הרב פינקל נולד בשיקגו שבארה"ב, ונקרא על שם אבי סבו, הסבא מסלבודקה. הוא למד בתיכון לא חרדי בעירו. ההכרות הראשונה שלו עם עולם התורה הייתה כאשר בתור נער צעיר הוא הגיע לביקור אצל קרובי משפחתו בארץ ישראל, שאחד מהם היה הרב אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר. הבחור הצעיר נמשך לתורה, אך הוריו שחיו באמריקה במחצית המאה שעברה התקשו לעכל את הרעיון. באותם ימים, האווירה הרווחת באמריקה היתה אחת: כסף. הוריו ניסו בכל מחיר להחזירו הביתה, ואף הבטיחו שיקנו לו מכונית "ביואיק" פרטית, ובלבד שיחזור. אך הבחור הצעיר חשק בתורה על פני כל דבר אחר.
הוא עלה והתעלה בתורה ובמידות, ולימים התמנה בעצמו לראש ישיבות מיר, ושימש כמנהיג ומורה דרך לרבבות תלמידיו.
בהיותו בן 45, חלה הרב בפרקינסון, מחלה ניוונית של מערכת העצבים. ממחלה זו סבל מאוד עד יומו האחרון, והיה נעזר בכיסא גלגלים. למרות חוליו, הוא הפך את ישיבת מיר לאימפריה של ממש. בהשפעתו, הפכה הישיבה לגדולה בישראל, ואחת משתי הגדולות בעולם (לצידה ישיבת ליקווד). הוא הקים שני סניפים נוספים לישיבה: באחוזת ברכפלד במודיעין עילית ("מיר ברכפלד") ובשכונת רמת שלמה בירושלים. המבנה המרכזי של הישיבה מתפרס על פני מבנים רבים בשכונת בית ישראל בירושלים. הרב המיוסר נטל על שכמו את העול הכספי האדיר, רכש את המגרשים, השיג תורמים ופעל להכין תוכניות בניה. לשם גיוס הכספים, הוא נסע תכופות לנדיבי לב בחוץ לארץ.
כראש ישיבה, הוא בחן תלמידים וקיבלם לשיחות אישיות בביתו. אחת לשבוע מסר שיעור כללי בישיבה, וכן חבורה בימי רביעי, וכן שני ועדים בביתו, בימי שישי. אחד מהם לתלמידים ישראלים והשני לתלמידים שהגיעו מחו"ל. בנוסף, פעמיים בשבוע נסע לסניף הישיבה בברכפלד, ופעם בחודש אף מסר בה שיעור כללי, ומדי פעם שיחות מוסר. כל זה נעשה תוך יסורים קשים ממחלת הפרקינסון ממנה סבל.
הרב פינקל היה איש מורם מעם ההולך לפני המחנה, מוביל ומרומם את הציבור, תוך אחריות ואהבה לכל יחיד ויחיד. "אני אוהב אתכם", חזר ואמר לתלמידיו. הוא ליווה אלפי תלמידים, היה מעורב בכל נושאי הלימוד בישיבה על כל אגפיה, שהקיפו את כל הש"ס בו זמנית. השמועות מספרות שלא עבר עליו יום, עד יומו האחרון, בו לא למד שמונה שעות לפחות. כל זה עם העול הכספי העצום שהיה מונח על כתפיו.
מחלת הפרקינסון התקדמה ופגעה ביכולות מוטוריות רבות. הרב פינקל הלך תוך ייסורים קשים, ובתקופה האחרונה נעזר בכיסא גלגלים. תלמידיו ראו לעיתים קרובות כיצד הוא נושך את השפתיים מרוב כאב. בעת הייסורים הוא הוא שוחח עם תלמידים בשכיבה, ובקושי הוציא מילה מפיו. אך המחלה לא מנעה ממנו להמשיך למסור שיעורים, לייעץ לתלמידים, ולעקוב אחר כל הנעשה בישיבה עם אלפי תלמידיה.
באחת הפעמים החל למסור שיעור, אך במשך רבע שעה לא הצליח להוציא מילה אחת מפיו. הוא התייסר, וניסה, ולאחר רבע שעה נטל דף וכתב בכתב רועד: "ניסיתי, סליחה".
בית משפחת פינקל היה מוקד של חסד לכל מי שנזקק לכך
הרב מיכל זילבר סיפר, שפעם ראה אותו הרב פינקל ברחוב העיר, בצידו השני של הכביש, כשהוא צועד לקראתו, ולמרות חולשתו הגדולה ומחלתו הטריח עצמו, וחצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה בטוח שהרב פינקל רוצה לדבר איתו משהו דחוף, אם הוא כל כך טורח… כשהגיע אמר לו "רק רציתי לומר לך שהנכד שלך שלומד בישיבה הוא תלמיד מצויין, ועולה ומתעלה כל הזמן".
