האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג - יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל
היה האדמו"ר הראשון של חסידות צאנז-קלויזנבורג. עמד בראש החסידות משנת 1946 ועד לפטירתו בשנת 1994. שורד שואה, מייסד קריית צאנז בנתניה ובית חולים לניאדו. כיהן כרב וכראש ישיבה.
האדמו"ר מצאנז רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, נולד ברודניק לרבי צבי הירש הלברשטאם שהיה אב"ד העיר, ולחיה מינדל. הוא נין לרב חיים הלברשטאם (בעל ה"דברי חיים") מצד אביו, ובן נינתו של הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (ה"בני יששכר") מצד אמו. בגיל 14 התייתם מאביו.
בהגיות לגיל חופה (18) נשא לאישה את פסיה טייטלבוים, בת האדמו"ר מסיגט הרב חיים צבי טייטלבוים, ונולדו להם אחד עשר ילדים. בשנת ה'תרפ"ו, בגיל 21 נתמנה לרב "הקהילה הספרדית" (החסידית) בקלויזנבורג ועמד שם בראש הישיבה.
לאחר פלישת גרמניה הנאצית להונגריה ב-1944, הוא גויס באייר ה'תש"ד לשירות העבודה ושהה במחנה בנאדבאניה, בעוד אשתו וילדיו נותרו בגטו קלויזנבורג. בתשרי של אותה השנה, הביאה הפיכת צלב החץ לגירושו עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו שם. שני בניו הנותרים מתו אף הם בהמשך ממחלת הטיפוס.
אחר השואה הוא שהה במחנה העקורים פורנוולד בגרמניה, והחל בהקמת מוסדות תורה וחינוך בשם "שארית הפליטה" במחנות העקורים. הוא הקים מטבחים וחדרי אוכל כשרים, טיפל ביתומים והשיא זוגות.
ב-1946 הגיע לארצות הברית לגייס כספים לעזרה לניצולי השואה והקים במקסיקו ובניו יורק מוסדות תורה שיועדו לניצולי השואה שהיגרו לארצות הברית. הקים גם בישראל תלמודי תורה בשם "שארית הפליטה" בצפת, באר שבע, כפר אז"ר וכפר הניצחון. הוא פתח ישיבה בוויליאמסבורג ועמד בראשה, וכן ישיבה במונטריאול בראשה העמיד את הרב שמואל אונסדורפר (לימים מחותנו).
בארצות הברית הקים משפחה חדשה עם חיה נחמה, בתו של הרב שמואל דוד אונגר – אב"ד נייטרא, ונולדו להם שבעה ילדים.
הוא עסק רבות בזיכרון השואה וקהילות אירופה שנחרבו. לאחר השואה הוא גילה יחס מתון כלפי מדינת ישראל, בעוד שטרם השואה היה אנטי-ציוני מובהק, לאחר השואה נקט בעמדות פרגמטיות יותר כלפי מדינת ישראל אך לא נטה בשום אופן לציונות, את הקמת מוסדותיו וקהילתו בשטח המדינה ראה לא כאימוץ רעיונות התנועה, אלא כתיקון נזקיה וצמצום פגעיה.
בשנת ה'תשט"ו (1955) ביקר לראשונה בארץ ישראל והחליט להקים קריה חסידית בנתניה. ב-ה'תשט"ו (1955) הניח את אבן הפינה להקמת קריית צאנז. ייסד את חסידות צאנז-קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, ואת מפעל הש"ס. הוא ייסד גם את בית חולים לניאדו בנתניה בעקבות נדר שנדר בתקופת השואה, שאם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל יהודים.
בי"ט בכסלו ה'תש"ך עלה לישראל והתיישב בנתניה, וראה במהלך זה כחזרה בתשובה: "כי אני לא עשיתי די למען ארץ ישראל, ועתה הקב"ה נותן לי אפשרות לתקן את דרכי, ולכן חייב אני להיכנס בעניין זה בכל כוחותי, להקים יד ושם [להרוגי השואה] בארץ ישראל" בשנת ה'תשכ"ג פתח ישיבה לצעירים המיועדת לבחורים ספרדים, והעמיד בראשה את הרב יעקב בן שושן. הישיבה התקיימה במשך 10 שנים.
