הנשיא השישי- חיים הרצוג

אודות

חיים הרצוג נולד ב – יא' בתשרי התרע"ט, 17 בספטמבר 1918, בעיר בלפסט – חלק מן הממלכה המאוחדת של בריטניה ולימים בירת אירלנד הצפונית. הוא היה בן בכור לאמו הרבנית שרה לבית הילמן ולאביו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג, גאון בתורה ומענקי הרוח של העולם היהודי בעת ההיא, שימש אז כרבה הראשי של בלפסט ולימים הרב הראשי של אירלנד והרב הראשי (האשכנזי) הראשון למדינת ישראל.

חיים הרצוג נולד למציאות של מלחמת אזרחים עקובה מדם באירלנד וממנה נשא עמו כל חייו את זכרון הילדות הראשון שלו: אדם נורה למוות לנגד עיניו. את רוב שנות ילדותו ונעוריו עשה בעיר דבלין, לאחר שאביו מונה למשרת הרב הראשי של אירלנד. חינוכו היה דתי-אורתודוכסי אך הדבר לא מנע ממנו להיות ספורטאי מצטיין ואף לזכות בתואר אליפות מכבי אירלנד באחד המשקלים הקלים.

ב- 1935 עלה לארץ ישראל ולמד בישיבת מרכז הרב ובישיבת חברון בירושלים. סמוך לאחר עלייתו התגייס ל"הגנה" ובמהלך ה"מרד הערבי הגדול" שירת בירושלים, בעיקר בעיר העתיקה.

בקיץ 1938 יצא ללימודי משפטים באנגליה באוניברסיטאות לונדון וקיימברידג'. ב- 1941 קיבל תואר בוגר במשפטים וב- 1942 הוסמך כעורך דין. בדצמבר 1942 התגייס לצבא הבריטי והוסמך כקצין, ולאחר מכן כקצין מודיעין קרבי. הרצוג השתתף בפלישה לנורמנדי ובקרבות לשחרור אירופה מידי גרמניה הנאצית כקצין מודיעין בעוצבות שיריון. במסגרת זו נמנה עם העוצבה הראשונה של בעלות הברית אשר חדרה לגרמניה הנאצית. הוא נפצע באורח קל בקרבות ליד העיר ברמן והשתתף בשחרור מחנה ברגן בלזן. כאשר סיפר לניצולים על היותו קצין יהודי אשר הגיע ארץ ישראל, הם פרצו בבכי.

כקצין מודיעין הוא נטל חלק במציאתו ובחקירתו של היינריך הימלר, מפקד האס. אס., והשתתף במעמד הכניעה הגרמנית בצפון גרמניה. עם תום הלחימה הוטל עליו לארגן את המודיעין באיזור הכיבוש הבריטי והוא שימש כמושל צבאי באיזור צפון גרמניה. בעת שירותו בצבא הבריטי קיבל את הכינוי ויויאן (גרסה אנגלית של חיים), שליווה אותו בשארית חייו. הוא השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת רב סרן (מייג'ור), בתקן ותפקיד סגן אלוף.

בראשית שנת 1947 שב לארץ ישראל, התחתן עם אורה לבית אמב"ש והיה לראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בתפקידו זה מונה לאיש הקשר עם צוות האו"ם (אונסקו"פ) והיה אחראי על המעקב אחר הצוות אשר הגיע ארצה במטרה לחקור ולהמליץ לאו"ם על פתרון לבעיית ארץ ישראל. דו"ח צוות אונסקו"פ לקראת יציאת הבריטים ממנה הניח את היסוד להחלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947.

עם הקמת צה"ל, הצטרף חיים הרצוג לשורותיו כקצין בדרגת סגן אלוף. במאי-יולי 1948 שירת כקצין המבצעים והמודיעין של חטיבה 7 והשתתף בקרבות לטרון ובמערכה על פריצת הדרך לירושלים הנצורה ("דרך בורמה"). ביולי 1948 מונה לסגן ראש מחלקת המודיעין ומדצמבר 1948 עד אפריל 1950 עמד בראש מחלקת המודיעין במטה הכללי. בתפקידים אלה הניח את היסודות למודיעין צבאי לאומי מקצועי ועיצב את מבנהו ודפוסי פעולתו של המודיעין הישראלי.

החל מאפריל 1950 ועד קיץ 1954 שימש כנספח צה"ל בארצות הברית. מסוף 1954 ועד אמצע 1957 כיהן כמפקד חטיבת ירושלים (חטיבה 16) ומחוז ירושלים. במאי 1957 מונה לראש מטה פיקוד הדרום, ועם מינויו של חיים לסקוב לרמטכ"ל מונה בינואר 1958 גם לממלא מקום אלוף פיקוד הדרום למשך קרוב לשנה. ב-מאי 1959 מונה שנית לראש המודיעין הצבאי – הפעם אגף במטה הכללי – ושירת בתפקיד זה עד ינואר 1962, עת השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף.

