הרב משה אריה פריינד זצ"ל

פעם, נתפס למאסר תושב ישראל, שומר תורה ומצוות, על אשר עסק בפעולה כלשהי, שע"פ חוקי המדינה היא נחשבת כעבירה חמורה והיה צפוי לעונש כבד של שנות מאסר ארוכות.
כיוון שהיה האיש בעל משפחה ברוכת ילדים, נכנסו רבנים ועסקנים לעובי הקורה, והשתדלו אצל אנשי השלטון להקל מעונשו, ולפחות לשחררו עד עת משפטו. אך כל ההשתדלויות לא נשאו פרי, והאיש נשאר במאסר זמן רב.
אחד העסקנים המעורבים העלה רעיון, להפגיש את הרב משה אריה פריינד עם הקצין הראשי של המשטרה במחוז ירושלים, בתקוה כי פגישה פנים אל פנים תועיל למצוא מסילה אל לבו להקל מחומרת עונשו של האיש. כשהציעו הדבר לפני הרב פריינד אמר, כי אף שמעולם לא ניסה בכאלה, בכל זאת מאחר שמדובר במצות פדיון שבויים, הוא מסכים לכך.
היה זה בליל ט"ו בשבט, כשהקצין הגיע בשעה מאוחרת בלילה לביתו נאוה קודש של רבינו ברחוב אבן האזל בירושלים. אחר דרישת שלום מנומסת, החל רבינו לבקש בדברים היוצאים מן הלב למען שחרור האיש, בתארו עד כמה הדבר פוגע קשות במשפחתו ברוכת הילדים כשראש המשפחה נעדר מביתו זמן רב כזה. הוא דיבר בשפת האידיש, כשהמשמש מתרגם את הדברים.
על זה ענה הקצין ושאל: "האם הרב יודע על איזו עבירה חמורה נאסר האיש?".
השיב לו רבינו בזה הלשון: "כשאנו מבקשים עתה ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, שתהא השנה טובה ומוצלחת לפירות האילן, וכן כשאנו מתחננים ומבקשים בראש השנה שבתחילת השנה להתברך בשנה טובה, אין לנו במה להצטדק לפני הבורא על אשר חטאנו לפניו, ובכל זאת מחמת שאנו מבטיחים שלא נחזור לסורנו, הוא מוחל וסולח לנו, ומברך אותנו בשנה טובה". וסיים רבינו בלשון הקודש ובקול תחנונים: "אם ישתחרר האיש, אנכי ערב שלא ישוב עוד לכסלה".
לקול תחנוניו של רבינו נעתר הקצין, והבטיח להוציא את האיש לחפשי מיד למחרת בבוקר.
בצאת הקצין מבית רבינו, בקשו העסקנים לשמוע מפיו, מה השפיע עליו להענות לבקשת רבינו, לאחר שכל ההשתדלויות הקודמות לא נשאו פרי. והלה השיב ואמר: "כל שוטר העוסק בחקירת נאשמים, חייב ללמוד חכמה מיוחדת אשר על ידה אפשר להכיר ולהבחין בעיניו של אדם עד כמה הוא ערמומי וזייפן".
והוסיף הקצין ואמר: "ברוסיה היו אומרים בבדיחות: 'עבור העיניים האלו לבדם, עליך לשאת עונש מאסר כך וכך שנים בסיביר'…".
"גם אני" – סיפר הקצין – "מומחה גדול בחכמה זו, וכבר ראיתי מאות ואלפי עיינים. אבל עיינים כאלו שיש לרב הזה לא ראיתי מימי. בלתי אפשרי שתהיינה עיינים כאלו אלא לילד צעיר מאד אשר אין בו אף משהו של ערמימות וזייפנות כלל. ולכן לדעתי לא עשה הרב הזה בימי חייו אף דבר שקר אחד!"
עברו שנים, ורבינו חלה את חליו האחרון, ושהה בבית החולים, והנה לפתע הגיע הקצין הנזכר לבקרו. הוא שהה בחדר רבינו זמן מה, ובצאתו ביקש לאסוף את כל הרופאים העובדים במקום, וסיפר להם אודות התפעלותו בשעה שהתבונן בעיניו של רבינו בהיותו בביתו, וסיים: "לכן אל תתפלאו על הכבוד הרב שאני רוחש כלפיו".

הרב יוסף חיים אוהב ציון.