בשנת ה'תשמ"ו יזם את הקמת ה"מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות", גוף שמטרתו לנקוט באמצעים משפטיים נגד פגיעה בערכים מקודשים ביהדות. בראשותה עמד שופט בית המשפט העליון יצחק קיסטר, ובין חבריה היו בין היתר הרב שמחה קוק, שופט בית המשפט העליון בן ציון שרשבסקי, וכן פרופסור זאב לב[8].
בשנת ה'תשל"ב חזר לארצות הברית והתגורר ביוניון סיטי.
האדמו"ר עלה השמיימה והסתלק לגנזי מרומים ביום שבת, ט' בתמוז ה'תשנ"ד. שני בניו מונו לאדמו״רים לאחר מותו (אחד בישראל והשני בארצות הברית), ואחד מחתניו שכיהן בארצות הברית כאדמו״ר מצאנז זוועהיל.
אחד מאברכי קהילת צאנז בעיר יוניון־סיטי בארה"ב, שעמדה בשעתו תחת הנהגת כ"ק אדמו"ר מקלוזינבורג זי"ע, נצרך לישועה מיוחדת במינה. ידידו שהתגורר בבורו פארק וידע מצרת חברו הגיע במיוחד כדי לשוחח עם חברו, אולי יוכל לסייע לו.
השניים ישבו בבית המדרש בשעת לילה מאוחרת ושוחחו בעניינו, והנה לפתע נכנס לבית המדרש כ"ק האדמו"ר זי"ע, שדירתו הייתה צמודה לבית המדרש, וראה את שני האברכים משוחחים ביניהם.
לפתע שמו האברכים לבם לנוכחותו של האדמו"ר, והם קמו לפניו ביראת כבוד.
שאל האדמו"ר את האברך מבורו פארק למעשיו כאן בשעה כה מאוחרת, והאברך אמר לו: "רבי, הייתי בביתי בבורו פארק וכבר עמדתי לעלות על יצועי, אלא שאז חשבתי בלבי: 'כיצד תערב עלי שנת הלילה כאשר חברי נמצא בצער כה גדול?'. לא היה לי ספק ששנתו של חברי נודדת מעיניו, ולכן באתי במיוחד מביתי שבבורו פארק כדי לשמוע את אשר בפיו".
האדמו"ר האזין לדבריו ושיבח אותו על כך, ומיד שב לביתו.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת קיבל האברך מבורו פארק שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה כ"ק האדמו"ר זי"ע בכבודו ובעצמו, ובפיו בקשה מהאברך שיגיע לביתו כי ברצונו לשוחח עמו. כמובן שהאברך מיהר לנסוע ליוניון־סיטי, ונכנס בדחילו ורחימו אל ביתו של האדמו"ר.
אמר לו האדמו"ר: "דע לך, כי הפעולה שעשית אמש, שהגעת במיוחד אל חברך לשמוע את צערו, עוררה רעש גדול בשמים. כאשר ראו בשמים שיהודי אינו מסוגל ללכת לישון כשחברו נמצא בצער, ראו להושיע את האברך ממצוקתו. דע לך, כי בזכותך נושע האברך. אבל היות שאין רצוני שיחשבו שהיה כאן איזה מופת וכדומה, לכן אני מבקש ממך שתשתוק ולא תפרסם את הדבר; ולא זו בלבד, אלא תציע לחברך שיעשה פעולה של השתדלות טבעית כדי שייראה כאילו הגיעה ישועתו בדרך הטבע".
ואכן כך היה, והלה נושע תוך זמן קצר ביותר.
אם רואים אנו שחבר מצוי בצער, ולא רק חבר שאנו מכירים – גם כאשר אנו רואים מודעה נושאת בקשת רחמים, אפילו כאשר אין אנו יכולים להזכיר בתפילתנו את כל השמות הללו, מכל מקום יכולים אנו לבקש מהשי"ת שיחוס וירחם על כל אלו הזקוקים לישועה.
