הרב אהרן יהודה ליב שטינמן זצוק"ל

הרב שטיינמן האריך לדבר בעניין ההשגחה הפרטית המופלאה בענייני שידוכים: "הקדוש ברוך הוא מגלגל את העניינים בכל מיני אופנים כך שייווצרו שידוכים, הנה יוסף הצדיק – כל המעשה שהיה עמו נתגלגל כדי שיישא את בת פוטיפר לאישה. לפעמים הקדוש ברוך הוא מסדר שלאחד לא יהיה כסף, ועל ידי כך הוא משתדך עם משפחה שמתאימה לו".

לאחר מכן, הצביע רבנו על ההשגחה הפרטית המופלאה שליוותה אותו וגרמה לו לנסוע לשווייץ טרום מלחמת העולם השניה: "היו לי הרבה סיבות להישאר בבריסק", אמר, "אבי רצה שאלמד אצל הרב. אבל פשוט התביישתי להיות הצעיר שבחבורה... אילו הייתי נכנס לשיעור אפילו פעם אחת כבר לא הייתי עוזב. והנה, בסופו של דבר, כל מי שנשאר בבריסק נספה בשואה הנוראה, ולא נשאר איש מכל הקהילה".

הרב שטיינמן הקפיד שלא להשתמש בחשמל המיוצר בשבת על ידי יהודים, ועל כן החשמל בביתו מעובר מדי ערב שבת למערכת 'גנרטור', המנותקת מחברת החשמל. בשבת אחת, בטעות, נשאר החיבור למערכת החשמל הרגילה.

בני ביתו בחרו שלא לספר לו על כך, כדי למנוע ממנו צער גדול. בליל שבת, שמו לב בני הבית לתופעה מעניינת: עם תום הסעודה נפלה על הרב עייפות גדולה שלא כהרגלו, והוא התנמנם על הסטנדר במהלך לימודו, כך יצא שהוא לא קרא לאור החשמל באותו ליל שבת.

לאחר מעשה, סיפרו את הדברים לרב חיים קנייבסקי, והוא הגיב: "בוודאי מן השמים הביאו על הרב שטיינמן את העייפות הגדולה, כדי למנוע ממנו שימוש בחשמל שאינו כשר".

עוד ציין הרב קנייבסקי כי מה שמבקשים בכל שמונה עשרה בברכת על הצדיקים "ועל זקני עמך בית ישראל" אין הכוונה לזקנים סתם, אלא לזקני הדור, שהם גדולי ישראל בכל דור, שעליהם אנו מבקשים באופן מיוחד בכל תפילה. "מובא במדרש שהצדיקים הקב"ה מוסיף להם ימים, ולכן תמיד אפשר לבקש עבורם שיאריכו ימים אי"ה", ציין הרב קנייבסקי.

ר' ישראל טרבלסי שליט"א

מעשה שהיה עמי פעם כשהייתי בתפקיד נושא ונותן בישיבה גדולה, ובאותה ישיבה היה נצרך שאני אסע לכמה מקומות לצרכי הישיבה, וקבעתי עם נהג – בחור ישיבה שעזב את הישיבה – שיקח אותי ביום ראשון בצהרים.

באותו מוצאי שבת הגעתי לשיעור של מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, והנה בתוך הדברים באמצע השיעור, התחיל לפתע רה"י לומר דברים שכוונו ממש אלי, ולא היו קשורים לשיעור כלל (ובמאמר המוסגר: בין כל באי הבית ללא יוצא מן הכלל, ההרגשה היתה תמיד שרוח הקודש מדברת מתוך גרונו של רה"י, ומה שמדבר הם ממש הדברים הנצרכים לאותו העת ולאותו אדם. ויש על כך אלפי סיפורים ממש).

וכך אמר מרן זצ"ל: "אני לא מבין את האנשים, הרי הגמ' אומרת בפסחים (נ:), 'עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, על חייו לא חס – על חיי חבירו לא כ״ש'. ומבאר רש״י: 'עם הארץ על חייו לא חס – ללמוד תורה ולחיות' עכ״ל. דהיינו: עם הארץ אינו לומד תורה, וממילא אינו חי ולא איכפת לו ע״כ שאינו חי, א״כ אסור להתלוות אליו – ומבאר שם רש״י מדוע? 'שמא יהרגנו', דהיינו שיכול להורגו. עד כדי כך! דהיינו, אדם שלא איכפת לו מהחיים שלו, ק״ו שלא איכפת לו מהחיים של אחרים, ויכול אפילו להרוג את השני".

