0
0
2
ישיבת נתיבות עולם
"כי יעזור ה' לשבים" – ספור מהחיים
מתוך "ונפלאותיו לבני אדם"
רבי לייב. כך הוכר בראשון לציון הקשיש שחי את חייו בהצנע ושקט מאז עלה מרוסיה. אלמן ר' לייב ובודד, חי לבד, לא ידוע לאיש על קיומו של אדם קרוב וגואל לו, מכיון שהינו עצמאי ובעל בריאות תקינה, מסתדר בכוחות עצמו, מבשל ומנקה מבלי שיזדקק לאיש.
זכה ר' לייב לשיבה טובה. בבית הכנסת יודעים אלה שהחליפו עמו פעם מלה כי כבר עבר את שנות התשעים לחייו. אולם עם זאת: הליכתו יציבה למלוא גובה קומתו, קורא מן הסידור מבלי שתבדיל מחיצת-משקפיים בין עיניו לבין האותיות, דעתו צלולה עליו לחלוטין.
סובביו כבר הורגלו לראותו מבלי להתעניין בו. יש ווילונות בבית הכנסת העפים הנה והנה, גם יש ספסלים שמוזזים לפעמים לכאן ולשם, וכמותם יש אנשים הבאים והולכים. כמו הספסל והווילון אף הוא נע במסלולו מבלי לגרום להתעניינות סביבו. טוב לו לר' לייב בעולמו העלום, שמח לבוא ולהתפלל, לסיים וללכת אף אם איש אינו חושב מה עשה לפני התפילה ומה יעשה לאחריה: אף אם איש לא ניגש לשאלו אם בכל זאת חפץ היה להתכבד בעלייה יותר מפעם בשנה.
הייתה זו הפתעה להרה"ג רבי שמואל טרוביץ זצ"ל מרבני שכונות ראשון לציון (בעמח"ס "מעדני שמואל") כאשר ר' לייב התקרב לעברו ובקש לקבוע עמו פגישה בהקדם. "דבר סתר לי עם הרב", נצץ בעיניו הברק היהודי הבוהק מנשמות בני אברהם יצחק ויעקב באשר הם, "אנא יואיל לקבוע לי מועד". ר' לייב נהג להשתתף בקביעות בשיעורי התורה שמסר הרב. יושב היה בצד ומקשיב ביראת כבוד לדברי התורה, כמעט אינו מתערב. הרב טרוביץ כיבד את הישיש מאד, הזהירו לבל יטרח חלילה: "אני כבר אבוא לביתכם, ר' לייב, אגיע בשעה הנוחה לכם".
* * *
"זה חמש עשרה שנה שאני כאן בראשון לציון", פתח ר' לייב הנרגש, "בהתנהגותי היהודית כשומר תורה ומצוות. זכיתי להתפלל, לשמוע דברי תורה ולקיים את שנצטוויתי, אולם בוש אני ומצטער על כי לא זכיתי במשך חיי להיות כזה…".
דמעה נעקרה מעינו, אחת ועוד אחת. גחן קדימה והרכין ראשו: "עברתי בימי הרבה עבירות, חטאתי ופשעתי. נולדתי אל סביבה שאינה שומרת תורה, לא ידעתי מהי יהדות במשך עשרות שנים. מאז זכיתי לשוב בתשובה, על אדמת ארץ הקודש, הנני מקווה בכל לבי כי נתקבלתי לפני מלך העולם, מייחל אני תמיד ומאמין כי אזכה לתקן את כל פגמי. אלא שעוולה אחת מכבידה עלי נוראות, בעטייה הטרחתי את כבוד הרב לבוא הנה, זו אינה נותנת לי מנוחה".
* * *
"ששים שנה עברו מאז, עת התגוללה רוסיה בתהפוכותיה. הססמאות הרווחות של שוויון וצדק לא העניקו כל רווחה. המצב קשה היה מנשוא, הפרנסה לא הייתה מצויה. עסקתי עם אחי במסחר עורות שגבה מאתנו מסים גבוהים. בקושי הצלחנו להרוויח קמעא, וכבר עלינו להפריש ממנו נתח נכבד לצרכי מס.
