רבי נתן צבי פינקל- הסבא מסלובודקה

אודות

רבי נתן צבי נולד בעיר ראסיין בליטא בשנת תר"ט. בגיל צעיר מאוד התייתם מהוריו וגדל בבית דודו בוילנה. בגיל 15 נישא לנכדתו של רבי אליעזר גוטמן, רב העיר קלם.

בשנים הראשונות לאחר נישואיו ישב רבי נתן צבי על שולחן חותנו, והתפרסם כמופלג בתורה וכהוגה מקורי. מפעם לפעם היה יוצא לסובב בעירות הסביבה ולדרוש בפני הקהל. בנדודיו הגיע לעיר מולדתו ראסיין, ורב העיר, רבי אלכסנדר משה לפידות, שהיה מקורב לתנועת המוסר, התרשם מאוד מהרב הצעיר. רבי אלכסנדר מסר לרבי נתן צבי הצעיר מכתב אישי לרבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם", בו ביקש מרבי שמחה לשים את עינו על הצורב הצעיר. רבי נתן צבי, שלא ידע מתוכן המכתב, מסרו לרבי שמחה זיסל, שהחל בעקבותיו לקרבו ולהדריכו בדרכה של תנועת המוסר.

בקלם התפרסם כושר ההשפעה שלו על הסובבים, ורבים הצטרפו עקב השפעתו לשורות תנועת המוסר.

לאחר סגירת "בית התלמוד" בקלם בשנת 1876, עבר רבי נתן צבי תחילה לעיירה גרובין ביחד עם רבו רבי שמחה זיסל, יחדיו ניהלו שם "בית מוסר". אך עד מהרה התגלו ביניהם חילוקי דעות, ורבי נתן צבי עזב את גרובין.

לאחר שעזב את גרובין, עבר רבי נתן צבי לעיירה סלבודקה שבפרברי העיר קובנה, בה הקים, בין השנים 1876-1877, את ישיבת "כנסת ישראל", תחילה בתור כולל. התמיכה הכספית להקמת הישיבה ניתנה מקרן עובדיה לחמן מברלין, שנועדה להחזקת ישיבות.

בין השנים 1877-1882 נטל רבי נתן צבי חלק בהקמת וביסוס מספר ישיבות בקובנה, בסלבודקה, ובעיירה טלז.

בשנת 1882 החל בהקמת הישיבה הגדולה בעיירה סלבודקה. בישיבה זו השקיע רבי נתן צבי את כל כשרונותיו, בה התעצבה דמותו החינוכית וההגותית, ובה כיהן כארבעים וחמש שנה.

בישיבת סלובודקה מינה רבי נתן צבי כר"מים וכמשפיעים מוסריים את מיטב תלמידי-החכמים שבליטא. בתקופות הראשונות כיהנו בה רבי יצחק בלאזר, רבי אברהם אהרון בורשטיין מטבריג, ורבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז'.

לאחר שעזב רבי יצחק מפוניבז' את סלבודקה, מינה רבי נתן צבי את הרב משה מרדכי אפשטיין ואת הרב איסר זלמן מלצר [שלימים היה ראש ישיבת עץ חיים בירושלים] לכהן בראשות הישיבה, כאשר הרב פינקל הוא הדמות המוסרית והחינוכית בישיבה, בתור "משגיח".

בשנת 1897 הקים רבי נתן צבי ישיבה נוספת בעיר סלוצק, אליה שלח חלק מתלמידי סלובודקה, ובראשה העמיד את רבי איסר זלמן מלצר, בעוד רבי משה מרדכי אפשטיין נשאר בסלבודקה.

בשנת 1897 פרץ משבר קשה בישיבת סלבודקה בין תומכי שיטת המוסר למתנגדים לה. הסכסוך שיבש את סדרי הלימודים בישיבה, והגיע בפני בתי-דין שנמנו על המתנגדים לשיטת המוסר. במהלך השתלשלות המחלוקת הכריז רבי נתן צבי על פרישה מישיבת סלבודקה הגדולה, והקים בעיירה ישיבה חדשה, אליה עברו חלק קטן מהבחורים, ורבי משה מרדכי אפשטיין, ראש הישיבה. הישיבה הוותיקה נקראה "כנסת בית יצחק", והיא התקיימה עד השואה, ואילו הישיבה החדשה בראשות רבי נתן צבי נקראה "כנסת ישראל סלבודקה". למרות המחלוקת הקשה ונישולו מהישיבה שהקים, רבי נתן צבי לא נטר לאיש מהמעורבים במחלוקת, ובמשך השנים גברה השפעתו בישיבה הוותיקה ושיטת המוסר חדרה אליה, אם כי בצורה שונה ולא מוצהרת.

ישיבת "כנסת ישראל סלבודקה" סבלה בשנותיה הראשונות ממחסור כספי ורק לאחר כמה שנים התייצבה, ומספר התלמידים שלה הלך וגדל בהתמדה.

