פרופסור חיים שיבא

אודות

פרופ' חיים שיבא (שיבר) נולד בשנת 1908 בפראסין, כפר קטן בבוקובינה, בחלקה המזרחי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. את לימודי הרפואה החל בצ'רנוביץ, בהשפעת סבו, עיר שהתקיימה בה פעילות ציונית ענפה. במקביל לבחינות ברפואה עבר גם הכשרה חקלאית כדי לזכות בסרטיפיקט של ההסתדרות הציונית, וב- 22/12/32, יום לאחר קבלת הדוקטורט, יצא בדרכו לארץ ישראל. כשהגיע כרופא מתחיל לארץ ישראל הסתבר שאין עבורו תקן ומקום עבודה בקופת חולים והוא החל לעבור בפרדסים. הפציינטים הראשונים שלו היו הפועלים והוא התפרסם בקרבם לאחר שסייע לאשתו של אחד מהם ללדת.

בשנת 1933 החל לעבוד כרופא בית מתחיל בבית החולים המרכזי בעמק ועיקר פעילותו היתה המלריה. בהמשך התמנה לרופא קופת החולים בעמק חפר וחילק את זמנו בין המרפאה בכפר ויתקין לביקורים בישובי הסביבה.

פרופסור חיים שיבא

בשנת 1936 הצטרף ד"ר שיבר לארגון "ההגנה" וכעוזרו של ד"ר הלר היה שותף בהרכבת הצוות הרפואי בבי"ח בלינסון שהוקם אז. מד"ר הלר למד את עקרונות הניהול הרפואי. באביב 1942 גויס לצבא הבריטי ושימש כרופא בבי"ח מס' 66 של הצבא הבריטי מדרום לעזה.

ב- 1946 נשלח ד"ר שיבר לקפריסין כדי לארגן את נושא הרפואה במחנה הפליטים, אך עם פרוץ מלחמת השחרור נקרא חזרה ארצה כדי לארגן את המיון הרפואי של המתגייסים בקנה מידה נרחב יחד עם ד"ר גור אריה, וכן לגבש את עקרונות "השירות הרפואי" (שהיה הבסיס לחיל הרפואה של צה"ל).

בספטמבר 1948 הקים את התשתית לביה"ס לרפואה של בי"ח הדסה בירושלים, ובמהלך שנה אחת הקים במסגרת "השירות הרפואי" 16 בתי חולים מסודרים ובהם כ- 3,500 מיטות, שירות מרפאות ואספקה רפואית. עם יציאת הבריטים מהארץ, ד"ר שיבא וד"ר הלר בחרו ב"תל ליטוינסקי" (שהיה בי"ח צבאי בריטי מס' 5) כדי להשאירו כבית חולים בסיסי של צה"ל (יחד עם בי"ח סרפנד שהפך לאסף הרופא ובי"ח 10 בחיפה). הם הציעו לקרוא לו ע"ש בן גוריון, אך בן גוריון הציע לקרוא לו ע"ש אגודת "השומר", וכך הפך שמו של "תל ליטוינסקי" ל- "תל השומר".

במהלך השנים 52 - 1949 היה פרופ' שיבא שותף לטיפול בעולים הרבים שעלו לארץ, ופתח מחלקה לטיפול בילדי העולים מתימן בתוך בית החולים הצבאי. הרפואה באותם זמנים התמקדה במחלות שהביאו העולים: גזזת, גרענת ושחפת. מתוך הבנה שביה"ח צריך לשרת את הקהילה ולא רק חיילים פיתח ד"ר שיבא את שירותי רפואת הילדים ורפואת הנשים, במקביל להמשך הדגש על רפואת החירום, פיתוח בריאות הנפש שנועדה לתת מענה לפצועי צה"ל. בשנת 1953 מונה למנהל ביה"ח. החזון היה לפתח גם טכנולוגיות חדשות: ב- 1958 הוקמה מחלקה לניתוח לב וחזה. במקביל לניהול ביה"ח, לקח על עצמו ד"ר שיבא גם ניהול מחלקה פנימית 38. כל אותה תקופה נקלטו לעבודה רופאים עולים, פליטי ארצות שונות. הוא שם דגש על בינוי ביה"ח החדש, אך גם על מגורים ("שכונת עמק דותן", ביה"ס לאחיות), וכן פיתח את המחקר בתחומים שונים (למשל בקדחת ים תיכונית ובגנטיקה).

ד"ר שיבא נסע להשתלם ברפואה פנימית ובמחקר בניו יורק, אולם השתלמותו נקטעה בהוראת דוד בן-גוריון שמינה אותו למנכ"ל משרד הבריאות. ב- 1963 החל לעסוק בבריאות ברמה לאומית ובנה בביה"ח מרכז גדול לשיקום. הוא עבר התקף לב קשה, ואז העביר את ניהול ביה"ח לד"ר פדה, אך המשיך לנהל את ביתן 38, וחזר לנהל את ביה"ח לאחר שד"ר פדה מונה למנכ"ל משרד הבריאות.
בשנת 1968 הוענק לפרופ' שיבא פרס ישראל.
ב- 10.6.71 לאחר יום עבודה עמוס, נפטר משוק לבבי, במחלקה אותה ניהל