כמה מתלמידיו סיפרו שכאשר ביקשו מהרב שיפעיל את השפעתו במקומות שונים, אם ראה שהוא אכן יכול לעזור, עשה זאת תיכף ומיד בלי דחיות, באומרו, "הנה הטלפון. תתקשר למי שברצונך שאדבר עמו, ואעשה זאת מיד".
אנשים קשי יום היו מגיעים למעונו כדי לפרוק את מועקותיהם. הרב פינקל ישב שעות ארוכות, שמע בתשומת לב ובהקשבה את דבריו של אדם שבור, ואף כאשר לפעמים ברור היה שמדובר באדם שלא יכול היה לעזור לו במצבו, והעזרה היא עצם הסבלנות לשבת ולשמוע את אשר על ליבו, גם אז ישב ושמע עד שהלה סיים את דבריו, כשהוא משרה אווירה של רוגע והנאה מביקורו. לא אחת שאל אותו אם הוא מעוניין בשתיה קרה או חמה, וניגש להביא לו את מבוקשו. כאשר אותו יהודי יצא מפתח הבית כשליבו טוב עליו, נשאב הרב פינקל בחזרה אל הלימוד.
פעם בעיצומה של שמחה, החל אדם שאינו בריא בנפשו לדרוש. דרשתו התארכה והתארכה וכמובן שאף אחד לא האזין לדבריו. אך הרב פינקל היה היחיד שישב בכובד ראש והקשיב ל'דרשה'. ולאחר שהלה סיים אף ניגש להודות לו על דבריו.
ביתו של הרב פינקל היה מוקד של חסד לכל מי שנזקק לכך. בנות שהתקרבו ליהדות ולמדו בסמינר לעולי רוסיה היו קבועות על שולחנו, לכמה מהן דאג ואף השיאן עם בני תורה. במשך השנים אירעו כמה פעמים שילדים שלא היה להם היכן לשהות, התגוררו בביתו תקופות ממושכות. היה מוסד בירושלים, שכמה פעמים בנות שלא מצאו את מקומן בפנימיה באו לביתו, שם הן זכו ליחס חם.
בי"א בחשוון ה'תשע"ב, בהיותו בן 69, נלקח הרב המיוסר לבית עולמו, ועלה הוא וכל ימיו עמו, כאשר בהנהגתו המופלאה מוכיח לנו כיצד נראה עבד ה' אמיתי, אבלו בליבו וצהלתו על פניו.
כח הנתינה שלו היה ללא גבולות. ילד בן 7 שהחל ללמוד חומש בתלמוד תורה, ביקש מאביו שברצונו ללמוד בחברותא עם הרב. האב התבייש לבקש כזה דבר ואמר לבנו שיכתוב מכתב לראש הישיבה, והוא אכן עשה זאת. הילד כתב שזה עתה החל עתה ללמוד חומש בראשית בתלמוד תורה, הוא מבקש ללמוד בחברותא עם ראש הישיבה... הרב, שעשרות אלפי תלמידים חרדו למוצא פיו, קיבל את המכתב, ומיד נטל עטו ורשם על המכתב 3 מילים: "נלמד בחברותא, להתראות". אכן, עוד באותו שבוע, לאחר סעודת שבת, דפק הילד בביתו, הרבנית פתחה וקיבלה את פניו, והרב למד איתו בחברותא כבקשתו, כך למדו כמה שבתות.
ראה עוד > >
ביתו של הרב פינקל היה מוקד להכנסת אורחים. פעמים רבות ישנו בחורים מהישיבה בבית, לפעמים תקופות קצרות ולפעמים תקופות יותר ארוכות. אחד התלמידים שעשה עליה לארץ ישראל והגיע עם כל משפחתו מארה"ב תוך כדי קשיים רבים ובהקרבה מיוחדת של אשתו, נכנס אליו עם רעייתו להגיד שלום. הרב שיבח מאד את הקרבתם לבא ארצה, וברצותו לגרום להם הרגשה נעימה, וביודעו שאין להם קרובים בארץ, אמר להם שביתו פתוח בפניהם תמיד, ואם פעם יחסר להם משהו, אפילו כוס סוכר שיבואו לביתו.