דוחק זה הביאנו להקים אגודה מאושרת על פי חוק הפטורה ממסים. צירפנו לאגודה עשרה חברים, העמדנו בראשה את אחי הגדול. בהסוואת ה'אגודה' עוסקים היינו בעסקים 'שחורים' בלתי חוקיים. השלטונות סבורים היו כי הכל מתנהל אצלנו בצורה חוקית ומדווחת, ואילו בתוככי החדרים פנימה, במסחר הבלתי חוקי, התחלנו לראות מעט הרחבה בממכר העורות.
אחד מחברי האגודה, מוריס טראטש, נכשל מספר פעמים בתפקידיו, לא הצליח במשימות שהוטלו עליו. עקב מסתורי העניינים וסכנותיהם חשש אחי להמשיך לתת בו אימון, ופיטרו מן האגודה. מוריס הפגוע ביקש לנקום את עלבונו, הלשין במשרדי השלטונות כי האגודה הזאת הנה בדיונית, וכי מתנהלים בה עסקים בלתי חוקיים. בעקבות ההלשנה נענשה האגודה בקנס כספי גבוה.
אחי לא שקט על שמריו, השיב למוריס מנה כגמולו: ערך מכתב למשטרה על עבירה פלילית שעבר מוריס. מסר בידי את המכתב ואני שלשלתיהו אל תא הדואר. אחר ימים ספורים נודע לנו שהבולשת פשטה על ביתו של מוריס, והענישה אותו בכל חומר הדין.
"כאשר אני נזכר במקרה הזה", רעד קולו של ר' לייב, "אני יודע כי מעיב על נשמתי כתם מחפיר. במו ידי שלחתי את המכתב, נפלתי בשחיתות הידועה בכינויה כ'מוסר' שעונשה חמור מאד. גרמתי נזק כספי ליהודי, והרי אין לי תקנה עד שאפייסו, עד שאשלם לו. הנה הגעתי לזקנה ושיבה מופלגת, קרוב קיצי ועודני שקוע בחטא זה. רבי", זעזע בכי מרטיט את ר' לייב, "עזור לי לצאת מסבך זה, כי בנפשי הדבר…".
סבך הרהורים אפף את הרב טרוביץ: "האם מוריס טראטש חי עדיין? מהיכן הוא? היש לו יורשים?"
"זו הבעיה", נאנח ר' לייב בהתייפחות, "בשעתו התגורר מוריס בצ'רנוביץ' ונפטר זה מכבר. ככל שהשתדלתי לברר אחר צאצאיו העליתי חרס. מישהו אמר כי פגש את בנו של מוריס בעיירה מסוימת לפני כעשר שנים. שלחתי מכתב לשתי בנותי, בנות השבעים, המתגוררות ברוסיה. ציוויתי עליהן לחפש את עקבות אותו בן – אך הישישות לא נקפו אצבע. סברו מן הסתם כי נטרפה דעתו של אביהן לעת זקנה".
דקות של שתיקה נקטעו: "ובמה אפוא אוכל לעזור לך, ר' לייב יקירי? התחפוץ כי אצא לחפש את צאצאיו של מוריס טראטש ברחבי רוסיה, או מה?"
"רבי", בכה ר' לייב, "אתה מרא דאתרא, ומה שאתה פוסק כאן מתקבל בשמים. ככל שתטיל עלי אעשה, ובלבד שאצא ממך עם כתב ובו תחתום על כך שאני עשיתי את שלי, והנני זכאי ופטור מכל. רק עם פסק זה אוכל לבוא לפני בית דין של מעלה".
רב בישראל, איזו אחריות. ניגון 'כל נדרי' מתנגן חרש אי-שם בשרעפים: "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה, אנו מתירים – – -"
"ניפגש שוב עוד כעשרה ימים", קם הרב טרוביץ בכבדות, "בלשכת רבנות ראשל"צ. תבוא, ר' לייב, ביום רביעי בבוקר, ונדון עם הרבנים על העניין".