בשנים 1903-1905 התחולל בישיבה שנית משבר קשה נגד לימוד המוסר, ומלחמה של ממש ניטשה בין כותלי הישיבה. המאורעות החריפו עם פרוץ המרידות נגד שלטון הצאר שהסתיימו במהפכת 1905 הכושלת. תלמידים לשעבר של רבי נתן צבי, ממתנגדי שיטת המוסר, שנסחפו לשורות המהפכנים, ניצלו את המהומות לצורך המאבק בישיבה על שיטת המוסר של רבי נתן צבי. בתוך הישיבה התחוללו לעתים קרובות מהומות, והמהפכנים אף איימו על רבי נתן צבי ברצח אם לא יעזוב את הישיבה. מסופר כי רבי נתן צבי הישיר את מבטו אל ראש המהפכנים בעצב ואמר לו: "ראה מה שיצא ממך...". ידי המהפכנים רפו מתוכחתו והם עזבו את הישיבה.

"הסבא מסלבודקה" בישיבת חברון בעיר חברון
לאחר דיכוי המרד שינה רבי נתן צבי את גישתו לתלמידים. בעוד קודם לכן היה קפדן מאד, דגל במשמעת חמורה, והיה זורק מרה בתלמידים על מנת לעוררם לשיפור, החל לנהוג ברכות עם תלמידיו, לעודדם לפתח עצמאות, ולהדגיש רעיונות מוסריים מעודדים יותר. גישתו השנייה התפרסמה יותר ובה נוקטות הישיבות בשיטת סלבודקה.

בשנת 1908 מינה רבי נתן צבי כמשגיח נוסף בישיבה את חתנו רבי יצחק אייזיק שר.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, פוזרה ישיבת סלובודקה. רבי נתן צבי שהה באותה עת בגרמניה, ונעצר מיד כנתין רוסי. הוא ישב במעצר כמחצית השנה עד אשר שוחרר. הוא הצטרף לחתנו רבי משה מרדכי אפשטיין שנמלט למינסק, שם הקימו שוב את הישיבה בעצם ימי המלחמה. כאשר התקרבה המלחמה למינסק עברו לקרמנצ'וג. בתקופה זו עברה הישיבה תלאות ורדיפות קשות, אך שרדה את ימי המלחמה והמהפכה שאחריה, ובשנת 1920 חזרה לעיירה סלבודקה.

בשנים שלאחר המלחמה פרחה ישיבת סלבודקה בראשות רבי נתן צבי, והגיעה לשיא פריחתה. מוסדות נוספים ברוח הישיבה ובהדרכתו של רבי נתן צבי הוקמו בעיירה.

בשנת 1924 עמדה ישיבת סלבודקה בפני סכנת סגירה: החוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש, סירב לכך רבי נתן צבי בתוקף, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס גמלה בלבו ההחלטה להעביר את הישיבה לארץ ישראל.

במהלך 1924-1925 עלו כל תלמידי סלבודקה ורבני הישיבה לארץ, ובראשם רבי נתן צבי. הישיבה השתקעה בעיר חברון, בה שכנה עד לפרעות תרפ"ט. לאחר מכן עברה לבני ברק, שם היא קיימת עד היום.

שיטתה של סלובודקה יונקת ברוחה מבית מדרשה של קלם. אך בעוד קלם התייחדה בחינוך הקפדני ובמשמעת החמורה שלה, בסלובודקה גרסו אווירה נינוחה יותר של משמעת והדגישו את הטיפוח המתמיד של ההכרה השכלית והנפשית.
בימיה של סלובודקה פעלה תנועת המוסר בליטא בשני ראשים מקבילים: שיטת סלובודקה ושיטת נובהרדוק. שיטת החינוך של נובהרדוק הייתה לחנך את התלמידים לבוז לדעת הקהל ולנהוג כפי שראוי על פי ההלכה והמוסר, ובסלובודקה דגלו בטיפוח מידות באמצעות העמקת הכבוד העצמי של התלמידים.

רבי נתן צבי חלק על קלם גם בהדרגתיות של החינוך. בעוד בקלם גרסו חינוך הדרגתי ממושך, טען רבי נתן צבי שמראשית חינוכו של התלמיד יש להציב בפניו את השאיפות העליונות והמקסימליות ביותר, וטען שרק כאשר רואה התלמיד לפניו את פסגת השאיפות יש בו את המוטיבציה להגיע אליהן.

רבי נתן צבי גרס כי במקום להציב בפני החניך את שפלותו כלפי הבורא, יש להדגיש את חשיבותו של האדם שנבחר לשרת ולעשות את רצון הבורא. שיטה זו זכתה לפרסום רב ונקראה בשם "גדלות האדם". בסלובודקה גרסו כי האדם הוא נזר הבריאה שנבחר לעשות את רצון בוראו, ולכן עליו להתנהג כאדם השוהה לפני המלך. בסלובודקה הקפידו מאוד על לבוש מודרני ומוקפד, ותלמידי הישיבה התפרסמו בכך שנהגו להופיע כשהם מגולחים ולבושים בחליפות בהירות, כובעי קש, ומקלות הליכה, בדומה ללבוש הסטודנטים בתקופה ההיא.


למרות זקנותו המופלגת וחולשתו, השקיע רבי נתן צבי בישיבה בחברון את כל מרצו ודמו. זמן קצר לאחר העלייה נפטר בפתאומיות בנו רבי משה. בסוף 1926 עבר להתגורר בתל אביב, בשל האקלים הקר בחברון שהזיק לבריאותו. בריאותו התדרדרה, ונפטר בכ"ט בשבט תרפ"ז (1927) בירושלים.