יום אחד, כשחזר הרב משה אריה פריינד לביתו בשעת לילה מאוחרת, הראה לו אחד מבני הבית, התנפחות מוזרה מאד במקום מסוים בגוף. ההתנפחות הייתה כה משונה, עד כי הוא לא חשב פעמיים, והתקשר מיד לרופא, התנצל על השעה המאוחרת, סיפר במה מדובר, ושאל אם יוכל להגיע אליו עתה, והרופא ענה בחיוב.
אחר שהרופא בדק את החולה ביסודיות, הוא אמר בזה הלשון: "אני משמש כרופא שנים רבות מאד, ולא זכור לי אף מקרה אחד בו טעיתי, ולכן הסכת למה שאומר לך. ההתנפחות הזאת נראית רע מאד, וצריך להסירהּ לאלתר ולשלחהּ לבדיקה, ויפה שעה אחת קודם".

האיש נבהל כהוגן לשֵמע הדברים, ושאל מה יהיו צעדיו הבאים, והרופא השיב, כי בירושלים יש שני רופאים מומחים לניתוחים מהסוג הזה. האחד עובד בבית חולים פלוני, והשני בבית חולים פלוני, ואם כי הרופא השני מומחה יותר, הוא ממליץ לפנות אל הראשון, כי אצל השני לא בנקל ניתן להתקבל.
האיש חזר לביתו בשעה אחת וחצי, כל כולו מבוהל ונבעת, ובפחדו כי רב, החליט להתקשר לאלתר אל הרופא השני המומחה. הרופא הרים את הטלפון כולו סר וזעף, ונזף קשות באיש על העזתו להתקשר בשעה כזאת. אך הלה לא איבד את עשתונותיו, התנצל אלף פעמים, והסביר את המצב החמור אליו נקלע, ואז שככה במקצת חמת הרופא, והורה לו לבוא אליו בבית החולים בשעה שבע בבוקר.

בשעה המיועדת היו שניהם אצל הרופא, וכשראה במה מדובר, נענה ואמר: "עתה אני מבין איך העזת להתקשר באמצע הלילה". הוא הרדים מיד את המקום, הוריד את ההתנפחות, ושלחה למעבדה לבדיקה. לבסוף אמר: "הדבר נראה מאד לא טוב. בדרך כלל מגיעה תשובה אחר עשרה ימים, אך מחמת הדחיפות שבדבר, אשתדל שהיא תגיע הפעם אחר שלשה ימים בלבד".

החולה נשאר בבית החולים להשגחה, והאיש יצא משם ופנה אל בית רבינו, כשהתקוה מפעפעת בלבבו, שרבינו ימשיך עבורו ישועה משמי מרום, למרות הנבואות השחורות שהרופאים חוזים לו.
באותו יום לא חש הרב פריינד בטוב, ולא הלך לישיבה כהרגלו, וכשהגיע האיש, מצא את רבינו יושב ואוכל פת שחרית. הוא כתב "פתקא" עם שם החולה, מסרה לרבינו, וסיפר במה מדובר, ומחמת הבעתה שהיה נתון בה, הרהיב לדבר נחרצות, וכה אמר: "יֵדַע נא רבינו, כי לא ארפה ממנו עד שיבטיח לי ברורות שאיוושע. באשר ילך רבינו, אלך אתו, ולא אזוז ממנו". השיב לו רבינו בנימה של תמהון: "מה אני להבטיח?!". ענה הלה ואמר: "יַרשה לי נא רבינו לספר עובדה אחת, וממנה יווכח כי צָדקתי בדברַי". אחר שרבינו נתן את הסכמתו, פתח הלה ואמר:

"פעם הפחידונו הרופאים על בננו, כי מחלה מקננת בקרבו. הלכתי לשאול בעצת מרן הגאב"ד הגאון האדיר רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, והוא שלחני אל צדיק פלוני. אך גם הלה לא אבה להבטיחני דבר, ושלחני אל צדיק אחר. הגעתי לאותו צדיק, וביקשתיו להבטיחני ישועה, אך הוא אמר: 'וכי אני יכול להבטיח?!'. אמרתי: 'הלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים!'. והוא השיב: 'וכי צדיק אני?!'. עניתי: 'אני מאמין שהרבי הוא צדיק, ולכן לגבי דידי שייך כאן הענין של צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ויהי מששמע את דברי, שאלני: 'האם אתה מאמין בלב שלם כי צדיק אנכי?'. והשבתי: 'כן'. ושוב חזר ושאלני אותה שאלה פעם נוספת, ועניתי בשנית: "כן". לאחר מכן שאלני כך פעם שלישית, ושוב עניתי: 'כן'. ואז פתח ואמר: 'אם אתה מאמין שאני צדיק, אז אני גוזר שתיוושע, והקב"ה בודאי יקיים'. ולבסוף אכן כך היה. מדברי הרופאים לא התקיים מאומה, והילד בריא ושלם עד עצם היום הזה".
בכלות האיש לספר, הוסיף ואמר: "רבינו אכן מחזיק עצמו למאומה, אך מאחר שלא רק אני, אלא העולם כולו, מחזיקים אותו לצדיק, ומאמינים שבכחו להבטיח, מדוע לא ישתמש רבינו בכחו בכדי לעזור לשבורי לב המצפים לישועה". כה המשיך האיש להפציר ברבינו זמן ממושך שיבטיח לו ישועה, כשהוא מעלה טעמים ונימוקים שונים מדוע על רבינו להיענות לבקשתו.