עם פרישתו מצה"ל נתמנה חיים הרצוג כמנכ"ל התשלובת התעשייתית GUS רסקו ומילא תפקיד זה משך כעשור.

בשנת 1965 נמנה עם מקימי תנועת רפ"י אשר פרשה ממפלגת העבודה. עם חזרת רפ"י למפלגת העבודה התמודד מטעם "המערך" החדש בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 אך לא נבחר לכנסת.

החל מ – 28 במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נתן חיים הרצוג שיחות פרשנות יומיות ב"קול ישראל" שחיזקו את רוחו של הציבור בישראל. שידוריו זכו לתהודה רחבה בעורף ובחזית והקנו לו שם בציבור הישראלי כ"מרגיע הלאומי". בין השאר אמר, ב-1 ביוני: "אילו הועמדתי בפני הברירה: לשבת במטוס מצרי המיועד להפציץ את תל אביב או לשבת בבית בתל אביב, הרי שמתוך שיקולים אנוכיים לגמרי הייתי מעדיף, לטובת בריאותי, לשבת בתל אביב". קטעי הקריינות שלו בזמן מלחמת ששת הימים הונצחו על תקליט שהיה לרב-מכר, וכן בספר. (ניתן לשמוע אותם גם באתר זה ב"קטעי שמע")

עם שוך הקרבות מונה הרצוג כמושל הצבאי הראשון של הגדה המערבית, שכללה אז גם את מזרח ירושלים. זאת, מתוקף מינוי חירום בו נשא במילואים להקים יחידת ממשל צבאי בפיקוד המרכז, שתעסוק בכל העניינים האזרחיים בשטחים שצה"ל יפעל בהם או יתפוס אותם בעת מלחמה. הוא כיהן בתפקיד זה פרק זמן קצר טרם שב לעיסוקיו האזרחיים.

בתפקידו כמושל צבאי השתתף בין השאר בוועדה בין – משרדית שמינה ראש הממשלה דאז לוי אשכול ואשר נועדה להמליץ לו על מדיניות ישראל בשטחים. הועדה המליצה לראות בנהר הירדן את גבולה הביטחוני המזרחי של מדינת ישראל, לצאת ביוזמה מדינית לשלום עם ירדן, ואם יכשל מהלך זה – לכונן מערכת מקומית אוטונומית בגדה המערבית תחת פיקוח ישראל.

בשנת 1972 נמנה עם מקימי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', שלימים הפך למשרד הגדול בישראל.

במקביל, עסק במגוון פעילויות ציבוריות. אלה כללו בין השאר הקמת והנהגת מועדון וריאטי הישראלי שעסק בסיוע לרווחת ילדים נכים, ותפקיד נשיא עולמי של אורט. כן כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של הוצאת "כתר", תפקיד בו עמד על האובניים עם השלמת מפעל הענק "אנציקלופדיה יודאיקה". בתקופה זו זכה הרצוג ממלכת בריטניה לתואר כבוד של "אביר האימפריה הבריטית" על פועלו לקידום יחסי ישראל-בריטניה.

במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 בלט הרצוג בשיחות הפרשנות היומיות שלו ברדיו ובטלוויזיה. לאחר המלחמה הוא הקדיש זמן לחקירתה ופרסם ספר אודותיה – "מלחמת יום הדין" – שהפך לרב מכר ונחשב אחד מספרי היסוד ללימוד המלחמה.

בשנים 1975 – 1978 כיהן כשגריר ישראל באומות המאוחדות (או"ם) בניו יורק, ועשה לעצמו שם כדובר מוכשר ונציג גאה של מדינת ישראל בשער האומות. שיא כהונתו היה ב -10 בנובמבר 1975, עת התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם החלטה 3379 הקובעת כי הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. הרצוג נשא נאום תגובה מרשים ומהדהד. את נאומו חתם באמירה: "עבורנו, העם היהודי, אין זו יותר מפיסת נייר – וכך נתייחס אליה", ואזי קרע את נייר ההחלטה לגזרים. את ההשראה לאקט דרמטי זה שאב הרצוג מאביו, הרב הרצוג, אשר ב-1939 קרע במעמד פומבי את "הספר הלבן" הבריטי שהטיל מגבלות חמורות על עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידם. לימים כלל צוות היסטוריונים בריטים בראשות ההיסטוריון הידוע סיימון סבאג מונטיפיורי נאום זה בין 50 הנאומים הגדולים בהיסטוריה.

החלטה 3379 בוטלה על ידי האו"ם ב-1991 כשחיים הרצוג ממלא תפקיד בביטול זה בתפקידו כנשיא המדינה.

בשנת 1976, בדיון במועצת הביטחון של האו"ם בו נטען כי אין קשר בין העם היהודי למערת המכפלה בחברון, הציג בתגובה השגריר הרצוג את "שטר הקניין" של רכישת המערה על ידי אברהם אבינו מעפרון החיתי, כפי שמופיע בפרשת "חיי שרה", והביא לכך שרכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו עוגנה במסמך רשמי של האומות המאוחדות.