ראה עוד > >
פעם כשחזר בשבת בבוקר מהתפילה ומסדרי לימודו בישיבה, פגש את אחד מתלמידי הישיבה, תושב חו"ל, שגר לא הרחק מביתו. לאחר שבירכו בברכת 'שבת שלום', שאלו היכן הוא אוכל את סעודת השבת, ענה התלמיד: "בבית". הרב בחושיו המחודדים נראה שהוא הבחין שמשהו בתשובתו לא ברור, וחזר ושאל שוב ואז סיפר התלמיד שפלטת השבת עליה היה ה'חמין' לסעודת הבוקר, כבתה. ולכן יאכלו את סעודת שבת בלי 'חמין'. מיד ביקשו הרב ללכת לביתו ולקרוא לרעייתו לסעוד על שולחנו את סעודת שבת בבוקר. אמר לו התלמיד שהוא מעריך שאשתו תסרב להזמנה, שכן תחוש יראת כבוד לסעוד בבית ראש הישיבה, אולם הרב פינקל לא הבין ואמר לו: "לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא שכנים?".
ראה עוד > >
לא רק לבני הישיבה היה הבית מוקד של חסד, אלא גם לאנשים שאינם קשורים לישיבה. בנות בעלות תשובה מסמינר לעולי רוסיה היו קבועות על שולחנו, לכמה מהן דאג ואף השיאן עם בני תורה. במשך השנים אירעו כמה פעמים שילדים שלא היה להם היכן לשהות, התגוררו בביתו תקופות ממושכות. היה מוסד בירושלים, שכמה פעמים בנות שלא מצאו את מקומן בפנימיה באו לביתו, שם הן זכו ליחס חם.
אגב, פעם הזמין את אחד מבני הישיבה לסעוד על שולחנו. במהלך הסעודה הבחין שאותו תלמיד לא אוכל, כנראה מחמת בושה. פנה אליו הרב פינקל וסיפר לו שאצל חמיו אירע פעם שהתארח יהודי, והנה הוא מבחין שאינו אוכל עם כולם. וגם כשהאיצו בו בעדינות לא אכל. הבין חמיו שאותו יהודי מגיע ממחוזות עם מנהגי אכילה שונים ממקומותינו, הניח המזלג והסכין בצד והחל אוכל בידיו, רק אז החל אותו יהודי לאכול. סיים הרב פינקל את סיפורו ואמר לו: "אצלך הרי אין לי צורך לאכול ביד, כדי שתאכל!"
ראה עוד > >
עם, באחד מימי בין הזמנים, הלך רבי אלחנן עם הגאון רבי חיים סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בשכונת בית ישראל. כשחלפו ליד ביתו של רבינו, אמר רבי חיים למלווהו, אולי כדאי להיכנס ולבקר את ראש הישיבה. הרב סרנא סבר שאם ההשגחה העליונה זימנה אותו לכאן – עליו להיכנס.
כשנכנס, התעניין רבינו, הרב פינקל, במצב הישיבה, ובמצב בריאותו של רבי חיים. היה זה תקופה קצרה לאחר שהגר"ח עבר ניתוח והוא סיפר על כך, והזכיר בתוך דבריו את העול הכבד שמוטל עליו באחזקת הישיבה. רבינו התעניין, ושאל כמה חובות יש לישיבה, רבי חיים נקב בסכום של כמאה אלף שקל. רבינו יצא מהחדר, ושב כעבור כמה דקות כשבידו כשישים אלף שקל. הוא הושיטו לרב סרנא והתנצל בפניו שכרגע יש לו רק סכום זה, ובימים הקרובים הוא ישתדל להשיג את השאר.
ראש ישיבה בא לרבינו בערב ראש חודש, וסיפר לו שחסר לו סכום כסף גדול כדי לשלם את המשכורות בישיבתו. הוא ביקש שרבינו ילוה לו לכל הפחות סכום של ששת אלפים שקל לתקופה מסוימת. רבינו הפנה אותו לרבנית שתתן לו את מבוקשו. עודם סופרים את הכסף, נכנס רבינו בהתלהבות ונתן לו כהלוואה ששת אלפים דולר. התברר שמישהו נכנס, ונתן לראש הישיבה ששת אלפים דולר. רבינו הזדרז לתת לראש הישיבה שהיה אצלו סכום זה, שהיה גדול פי ארבע ממה שביקש.
אחד מראשי הישיבות הגדולות פגשו, וסיפר לו על מצבה הכלכלי הקשה של ישיבתו. רבינו הגיב בפשטות: "שבוע הבא אני נוסע לאנגליה, בעז"ה אשתדל לפעול גם עבור ישיבתך"
0
0
0