כל אותה עת ישב רבינו, והאזין לדברי האיש ברב קשב, ובכלותו לדבר, לקח רבינו את ה"פתקא", והחל להתבונן בה. זמן ממושך ישב כך רבינו, כשעיניו נעוצות ב"פתקא", והנה לפתע החלו פניו להחויר ולהלבין, והיה שינוי הצורה כה ניכר ובולט, עד כי האיש החל לחשוש לשלומו, ושאל: "האם רבינו אינו חש בטוב? האם אביא לו כוס מים לשתות?". אך רבינו לא ענה מאומה, כאילו לא שמע את דבריו, אלא המשיך להביט ב"פתקא".
ויהי כעבור מחצית השעה, פתח רבינו פה קדשו, וחזר ואמר כמה פעמים: "לא רק שאני מבטיח לך שהחולה יבריא, אלא הנני מודיעך שהוא כבר עכשיו בריא ושלם!". האיש התמלא גיל ושמחה, הוא נשק את ידי רבינו, נפרד ממנו לשלום, ומיהר אל בית החולים למסור לחולה את הבטחת רבינו.
בהכנסו לבית החולים, והנה הוא פוגש ברופא שטיפל בבן ביתו בבוקר. הוא פנה אליו, ואמר: "יודע אני כבר את תוצאות הבדיקה. הכל בסדר גמור!". תמה הרופא ואמר: "מה פתאום אתה מדבר ככה?". והוא השיב: "הייתי כעת אצל צדיק גדול, והוא הבטיח לי". הרופא משך בכתפיו בלגלוג, והלך לו.
ויהי כאשר הבטיח רבינו, כן היה. לאחר שלושה ימים, הגיעה התשובה, ובה נכתב, כי הכל בסדר, ואין חשש לשום מחלה… הרופא לא האמין למראה עיניו, ואמר לאיש: "דע לך, כי לא ערכתי את הבדיקה אלא ליתר שאת, כי אני הייתי בטוח במאת האחוזים שמקור ההתנפחות הוא מהגרוע מכל, ואני יש לי מומחיות רבת בשנים בנושא. אך עתה הנני מוכרח להודות כי יש בורא לעולם!".

גה"צ אב"ד סאנטוב

בערוב ימיו של הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל כיבדוהו פעם בסנדקאות בעיר אחרת, ולמרות שעקב חולשתו היה ממעט אז בנסיעות, קיבל את הכיבוד, וזאת בהכירו את אבי הבן שהיה מטופל בבית גדול ועמל קשה לפרנס את ביתו לחם לפי הטף, ורצה לעודדו ולחזקו, ביודעו את החשיבות הגדולה שתהיה ליהודי זה כאשר רבה של ירושלים ישמש כסנדק לבנו הנולד.

כמה ימים לפני הברית הגיע אל האב אחד מקרוביו, וביקש ממנו שיתן לו את הסנדקאות, ואמר שהוא מוכן לשלם על זה סכום עתק של שלשת אלפים דולר!

האב אמר שאינו יכול, שהרי כבר כיבד את גאב"ד ירושלים. אמנם מאידך גיסא, הרי שלשת אלפים דולר אינם סכום שאפשר לזלזל בו, ולאו בכל יומא אתרחיש ניסא. לכן סמך על זה שהגאב"ד המפורסם בענוותנותו בוודאי יוותר על הכיבוד, ומה עוד, שהרי כל מה שהסכים לקבל זאת היה רק כדי להיטיב עמו, ואם כן, אם יספר לו מה שנזדמן לו, בוודאי שיסכים שיכבד את קרובו בסנדקאות.

נכנס האב אל הרב ושח לו כל הנעשה, ולתדהמתו נענה בשלילה מוחלטת. "במטותא ממך" – ענה לו הרב – "כבר כיבדת אותי, מצווה זו שלי היא, ואיני מוסרה לאחר!"

האיש עמד נדהם ולשונו נדבקה לחיכו, אך לא נשארו לו ברירות רבות, ומרן הגאב"ד הגיע ושימש כסנדק בברית.

למחרת הברית הגיע שליח מהגאב"ד ודפק על דלתו של אבי הבן ומסר לו מעטפה חתומה בשליחות רבה של ירושלים. האב השתומם על הדבר, אך להפתעתו הגדולה כשפתחה מצא בה סכום עתק של חמשת אלפים דולר!