והוסיף הרה״י ואמר: "אולי הגמ' לא מדברת על אדם שאינו שומר תורה ומצוות מתחילה – שאדם כזה אינו יודע מהם חיים מעיקרו, ולכך בזה שהוא מזלזל בחיים של תורה, זה מחמת שאינו יודע חיים מהם". ופה הרים רה״י קולו (כמעט בבכי): "אבל הוא לוקח בחור ישיבה, שידע חיים מהם, שהרי היה בישיבה, ועזב את הישיבה. ידע מה זה תורה ומצוות, ובכ״ז לא איכפת לו – האם אינו מפחד לנסוע עם כזה אדם?! על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כ"ש? והרי זהו האדם שעליו אומרת הגמ' שאסור להתלוות אליו".

אני כמובן הבנתי שהכוונה אלי, שאני נוסע עם אותו בחור. מיד הלכתי לבחור ואמרתי לו: אני לא אסע איתך, הרה"י רואה אותך כאדם לא נורמלי – אדם שעוזב את הישיבה והלימוד הוא לא נורמלי, פחד ליסוע עמך!

הוא לא האמין לי, אבל בסייעתא דשמיא באותו שבוע הקלטתי את השיעור של רה״י, ואמרתי לאותו בחור: תשמע בעצמך מה הוא אומר. הוא שמע – והתחיל לבכות. אמרתי לו: תבכה או לא תבכה, אני לא יכול לנסוע עם אדם שהרה״י לא מסכים שאסע עימו.

לאחר משא ומתן בינינו הוחלט, שבכל פעם לפני שאנו יוצאים לאותו הדבר שהיינו צריכים לעשות – נלמד בחברותא שעתיים לפני צאתנו לדרך. וכך עשינו. בסוף התקופה, שארכה בערך כחודש, התורה עשתה בו פירות והחזירה לו את החיים עצמם, ובפרק זמן מועט זה חזר אותו בחור לישיבה כאחד הבחורים.

מתוך הספר: "מאחורי הפרגוד"

מתאר כי יהודי הגיע ביום הפורים לביתו של הרב שטיינמן ובידו 5,000 דולר. את הכסף ביקש שיעביר ליהודי אחר, הזקוק לכספי צדקה, אך מתבייש בכך. אותו יהודי שיער כי כאשר הרב שטיינמן יביא את הכסף לנזקק – הוא ייאות לקבלו.

כמה שעות עברו, והיהודי הנזקק הגיע לברך את הרב בברכת 'פורים שמח'. הרב, שרצה להעניק ליהודי את הכסף, נדהם: הכסף לא נמצא... כפי הנראה נגנב.

בלמחרת, ביום שושן פורים, קרא הרב שטיינמן לתורם הכסף, ואמר לו כי הוא חפץ להשיב לו את כל הסכום. "אבל הרב היה שומר חינם", השיב אותו יהודי, "והרי שומר חינם פטור מגניבה ואבידה".

השיב על כך הרב שטיינמן מדם לבו: "נכון. שומר חינם פטור מגניבה ואבידה, אך מי אמר ששמרתי טוב מפני גניבה? אולי הייתי צריך לשמור טוב יותר על הכסף? אני הרי אבוא עוד מעט לעולם האמת, וישאלו אותי: 'האם שמרת טוב על הכסף?'"...

הוסיף הרב ואמר לתורם: "בינתיים, קח מכספי כמה מאות דולר שיש לי, ודע - היום הגשתי בקשת הלוואה להרב נויבירט, ובימים הקרובים אקבל את הגמ"ח להשיב בתשלומים ואשלח את כל הכסף לאותו עני".

"דע לך", המשיך הגראי"ל וקרא מדם לבו, "כדאי לשלם גם מאה חמישים אלף דולר ויותר כדי לחסוך שאלה אחת פחות בעולם הבא".

בעל המעשה הוסיף וציין כי הרב שטיינמן התאמץ במשך כשנה, עד שהצליח לפרוע את חובו, כדי שתהיה לו שאלה אחת פחות בעולם ההוא.