חיים נחמן ביאליק

אודות

חיים נחמן ביאליק נולד בערך ב-9 בינואר 1873 (עשרה בטבת תרל"ג), בעיירה ראדי הסמוכה לז'יטומיר בפלך ווהלין שבאוקראינה. בגיל 6 עבר עם הוריו לז'יטומיר, ואביו פתח שם בית מרזח. זמן קצר אחרי זה התייתם ביאליק מאביו. ההתייתמות וחוויותיו ממראות בית המרזח שבו אביו מתבזה בהענקת שירותים לגויים שתויים, באו לידי ביטוי אצל ביאליק ביצירותיו באותם הימים, בין היתר, בשיריו "שירתי" ו"יתמות". לאחר מות אביו, עבר ביאליק לגור אצל סבו הקפדן והאדוק. הוא הגיע בגיל 15 לישיבת וולוז'ין ולמד בה תורה מפיו של רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש הישיבה (1888-1891). שם כתב את שירו "אל הציפור".

ביאליק עזב את הישיבה מתוך רצון לחוות את העולם שמחוץ לה, להשכיל ולבנות חיים רחבים יותר. צעד זה בא לידי ביטוי בשירים המאוחרים של ביאליק: "המתמיד", "על סף בית המדרש" ו"מתי מדבר אחרונים", בהם מתאר ביאליק בעמקות את עולמו של בן הישיבה, המקדיש את זמנו ללימוד התורה בהתמדה ובמסירות, מחד גיסא, ובסלידה מהצמצום והקיבעון של תלמידי הישיבות, מאידך.

כשהיה באודסה ב-1892 נפגש ביאליק עם אחד העם, שהשפיע על סגנונו הספרותי. בתקופה זו נדפס שירו הראשון "אל הציפור" בחוברת "הפרדס", שאותה ערך י"ח רבניצקי שותפו לעתיד בכתיבת "ספר האגדה" ובהוצאת "דביר".

בשנת 1893 נשא ביאליק לאישה את מניה, והחל לעסוק במסחר בעצים. בו בזמן כתב כמה שירים שנחשבים למרכזיים בין שיריו, ביניהם השירים: "סף בית-המדרש", "מתי מדבר אחרונים", ואת השירה "המתמיד". ב-1897 כתב את שירו "אכן חציר העם", משירי התוכחה המרכזיים שלו, על רקע הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבאזל. כמו כן כתב באותה תקופה את השיר "אם יש את נפשך לדעת", והחל בכתיבת סיפורים. הראשון בספוריו הוא "אריה בעל גוף". לצד שירים ביידיש, אותם המשיך לכתוב, יצר ביאליק באותה תקופה כמה משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות העברית, כמו "הלילה ארבתי", "קומי צאי (אחותי כלה)", "לא זכיתי באור מן ההפקר" ו"הכניסיני תחת כנפך".

יחד עם רבניצקי, ש. בן ציון ואלחנן לוינסקי, ייסד ב-1901 את הוצאת "מוריה", שמטרתה הייתה להוציא לאור ספרי לימוד הכתובים בשפה העברית. קובץ השירים הראשון שלו ראה אור ב-1902 אך דווקא הפואמה (שירה) שלו "מתי מדבר האחרונים", שפורסמה לאחר צאת הקובץ, נמנית עם החשובות ביצירותיו הליריות.

בעקבות פרעות קישינב ב-1903, כתב ביאליק שתיים מיצירותיו הידועות ביותר, אשר מרבים לצטטן עד היום: "על השחיטה" ו"עיר ההרגה".

ב-1904 כתב את הפואמה "בעיר ההרגה", אולי החריפה והקשה ביצירותיו. בפואמה זו מציג ביאליק, בסגנון אפי ובמשקל כמעט הקסמטרי, זעזוע נוכח עמידת כוח החיים תוך כדי הטבח:

ביאליק השתתף בשני קונגרסים ציונים, בשנים 1907 ו-1913.

ביאליק ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה בשנת 1909 והתקבל בהערצה רבה על-ידי היישוב היהודי הקטן בארץ.
עד 1921 התגורר ביאליק כמעט ללא הפסקה באודסה. באותה השנה בעקבות בקשתו האישית של הסופר הרוסי מקסים גורקי ובהוראתו המיוחדת של לנין עזב ביאליק את ברית המועצות עם קבוצה של כמה סופרים יהודים אחרים. הוא עבר לברלין שם עסק רבות בהוצאת ספרים בשפה העברית.

ב-1924 עבר ביאליק לגור דרך קבע בארץ ישראל, בבית שנבנה עבורו בתל אביב, ותרם להפיכתה למרכז התרבותי והספרותי של היישוב. ביאליק הנהיג בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים שהפכו למסורת בעיר. בשנת 1933, כשמלאו לו 60 שנה, חגג היישוב את יום הולדתו בטקסים ואירועים, וכל תלמידי בית הספר בתל אביב באו כדי להביע את אהבתם אליו. לרגל האירוע יצאה מהדורה מחודשת של כתביו וכן יצא הספר "שירים ופזמונות לילדים" עם עיטוריו של נחום גוטמן. ב-1928 כתב את "אלוף בצלות ואלוף שום", יצירה קלאסית לילדים מאז ועד היום, שגם הועלתה רבות על הבמה.

ביאליק מת בווינה ב-4 ביולי 1934 (כ"א בתמוז תרצ"ד) לאחר שניתוח בלוטת הערמונית שלו נכשל. בהלוויתו השתתף כמעט כל היישוב היהודי בארץ, שלווהו מביתו ברחוב הנקרא על שמו עד לבית העלמין שברחוב טרומפלדור.

ביאליק נחשב בזמנו לחדשן בשירה העברית, והשפיע על משוררים שבאו אחריו וכונו "דור ביאליק", ביניהם יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן. השפעתו עליהם היא ממרכיבי הלשון הציורית וממרכיבי המוטיבים הספרותיים.

ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.