהיותו אברך, נתון היה לרדיפות של שלטונות הצבא, אשר ביקשו לגייס אותו, ולכן נאלץ היה לברוח ולהסתתר. אביו, הסבא-קדישא, היה מודאג ביותר וחרד לשלומו. פעם התבטא ואמר בענין זה: "לעולם אינני נוהג להיבהל, שכן לפני שאני נבהל - הריני חושב היטב אם יש אמנם ממה להיבהל, כך שהבהלה ממני והלאה. אבל, עכשיו, גם לאחר ישוב-הדעת, הנני נבהל מן הרדיפות שיש לבני", והוא הבהיר היטב מה מבהיל אותו ברדיפה הזו: "בן כה יקר, שיהיה מסור בידיהם של בעלי-בחירה".
ואולם, בפיו של הבן עצמו, רבי חיים מאיר, היו דברים נוספים על אותה תקופה של בריחה מאימת הצבא. כך סיפר, כי באחת השבתות הסתתר בבית-חולים מסויים, וכדי שלא יכירוהו ולא יעלה שום חשד, החליט להשאר לבוש בבגדי-החול שלו, וכך הוא נכנס לתוך שבת-קודש, כשאינו יכול להסיר מעליו את בגדי-החול שלו, הכל כדי שלא ייתפס, אך נקל לתאר כמה עגמת-נפש נגרמה לו בגין כך.
אותה שבת, שבת של חול המועד סוכות היתה, אך שעה שעמד להתפלל את תפלת קבלת שבת, שכח להשמיט מן הזמר "לכה-דודי" את החרוזים "מקדש מלך", "התנערי" וכו', כפי שנהוג להשמיטם בשבתות של חול המועד. כיון שנזכר בשיכחתו, עמד ועיין היטב בתוכנם של החרוזים, ואז מצא כי היו דוקא מתאימים ביותר למצבו, וכה הסביר:
-"קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא" - - "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי" - זהו רמז למלבושי השבת שכל כך חסרו לו, והוא התנחם בשמחה רבה: "כי קרבה אל נפשי גאלה", בציינו לעצמו, כי היתה זו השגחה פרטית מיוחדת ששכח להשמיט את החרוזים הללו.
והוא סיים את סיפורו זה, באומרו: "מני אז איני נוטל לעצמי כל עצבות"!...
ראה עוד > >
כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אברהם יצחק שליט"א
שמעתי מאבי מורי שליט"א, מעשה נפלא על עבודת השמחה שראה אצל כ"ק מרן "האמרי חיים זי"ע, כאשר נקרא לצפת, בערב תשעה באב, בשנת תשכ"ט, להסיע את כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל ללוויית האדמו"ר מחוסט זצ"ל [שהיה חתנו בזו"ש של בתו הרבנית מ.], וכשנכנס הרבי זי"ע למכונית, היה שבור ורצוץ, ולא הפסיק לבכות על פטירת חתנו במשך זמן רב. לפתע עצר עצמו בפתאומיות, ושקע במחשבות עמוקות וטמירות, ומיד אחרי כן אמר כמה דברי מליצה, וניגן לעצמו ניגון של שמחה, וחזר להיות בשמחה עילאית נפלאה מיוחדת. כך נשאר אפילו כשחזר למעונו שבצפת והיה דבר לפלא לכל הסובבים, עד כמה שלט בעצמו, שלא לאבד את מדריגת עבודת ה' בשמחה.
ראה עוד > >
האדמו"ר מנחם מנדל הגר מויז'ניץ אחים
הוה מרגלא בפומיה דרבנו (כ"ק מרן אדמו"ר ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זי"ע) לומר בעת הנחת תפילין לבחור ביום הבר-מצוה, שלא ידבר דיבורי חול כשהוא מעוטר בתפילין. והוסיף רבנו:
אם לא תדבר שיחת חולין בשעה שהתפילין עליך, "וועט דיר זיין גוט בזה ובבא" (יהא לך טוב בזה ובבא).
ראה עוד > >