הרב אריה לוין ז"ל

נשמע מפי הר' בנג'י לוין

פעם הלך עם סבו, ר' אריה, ברחוב כאשר הבחינו שמתקיימת שמחה באולם סמוך. התברר שזו היתה שמחה של אנשים שר' אריה הכיר.

אמר ר' אריה לנכדו "בא נכנס ונאחל מזל טוב".

"אבל לא הזמינו אותנו" ענה לו הנכד.

אמר ר' אריה לנכדו: "מי אמר שצריך הזמנה על מנת לשמוח בשמחה של משהו אחר? אפשר להכנס ולשמוח אתם גם ללא הזמנה!"

והוסיף:"אילו היו נוהגים כך - לא היה נחרב בית המקדש! אילו קמצא, שבטעות לא קיבל את ההזמנה, היה נכנס סתם כך לבית המשתה של העשיר גם ללא הזמנה, היתה מתבררת הטעות וכל ההסטוריה היתה שונה..."

יום שישי בצהרי היום רבי אריה לוין זצ"ל וקרובו הנ"ל נזדמנו יחדיו להלויתו של אחד מגדולי ירושלים בעת ההיא, בין שאר אנשי ירושלים שליוו את אותו גדול למנוחת עולמים.

לפתע נפרד רבי אריה לוין זצ"ל בבהילות מהמלוים והולך פונה לו לאחת מחנויות הפרחים שהיו ברחוב. לתדהמתו של אותו מכר, הוא רואה את רבי אריה לוין זצ"ל בוחן יחד עם המוכר סוגים שונים של עציצים - רבי אריה לוין, פשוט לא יאומן.
הלויה המשיכה לדרכה, אך אותו מכר לא יכל לשאת את גודל התמיהה על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שלא מוצא זמן אחר לקנות עציצים לביתו אלא באמצע הלויה של אחד מגדולי ירושלים.
ביום א' פגש המכר את רבי אריה לוין זצ"ל, כמובן לא התאפק ושאל את שאלתו.

סיפר המכר - עד סוף ימי לא אשכח את תשובתו של רבי אריה זצ"ל ואת מוסר ההשכל הנלמד מכך.

מן המפורסמות שרבי אריה לוין זצ"ל היה סועד את חולי בית החולים למצורעים שבירושלים, מקום שאדם מן הישוב פחד להציג את רגליו על מפתן המקום. אך רבי אריה זצ"ל לא פחד כלל בלכתו לקיום מצוות ביקור חולים.

בין שאר האנשים ששכבו בבית החולים הנ"ל היה יהודי שומר תורה ומצוות.

יהודי זה חי שנים רבות בבית החולים, עד לסופו המר שבו הלך לבית עולמו.

בשמוע רבי אריה לוין זצ"ל שיהודי זה הלך לעולמו, דאג לכל סידורי הלויה - אנשי חברה קדישא שהסכימו לטפל בגופה הנגועה.

הנוהג בבית החולים הנ"ל היה שכל חפציו של הנפטר נשרפו בכדי שלא יעבירו את המחלה לאנשים אחרים.
ניסה רבי אריה לדאוג לאת תשמישי הקדושה שבין חפציו של האיש לא ישרפו, לאחר ויכוחים מתישים הסכים הרופא המטפל להסדר שימנע את שרפת התפילין וכו'.
ההסדר היה שרבי אריה לוין יביא עציץ גדול שיוכל להכיל את כל אותם תשמישי קדושה, שיכוסו בעפר, והעציץ ותכולותו יקברו במקום מוגדר - בכדי למנוע בזיון תשמישי הקדושה.

היום לביצוע ההסדר היה יום שישי הנ"ל, רבי אריה זצ"ל הבחין שאם ימשיך אם הלויה עד סוף דרכה, אותו רופא מסוים כבר ילך מבית החולים, ואז הצוות ישרוף את תשמישי הקדושה לא לפי ההסדר הנ"ל.

ולכן עזב רבי אריה זצ"ל את מסע הלויה וביצע את אשר חשב שנכון יותר לעשות.

מסיים אותו מכר תלמיד חכם - כמה, כמה אנו צריכים ללמד זכות על זולתנו - לעולם לא נדע את הסיבה האמיתית לביצוע פעולה כל שהיא ע"י אדם אחר.

"איש צדיק היה"

פעם מעד ר' אריה בדרך הילוכו, ונפל ארצה.
עבר שם אחד מה"קנואים" של ירושלים ואמר ברוב חוצפה: זה מגיע לאחד כמוך התומך ברב קוק !
ר' אריה הצדיק, מחל על בזיונו ושתק.
היה שם אדם אחר, גם הוא מהקנאים ושאל את ר' אריה: אולי צודק הלז ? אולי מעדת כעונש על תמיכתך ברב ?
שאלו ר' אריה: וזה שלא עניתי לו, מצא חן בעיניך ?
אכן כן, הסכים האיש. שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים.
נענה ר' אריה ואמר: ובכן, תכונה זו, למדתי מהרב קוק !

צדיק יסוד עולם כרך שני

פעם אחת שברה הרבנית לוין בעת שטיפת כלים סרוויס מאד יקר וידעה שבעלה יצטער. כדי שלא לגרום לצדיק צער (או חלילה כעס רגעי) היא חיכתה לו בחוץ ואיך שראתה אותו, אמרה: אריה, קרה לנו נס. מה קרה, הוא שאל? והיא אמרה, ראשית תגיד תודה לקב"ה. הודו לה' כי טוב, אמר ר' אריה. וכעת, מה אירע?
אמרה הרבנית: כשאב כועס על בנו, הוא מרים ידו להכותו אך מכח אהבתו לבנו הוא מכה בחזקה על השולחן. היא הביאה בהקשר לכך את המדרש רבה איכה המובא בתוס' קידושין פרק ראשון על הפסוק מזמור לאסף, אלקים באו גויים בנחלתך.
אחרי הקדמה זו, אמרה: גם עלינו כעס הקב"ה ורצה להענישנו, ובחר להענישנו בממון ולא ח"ו בגוף.