בית הלוי
שבזקנותו הרופא צווה עליו דיאטה קפדנית, ועל כך שאסור לו לאכול את הטשולנט בשבת בבוקר.
בשבת הראשונה לאחר "גזירת הרופא", המהרי"ל דיסקין הורה לבעלת הבית להגיש את הטשולנט, בהטעימו שמאכלי שבת לא מזיקים, ואכן הוא אכל ולא ניזוק.
בשבת הבאה אשת המהרי"ל דיסקין הגישה לבעלה הגדול את מנת הטשולנט, אך הוא למרבה הפלא סירב לאכול בהטעימו: "לפני שבוע בטחתי בקב"ה שמאכלי שבת לא יזיקו לי, אבל השבוע הרי עלולה להתערב בי גם תחושת בטחון הנובעת מכך שלפני שבוע לא הזיקה לי אכילת החמין, וברגע שהביטחון שלי איננו אך ורק בריבונו של עולם, הרי שאני מחויב לחשוש לדברי הרופא".
ראה עוד > >
רבי יוסף חיים זוננפלד
"המושל אסר להקים סוכות ברחוב!" נכנסו כמה מיהודי שקלוב בבהלה אל חדרו של רבם, הרב הדומה למלאך, הגאון רבי משה יהושע יהודה לייב דיסקין (כט בטבת יום פטירתו). "הוא מנמק את האיסור בכך שהסוכות מפריעות להולכי הרגל".
"סוכה ברשות הרבים אינה לכתחילה לדעתי", השיב מהרי"ל דיסקין בשלווה. לדעתו, אסור אף לברך על ישיבה בסוכה כזו.
לאחר זמן מה הגיעו שוב יהודי שקלוב אל רבם. הפעם אסר המושל, יהודי מומר, לקטוף ערבות למצוות ארבעת המינים. "זה מכער את העצים", נימק את הגזירה.
עתה ננער רבי יהושע לייב מספריו ועלה לבית המושל.
"לכבוד הוא לי לארח את רב העיר", האיר המושל פנים לאורח הדגול, "הגם שאיננו חולקים את אותן אמונות ודעות".
"לא באתי להתווכח", קטע את דבריו בקצרה המהרי"ל דיסקין. "תורת ישראל אינה זקוקה להוכחה ואינני מעוניין לדון בנושא עם אפיקורס!"
"מדוע התורה לא זקוקה להוכחה?" תהה המושל.
"היושב בחדר חשוך, צריך לדעת האם בחוץ יום או לילה", נענה רבי יהושע לייב. "אך מי שנמצא בשדה, בעיצומו של יום, אינו זקוק לשום הוכחה על המציאות. אם רוצה המושל הסבר – יבוא נא איתי לטיול קצר בשדה הפתוח ואסביר את דבריי".
יצאו רב העיר והמושל המומר החוצה, עברו את מרכז העיר והגיעו לפאתיה. בשדות המוריקים סיפר רבי יהושע לייב למושל על ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ירידת המן והשלו, בארה של מרים, כיבוש יהושע את ארץ כנען, נחל קישון שגרף את חיילי סיסרא, ואף מניסי חכמי התלמוד כרבי שמעון בר יוחאי ורבי חנינא בן דוסא.
"דבריך טובים ויפים אם זה היה נכון", הסכים המושל. "אבל מי אמר שהניסים הללו קרו באמת?"
"ואם זה נכון", שאל המהרי"ל דיסקין, "צריכה אמונת ישראל הוכחה נוספת?"
"בהחלט לא", הסכים המושל.
מולם, על שפת הנהר – בין עצי ערבה-בוכייה עמוסי ענפים – התנוסס מבנה גבוה של טחנת הקמח. "הבט היטב במבנה", הורה רבי יהושע לייב למושל תוך שהוא מחווה באצבעו קדימה.
הרים רבי יהושע לייב את אצבעו כלפי מעלה באיטיות, וככל שעלתה האצבע והתרוממה, התרומם הבניין – שעמד במרחק עשרות מטרים – באוויר! תחילה עמד על רקע העצים הירוקים, לאחר מכן הוסיף להעפיל עד שהשמים התכולים היו לו לרקע.
החל מהרי"ל דיסקין להשפיל את אצבעו באיטיות, והבניין החל לרדת אט אט, עד שחזר למקומו הטבעי.
באין אומר ודברים נפרדו השניים.
למחרת בבוקר רגשה שקלוב ורעשה: המושל נעלם! על שולחנו בבניין העירייה הונח צו חתום המבטל את הגזירות האוסרות על בניית סוכות וקטיפת ערבות.
לימים, סיפר תלמידו של מהרי"ל דיסקין – הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד – את הסיפור לכמה תלמידי חכמים בירושלים.
משסיים לספר וראה את אותות ההתפעלות על פניהם, הבהיר: "לדעתי, רבנו לא השתמש כלל בשמות הקודש או בקבלה מעשית משום סוג שהוא. משנה מפורשת היא (אבות) 'עשה רצונך כרצונו, כדי שיעשה רצונו כרצונך'.