יצא מר' לייב ומשא על שכמו. נתון היה בהלם מול עומק וסבך הבקשה. איך יחליט על פסק הלכה בבית דין של מעלה? איך ניתן לנקות יהודי מאשמה כה רחוקה הרובצת עליו? "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והרי אין עיני הדיין רואות כאן מאומה.
התייעץ עם תלמידי חכמים ויושבים על מדין, צירף לעניין את רבני העיר – יבדלחט"א הרב וולפא והרב עזרן – לחקור ולהחליט מה ניתן לעשות. ככל שהלך אותו יום רביעי והתקרב, חש הרב טרוביץ בכובד הנושא, לא ידע איך ייפול דבר, ומה יצא מאותו דיון רבני.
אלא שכאשר אדם עושה את שלו, הקב"ה מסייע לו. יש ומשמים מחכים שהאדם ימצה את האפשרויות הנתונות בידו, ואז הקב"ה גומר בעדו. בא לטהר, אמרו חז"ל, מסייעים בידו. "ומכינים לו פתח", כהוספת רש"י בקודש.
כי מהו אדם? מה כוחותיו המוגבלים? היכול-יוכל לעשות מה ללא סיעתא דשמיא? וכאשר זוכה היציר לאותו סיוע מרומים מופלא – הרי שהעזרה הנה ללא הגבלה, כמידת היכולת האלוקית שאין לה מעצור: כזה הוא שבחו של הבורא בפיות ברואיו: "תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבת הסיבות".
* * *
יום שלישי בבוקר, אחר ליל נדודים, נקישות עזות על דלתו של הרב טרוביץ. ר' לייב בפתח נרגש ונסער: "איני צריך לבוא מחר לבית הדין", צהל כולו, "הבעיה על סף פתרון מוצלח". ישב ונרגע מעט, החל מדבר ברורות:
"בימים האחרונים סבלתי מדלקת שהביאה אותי לבקר אצל הרופא. מעולם לא הייתי בקופת-חולים המקומית, לא נזקקתי עד עתה לטיפול רופא, לכן לא ידעתי כללים כמו שעות פתיחה, הזמנת תור, שעות הימצאות הרופא… שאלתי אודות מיקום המרפאה והחלטתי ללכת מיד אחרי התפילה לבדיקה.
כב' הרב יודע כי מתפלל אני במניין הראשון. הבוקר, מיד עם סיום התפילה, יצאתי לעבר המרפאה. הגעתי בשש וחצי והדלת עוד הייתה נעולה. מתוך הנחה שעוד מעט יגיע רופא התיישבתי על ספסל סמוך וחיכיתי בסבלנות – עם עוד שני ישישים.
בסמיכות ממוקמת תחנת אוטובוס, תחת סככתה ניצב אדם שנראה על פי מראהו כעולה רוסיה. קמתי לעברו והתחלתי לגלגל עמו שיחה. שמו ליאון, מתגורר עם משפחתו בשיכון עולים בעירנו. תוך כדי שיחה שמעתי ממנו כי עיר מוצאו היא צ'רנוביץ', הלא היא עירו של מוריס טראטש. קיפצתי ממקומי בהתרגשות: "האמנם הינך צ'רנוביצ'י? ושמא זכור לך אדם בשם "מוריס טראטש"?…
"מוריס טראטש?", פרץ הלה בצחוק, "זוגתי היא בתו הצעירה"…
נדהמתי, רעדתי מהתרגשות, בקושי פציתי פה. שחתי בפניו את דבר העוולה שגרמתי לחותנו לפני שנים רבות. תוך כדי שיחה הזמינני לביתו, שם חזרתי באזנה על כל הפרטים. למרבה הבושה היא זכרה היטב את פשיטת הנ.ק.וו.ד. על הבית. לא שכחה את סכום הכסף המדויק שגבו אז מאביה: עשרים אלף רובל.