נחשוב בנפשנו כי אין לקב"ה כל מניעה לרפא את כל החולים, כפי שאומרים אנו באקדמות: "ובאתא קלילא דלית בה מששותא, זמין כל עבידתה בהך יומי שתא" – באות קלילה שאין בה ממשות ברא את העולם בשישה ימים, והיינו שבאות ה' נברא כל העולם, ואם כן השי"ת יכול לרפא את כל החולים שהרי הוא "מצמיח ישועות, בורא רפואות ונורא תהילות", ואין לנו אלא להתפלל ולבקש רחמים מלפניו יתברך, כי זו החובה המוטלת על כל אחד ואחד: לשאת בעול עם חברו.
ראה עוד > >
18/11/2021
הרב צ'ולק
בשבת חנוכה בשנת תש"ו, נזדמן יוסף אהרן ברנט (כיום תושב חיפה) למחנה פרנוואלד, מחנה פליטים גדול שהוקם באירופה מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה.
ביושבו בבית המדרש של האדמו"ר מקלויזנבורג, אשר הוקם במחנה זה, נשאל שם ע"י יהודי אלמוני: 'מאין אתה?' ברנט השיב לו: מהעיר מרגרטין. היהודי האלמוני נרעש לשמע דבריו, ואמר: אין זאת אלא שיד ההשגחה זימנה אותנו למקום אחד. יש לי שליחות מיוחדת אל יוצאי עירכם, וזהו סיפורי:
לפני כשנה, בסוף שנת 1944, הייתי במחנה העבודה 'מונקה-טאבור' שבאוקראינה, שם שכבתי חולה עם יהודי מבני עירכם, אשר שמו יאקוב. והנה יום אחד קרא לי יאקוב זה, ואמר: 'יהודים, תדעו, היום אני עומד למות!' החולים פרצו בצחוק… האיש לא נראה היה חולה יותר מאיתנו… היהודי החל לבכות: 'מדוע אתם לא מאמינים לי?! אין לי שום ספק כי אכן כך יקרה. הנה הלילה חלמתי חלום שאני עומד ומתפלל בביהכ"נ במרגרטין, והיום הוא יוה"כ, ולפתע קוראים לי לעלות לתורה! מכך הסקתי שהגיעה שעתי למות' (עי' שו"ע או"ח סי' רפ"ח ה').
הוא פנה אלי, משום ששכבתי לידו, ואמר: 'ממך אני מבקש שאם תישאר בחיים, תלך ותחפש את בני עירי, ותודיעם על דבר מותי, כי איני רוצה שאשתי, שעודנה צעירה, תישאר עגונה'. ואכן באותו יום נפטר האיש למול עיניי…'. ברנט הזדעזע מהדברים אותם שמע מהיהודי האלמוני, אולם כשחזר לביתו בלייפהיים שבגרמניה, פרח סיפור המעשה מראשו.
כעבור חודשים נזדמן לביתו אחד מבני עירו, יהודי בשם גרוס, שהיה בדרכו לאמריקה. הלה, שבא ממרגרטין, סיפר לו בפרוטרוט על כל הניצולים שחזרו לעיירה, וביניהם גם אשתו של יאקוב הנפטר הנ"ל. כששמע זאת ברנט – נתקף בהלם. הוא נזכר בסיפור שסיפר לו היהודי האלמוני, מה גם ששמע מגרוס שהאלמנה רוצה להתחתן, והיא מחפשת עדים על מות בעלה.
ברנט חזר לפרנוואלד, ולאחר חיפושים איתר את היהודי האלמוני. הרבי הושיב בית דין לגביית עדות, והתירו את העגונה מכבלי העיגון.