האב הנדהם מיהר לירושלים אל ביתו נאוה קודש של מרן הגאב"ד ותמה לפניו: בשלמא שלשת אלפים דולר שההוא רצה לשלם לי, ניחא, אך מהי התוספת הגדולה הזו?

פתח הרב פיו בחכמה ואמר לו: "ראה נא, קרובך היה מוכן לשלם שלשת אלפים דולר על המצווה גרידא של הסנדקאות, שהרי אין בזה שום כיבוד כאשר הוא עצמו בא לבקש על זאת, אם כן הרי שזהו הסכום שמשלמים על המצווה עצמה. אבל אני, שכיבדתני בזה, עליי לשלם לך על הכבוד גם כן, וכי 'כבוד' אינו שווה אלפיים דולר?"…

רבי יעקב דוד הלברשטאם שליט"א

דהנה יש להתבונן בכל המעשה פלא הנ"ל, מה לו לרבי משה אריה – שהיתה לו כמעט בכל יום סנדקאות – לעמוד על כך שלא לוותר על הסנדקאות, ובפרט כששמע שמדובר בהפסד כספי לאדם הנ"ל. והלא לב רחום וחנון היה, ואף שסוף מעשה במחשבה תחילה, שרואים שהוציא סכום זה מכיסו כדי שהלה לא יפסיד – גם בזה יש להתבונן טובא, מנין היה לו כסף בצד לחלק כאלו סכומים אדירים כדי להיות סנדק, מה כוונת קדשו בכל הסיפור הנ"ל.

ברם נראה שהיתה לו בזה כוונה גדולה. שהנה ידוע מצדיקים, שמה שאמרו חז"ל (מס' סוטה דף ח' ע"ב): במידה שאדם מודד כך מודדין לו – נאמר גם ברוחניות. לדוגמא, אברך כולל שממהר בעת התפילה כדי להרוויח את הדולר או שני דולר של הכולל כשאינו מאחר את תחילת הסדר בכולל, ובעבור זה הוא מוכן לוותר על כמה קדישים או חזרת הש"ץ וכדו' – אזי בעולם האמת מחשיבים את כל הקדישים שלו רק בשווי של כמה דולר. שכן אם בעבור כמה דולר הוא מוותר עליהם, ש"מ שזהו שוויים של הקדישים אצלו, וכך יחשבו לו כל הקדישים.

אמנם אם אדם לא יוותר בעבור הון רב על קדיש קדושה וברכו, יהיה מה שיהיה, הרי שבעולם האמת יחשבו לו כל קדיש וקדושה וברכו שאמר, להון רב, שכן האדם הוא קובע את המחירים והתעריפים על כל מעשי מצוותיו אשר הוא מקיים.

ולענייננו, רבי משה אריה, הלא נתכבד בהרבה סנדקאות בימי חייו, והנה עשה עתה חשבון, שאם הוא ישלם הון רב כדי לשמש כסנדק, הרי בזה הוא מעלה את מחירם של כל הסנדקאות שהיו לו בימי חייו להון רב, שכן כאמור, כשיראו בשמים שהוא היה מוכן להוציא מכיסו הון רב – חמשת אלפים דולרים כדי להיות סנדק, אזי כך יחשבו לו כל הסנדקאות שקיבל להון רב. ולכן החליט שלא לוותר על הסנדקאות, והוציא מכיסו את הסכום הגדול הזה, ובכך העלה את השווי של כל הסנדקאות אצלו לשווי רב ושכרו כפול ומכופל בשמים…

ובזה – אומר הגרי"ד – אפשר לבאר את התפילה שאומרים בליל ראש השנה בעת אכילת הסימנים "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שירבו זכויותנו". שלכאורה מהו כוונת הלשון "שירבו", על איזה "ריבוי" אנו מבקשים? למה לא נתפלל שהקב"ה יזכנו לקיים הרבה מצוות וכדו', וממילא יהיה לנו הרבה זכויות בקיום הרבה מצוות?

ברם, לדברינו מבואר שפיר, שמתפללים אנו להקב"ה שיזכה אותנו לקיים מצוות בהידור רב ולשלם על זה הון רב וכדו' – שזה יעלה ויוקיר ויחשיב את כל המצוות והזכויות שעשינו כבר עד אז – לשווי ערך רב, כנ"ל. וזהו "שירבו" – מלשון "מה רבו מעשיך ה'" – דהיינו "מה גדלו מעשיך ה'", שירבו – שיגדלו זכויותנו ויהיה שוות ערך רב על ידי קיום המצוות בהידור…