"יום גדול הוא עבורי", נשטף ר' לייב בדמעות שמחה, "השבח למלך רחום וחנון שראה בעניי. זה שנים שאני מחפש את עקבות המשפחה ואיני מוצאה – והנה היא כאן בעירי… ובאיזה אקראיות נפגשנו. לו הייתי מגיע למרפאה בזמן, הרי ההוא כבר לא היה שם"…
זעזוע של תדהמה עטף את הרב טרוביץ: "אקרא לאלוקים עליון", זימר לבו משירי דוד, "לקל גומר עלי".
אחר דרישה וחקירה התברר כי קיימים ברוסיה בני בניו של מוריס, אשר להם משפט הירושה על פי דין תורה, אלא שר' לייב לא ידע איך יעביר לידיהם את עשרים אלף הרובל.
בשוחחו על כך עם ליאון, חתנו של מוריס, נצנץ רעיון במוחו של ליאון: "בעלותי מרוסיה הותרתי תכנית חסכון בבנק, אשר היה בה סכום של עשרים אלף רובל בדיוק (!). לא יכול הייתי בשעתו לפדות את הכסף ולמשכו, אולם קיימת אפשרות להעביר את הכסף מהבנק לתושבי רוסיה".
אחר שהסדיר את העניין, העביר הוראה לשלושת היורשים לגשת לבנק ולמשוך את הכסף מתכנית החיסכון שלו, ולהתחלק ביניהם. "מיד עם קבלת הכסף", ביקש, "שגרו קבלה חתומה על ידכם כי קבלתם את הכסף".
ר' לייב היה כחולם. שישים שנה חלפו כבר מאותו עוולה שנעשתה בעיירה הנידחת. מי זה היה מאמין כי ימצאו עקבות, מה עוד שאירעו הדברים תחת השלטון הקומוניסטי בימים שהמדינה סגורה הייתה אחורי מסך ברזל. הפגישה הפלאית עם ליאון, בשעה לא שעה אחורי המרפאה, והסדר התשלום על ידו בצורה כה מהירה ויעילה – אחר שהסכום המדויק גנוז היה ברוסיה, ולא יכול היה ליהנות ממנו עד עתה – היו כהארות שמימיות לר' לייב. שילם לליאון את ערך עשרים אלף הרובל, טיהר את האשמה הרובצת על מצפונו זה שנים ארוכות, והמתין בכיליון עיניים ליום הגיע הקבלות.
שבועות ספורים חלפו, סוף-סוף הגיעו הקבלות המיוחלות. "אינני זקוק לפסק דין", שמח ר' לייב בפני הרב טרוביץ, ממשש בערגה את הקבלות, "אולם אחת אבקש את הרב: בבוא יום הסתלקותי מן העולם אנא יניח בקברי שלוש קבלות אלו. זה לי המסמך החתום עמו אתייצב למעלה".
הרב טרוביץ ניסה להבהיר לו כי הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה, וכי אין כל צורך ומשמעות לקבורת הקבלות – אלא שדעתו של ר' לייב לא נחה עד שהובטח לו מפורשות כי כך יעשה. "תנוח דעתך ר' לייב", הרגיעו, "זך אתה כתינוק שנולד".
אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים.
בחלוף זמן קצר חלה ר' לייב את חוליו, אושפז בבית חולים, ולאחר ימים ספורים השיב את נשמתו לבוראה. טרם נסתם הגולל על קברו של ר' לייב הישיש – הניח הרב טרוביץ את הקבלות בסמוך אליו, כפי שהובטח.
כעבור זמן, נסערו משפחת טרוביץ לשמוע מאביהם הרב כי בחלומו אמש ראה ברורות את ר' לייב המנוח, והנה פניו מאירות ושמחות. בא אליו בחלום, ובידו משלוח מנות יפה. כל חזותו מבשרת כי אכן נגמר העניין בטוב.
"כי יעזור ה' לשבים באשר אין יד טבעם משגת לכך", לשון רבינו יונה ב"שערי תשובה" שפתח, "ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר: “ובאחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו. כי א-ל רחום ה' אלוקיך, לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם...".