ראה עוד > >
27/09/2017
המשגיח רבי דן סגל שליט"א
מובא בחז"ל בברכות "ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה תפילה, מעשים טובים ודרך ארץ", והדבר דורש הסבר, וכי התורה צריכה חיזוק?! הרי על קבלת התורה כתוב בחז"ל את הפסוק "ד' עוז לעמו יתן", התורה נקראת 'עוז וחוזק', תפילה גם היא נקראת בלשון חז"ל בברכות "דברים העומדים ברומו של עולם", הרי אין לנו דברים חזקים יותר מתורה ותפילה, ומהו לשון חז"ל תורה ותפילה צריכים חיזוק, היה לו לומר שהאדם צריך חיזוק ולא התורה והתפילה?!
ולבאר זאת נספר מעשה שאירע עם כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, כשישב פעם למשא ומתן עם אברך אחד, ותוך הדברים אמר לו אותו אברך- "אני מבטיח שמהיום אעשה כל מה שאני יכול"… ענה לו הרבי ואמר – "הזהר בלשונך, אתה אומר שתעשה כל מה שאתה יכול, וכי יודע אתה מה מסוגל אתה לעשות?! יש לך בכלל שמץ של מושג עד כמה כוחותיך עצומים?!", ואז הוסיף ואמר: "אספר לך, בצעירותי בהיותי אב"ד של ק"ק קלויזנבורג, הייתה לי שם ישיבה. כשאמרתי שיעור כללי בפני כל תלמידי הישיבה, היית זקוק לשיעור לכעשרה ספרים. בימים ההם הדפיסו את הספרים על נייר כבד מאוד, ואף גודלם היה גדול מאוד, כך שכל ספר שקל היטב. אני הבנתי שלקחת עמי עשרה ספרים מארון הספרים לסטנדר אין בי את הכוחות. על כן לפני השיעור הייתי נותן את רשימת הספרים לבחור, והוא הכין לי אותם על הסטנדר.
"לאחר שנים בשנות המלחמה כשהייתי במחנות הריכוז אצל הגרמנים ימ"ש, היו מניחים עלי אבנים וחפצים במשקל של שלושים וארבעים ק"ג, והייתי מטפס איתם לבניינים גבוהים, וכך במשך למעלה משתים עשרה שעות ביממה, ואז גיליתי אלו כוחות עצומים יש לי. שנים קודם לכן הבנתי שאת הגמרא והרשב"א אינני יכול לסחוב, האם באמת לא יכולתי לסוחבם?! לכן תזהר כשאתה אומר שתעשה כל שביכולתך, כי אין לך כלל השגה מהו גבול יכולתך".
לפיכך, מה שהקשינו בביאור חז"ל שארבעה דברים צריכים חיזוק, והרי האדם הוא זה שצריך חיזוק, אלא שאין הדבר כך, האדם אינו צריך חיזוק, הוא חזק מאוד ויכולתו אדירה, והראיה לכך שבדברים שהוא חפץ להשיגם רואים את תגובותיו ויכולתיו שאין להן גבול, ומדוע לתורה ותפילה אין הדברים כך? אומרים לנו חז"ל כיון שדברים אלו צריכים חיזוק אצל האדם, כלומר אילו היה יודע האדם כמה עוצמה הוא מחזיק בידו על ידי רגע של לימוד תורה, כמה השפעה הוא מוריד לעולם בכל תפילה שהוא מתפלל ומתקשר לקונו, כמה עולמות נבנים מעיסוקו במצוות, כמה שכר וברכה הוא משרה על עצמו ועל בני משפחתו והעולם כולו, אז לא היה קשה לקום לתפילה ולהתחבר אליה כראוי.
ראה עוד > >
01/12/2017
מתוך " בנתיבות המגיד
כשהגיע האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל לארץ בשנת תשי"ד, בנסיעתו למירון נעצר לתפילת מנחה ליד קברו של רבי יהודה בר עילאי. השעה היתה מאוחרת, וכשהתאספו כולם כבר שקעה החמה, אבל בכל זאת עמד הרבי לתפילת מנחה, כמנהגו. לאחר שהסתיימה התפילה המשיכו בדרכם לצפת. אבל אנשי הפמליה ראו שמצב רוחו של הרבי נעכר, הוא היה מוטרד ומדוכדך ואף אחד לא הבין מדוע.