כמו כן, הציג בפני מועצת הביטחון את המניעים וההצדקות לביצוע מבצע אנטבה ביולי 1976, זאת אל מול ביקורת ממדינות רבות העוינות לישראל אשר ביקשו לקבל החלטה לגנותה. בנוסף, קיים הרצוג מגעים מדיניים ראשונים רשמיים בין דיפלומט ישראלי למצרי, שגריר מצרים אחמד מג'יד. מגעים אלו נעשו במקביל לפריצת הדרך להסכם שלום ישראלי – מצרי ולביקור הנשיא סאדאת בישראל בנובמבר 1977.

בשנת 1981 נבחר חיים הרצוג כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה ובמרץ 1983 נבחר ברוב קולות הכנסת כנשיאה השישי של מדינת ישראל, תפקיד לו נשבע אמונים ב-5 במאי 1983. הוא כיהן בתפקיד זה משך עשר שנים עד 1993 (לתקופת הכהונה השניה נבחר במאי 1988 ללא התנגדות) .

כנשיא, פעל חיים הרצוג ללא ליאות למען חיזוק ערכיה המוסריים והממלכתיים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד. כהונתו התאפיינה במעורבות רבה במגוון רחב של תחומי עשיה בישראל, תוך הבעת עמדה ציבורית כנה וגלויה בנושאים כגון שיטת הבחירות והממשל, הפערים בחברה, תופעות של גזענות, היחס למיעוטים וקבוצות חלשות בחברה וסכסוכי עבודה. כמו כן עשה רבות להידוק הקשרים בין ישראל לבין הפזורה היהודית בעולם. הוא הקפיד על מגע ישיר ושיטתי עם אזרחים – בבית הנשיא ובביקורים תכופים ברחבי הארץ – ודאג לפתרונן של אלפי בעיות סוציאליות.

הנשיא הרצוג פעל רבות לגישור בין ניגודים בחברה. בשנת 1984, לאור תוצאות הבחירות לכנסת האחת עשרה, הפעיל את מלוא השפעתו על ראשי הסיעות בכנסת למען הקמת ממשלת אחדות לאומית. מהלך זה מצידו של נשיא נחשב לראשון מסוגו ונודע כהצלחה גדולה כאשר הוקמה לבסוף ממשלה בראשותו של שמעון פרס, שהוחלף בהסכמה על ידי יצחק שמיר כעבור שנתיים (הסדר "הרוטציה").

גם כנשיא המשיך הרצוג בפעילותו המדינית הענפה ונחשב לנציג מצוין של ישראל בקרב מנהיגי עולם ויהדות התפוצות. בין השאר ערך ביקורים רשמיים ראשונים של נשיא ישראלי בגרמניה, קנדה ובארצות הברית ואף נאם בישיבה חגיגית של שני בתי הקונגרס האמריקאי שנערכה לכבודו. לאחר שנים של מאבק מדיני, חזה הרצוג ממקום מושבו כנשיא המדינה בהחלטת האו"ם משנת 1991 אשר ביטלה את החלטת ההשוואה בין הציונות לגזענות משנת 1975.

בשנת 1992 חתם הרצוג יחד עם מלך ספרד חואן קרלוס על צו סמלי לביטול הגירוש של יהודי ספרד, בטקס לציון 500 שנים לגירוש ספרד שנערך בבית הכנסת במדריד. בשלהי כהונתו כוננו יחסים רשמיים בין ישראל למדינות רבות, בראשן סין, רוסיה ומדינות ברית המועצות לשעבר דוגמת אוקראינה. הרצוג היה ראש המדינה הישראלי הראשון להיפגש עם מנהיגים ממדינות אלו.

במהלך כהונתו העניק הרצוג חנינה בטרם העמדה לדין לראש השב"כ ולבכירים נוספים בארגון אשר היו מעורבים בפרשת "קו 300" בתמורה לפרישתם מהארגון. הענקת החנינה עוררה מחלוקת ציבורית גדולה ובהמשך אושרה על ידי בג"ץ. החלטת החנינה נחשבת לכזו שהגנה על שירות הביטחון הכללי ואפשרה את תחילתו של הליך תיקון פנימי בארגון. החלטה מעוררת מחלוקת נוספת הייתה החלטתו לקצוב את עונשם של חברי ה"מחתרת היהודית", יהודים אשר ביצעו פעולות קיצוניות כנגד ערבים והורשעו בפעילות בארגון טרור. לאחר שהביעו חרטה מלאה והכריזו שיעזבו את דרכם זו, החליט חיים הרצוג להקל בעונש המאסר של חברי המחתרת.

חיים הרצוג סיים כהונתו כנשיא במאי 1993. הוא הלך לעולמו ב-י' בניסן התשנ"ז, ה -17 באפריל 1997. הוא נטמן בחלקת גדולי האומה בהר הרצל שבירושלים. הותיר אחריו את רעייתו אורה וילדיהם יואל, מיכאל, יצחק ורונית.