"כאשר יהודי מתבטל כל כולו לרצון הבורא יתברך – הוא זוכה מידה כנגד מידה שהבורא יתברך יבטל את חוקי הטבע ויכפיף אותם כליל לרצונו" – – –
ראה עוד > >
רבי יעקב גליס
הגאון רבי יהושע לייב דיסקין מבריסק זצ"ל, כתב מכתב לרבי חיים נחום זצ"ל, רבה הראשי של מצרים, בבקשה לברר דבר מסויים בעניין התרת עגונה, ולא נענה. בראותו שלא הגיעה תשובה למכתבו, כתב מכתב שני. כעבור זמן מה הגיע מכתב ממצרים, ובו מתנצל רבה של מצרים שלא ענה על המכתב הראשון היות והיה עסוק בבית מלך מצרים, המלך פואד, ורק כאשר שוחרר לכמה שעות, מצא את שני המכתבים שהגיעו מירושלים, ומיהר להשיב עליהם.
המהרי"ל דיסקין חשש שמא ישנה גזירה על היהודים במצרים, ולכן עסוק הרב בבית המלך, ושיגר מכתב דחוף לרבי חיים נחום, לדעת מה זה ועל מה זה.
הרב ענהו, גופא דעובדא הכי הוה: מלך מצרים ואשתו המלכה, טיילו בגינת ביתן המלך, ליד המעיין, ופרץ ביניהם ויכוח על רצון המלכה לשתות מן המעיין. המלך התנגד, בהדגישו ג' פעמים את התנגדותו, ולמרות זאת, המלכה החליטה שלא לציית לדבריו ושתתה מן המעיין.
כשסיפור המעשה הגיע לאוזני השרים הקרובים למלכות, רגזו ותבעו מהמלך לנהוג על פי חוקי המלוכה במצרים, שם נקבע, שהממרה פי המלך ג' פעמים, דינו כמורד במלכות. השרים הוסיפו לאיים, שאם המלך לא יכבד את חוקי המלוכה, כשיש לו נגיעה אישית, ימרדו בו ויהרגו אותו. לבסוף הוחלט ליתן למלך פסק זמן של ג' חודשים כדי למצוא עילה מוצדקת שלא לדון את המלכה כמורדת במלכות.
המלך בא במבוכה, כי לא ידע לשית עצות בנפשו, ובחר ג' אנשים חכמים, משלושת הדתות, כדי לחלצו מהצרה, האחד רבה של מצרים, השני כומר נוצרי, והשלישי ה'קאדי' המוסלמי הראשי. המלך סגר את השלושה בבית מיוחד, על מנת שיעיינו בדבר, וינסו למצוא מוצא להצלתה של המלכה.
כאשר קיבל המהרי"ל את מכתבו של רבה של מצרים, השיב לו מיד, שעל פי חז"ל אפשר למצוא עצה להצלתה, וציין מאמר חז"ל מסויים, שממנו ניתן ללמוד טענה שתפטור את המלך. הטענה הובאה בפני המלך ע"י רבה של מצרים, וכשטען אותה בפני השרים, הם קיבלוה, והגזירה התבטלה.
כאשר נודע למלך מצרים מפי רבי חיים נחום, שהגאון מבריסק הוא זה שמצא את המקור בחז"ל שהביא להצלתו, כתב לו המלך מכתב תודה, בצירוף מדליית זהב לאות הוקרה. הגאון החביא את המדליה באחת ממגירותיו, ולאחר הסתלקותו מצאו בני הבית את המדליה, ולא הבינו פשר הדבר, עד שרבה של מצרים סיפר את השתלשלות העניין.
והנה, המספר לא זכר מהו המקור בדברי חז"ל שאליו ציין המהרי"ל דיסקין. וכאשר נשאל מרן הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, היכן בחז"ל ניתן למצוא את הפתרון לבעיית מלך מצרים, ציין לגמרא במסכת עבודה זרה דף מ"ז ע"א, שם מובא ספקו של רבה: "המשתחווה למעיין, מימיו מהו לנסכים" - האם מותר להשתמש במי המעיין לנסכים שמנסכים על גבי המזבח, לאחר שאדם השתחווה להם? ואומרת הגמרא, שאם כוונת המשתחווה היתה לעבוד את המים עצמם, הרי ש'למיא דקמיה קא סגיד, וקמאי קמאי אזדו', דהיינו, הוא השתחווה רק למים שהיו מצויים לפניו בשעת ההשתחוויה, ומים אלו כבר הלכו להם, ונמצא שהמים המצויים כעת לפנינו אינם אסורים!
ומכאן נלמד גם לענייננו – המלכה ביקשה לשתות ממימי המעיין שהיו לפניה, והמלך ענה "לא", וכאשר אמרה שנית "בכוונתי לשתות מהמים הללו", והמלך ענה שוב "לא", הרי לא על אותם המים ענה את ה"לא", כי המים הראשונים כבר הלכו להם. כך שאין כאן ג' פעמים "לא" על אותו הדבר, אלא שלושה הוראות נפרדות של המלך. וממילא נמצא שגם על המים ששתתה המלכה לבסוף, לא חלה אזהרת המלך, כי הוראתו שלא לשתות, היתה על המים שכבר 'אזדו להו'...
ראה עוד > >
0
0
0