למחרת היום ביקש שוב לנסוע לקברו של רבי יהודה בר עילאי, והפעם הקפיד להגיע לשם בשעת צהריים מוקדמת במיוחד. שוב עמד להתפלל שם מנחה, והתרגשות גדולה ניכרה עליו. במהלך כל תפילת שמונה עשרה עמד ובכה, ורק לאחר מכן כשהתרחק מהקבר העידו פניו על שלווה ושביעות רצון.
אחד מהמשתתפים במעמד, הרב שמואל אונסדורפר, רבם של חסידי צאנז בפתח תקוה, אזר אומץ וניגש אל הרבי לשאול אותו לפשר האירועים האחרונים.
אמר לו הרבי: אתמול כשהגענו לצפת, ערכתי חשבון נפש על כל מה שעבר עלי אתמול, ונזכרתי במשנה במסכת ברכות (ד' – א') שבה אומר רבי יהודה בר עילאי שיש לסיים את תפילת מנחה לפני פלג המנחה, כלומר שעה ורבע לפני השקיעה, ומיד נזכרתי שבאותו יום התפללתי מנחה ליד קברו של התנא הגדול, בשעה שהוא עצמו קבע שהיא מאוחרת מדי! לא יכולתי להאמין שהייתי עד כדי חסר רגישות… הרי זה דומה לחוצפתו של המן שעורר את כעסו של המלך אחשורוש והמלך נזף בו "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" (אסתר ז' – ח').
לכן הייתי כל כך מוטרד אתמול, והחלטתי לחזור ולהתפלל מנחה בקברו מוקדם, והתפללתי שאזכה לסליחתו של התנא הקדוש. התפללתי בלב שבור ובתשובה שלימה בשעה שמתאימה לדעתו של ר' יהודה בר עילאי. כעת אני מרגיש שאכן נסלח לי.
ראה עוד > >
מתוך הספר "לפיד האש"
האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל נסע לחזק את שרידי הפליטים במחנות, יום אחד הופיע ובידו 'הפתעה', ארבע אלומות של חוטי ציצית כשרים למהדרין. כמאה וחמישים יהודים הסתערו לעברו, כל אחד ביקש לזכות במצוה, אבל לא היה בידו יותר מארבע, מה עושים? הרבי הציע להם שיעשו גורל, ומי שיעלה בגורל יזכה בציצית.
לפתע קם מתוך הקהל בחור צעיר, מנדל פשיטיק שמו, מפרחי חסידי גור בלודז' לפני המלחמה, אשר התייצב מול הרבי וטען כלפיו: "יש לי זכות קדימה, מגיע לי לקבל ציצית ללא הגרלה".
"אמנם כן", השיב הבחור, ותוך כדי דיבור תפס בחולצתו ופרם אותה לאורכה משני הצדדים. "הלא הנני לבוש בגד בן ארבע כנפות שמחוייב בציצית מדאורייתא, אף אחד מבין הנוכחים אינו מחוייב בציצית כמוני!".
הרבי התרגש מההברקה המלבבת של אותו יתום צעיר, אוד מוצל מאש, אלא שקשתה עליו ההכרעה אם להיעתר לו. הלא כבר הוחלט פה אחד בהסכמת כולם לערוך הגרלה דווקא. פנה אל הבחור ואמר לו: "אם כוונתך צרופה לשם שמים, בטוח אני שתזכה בגורל!"
המתח בקרב הציבור גבר ועלה, מי יזכה בציצית? נגשו לעריכת הגורל, כל אחד קיוה להיות בין המאושרים ששמותיהם יעלו בקלפי. ברם, השמחה וההתרגשות הציפו את כולם ממש, ברגע שנשמע קול הכרוז: מנדל פשיטיק זכה בגורל! הוא זכה בגורל משום שהוא באמת רצה, וכשהאדם רוצה אין דבר העומד בפני כח הרצון
ראה עוד > >
מקומות הנצחה
לוחית זיכרון לרב הלברשטאם
רח' יהודה הלוי בבני ברק
סיפור החורבן והשיקום של חייו של האדמו"ר מצאנז - קלויזנבורג וקהילתו
0
0
1
