ילנה נלימוב ז''ל

אודות

ילנה, בת אלבטינה (אלה) וסרגיי, נולדה ביקטרינבורג שברוסיה בכ"א באב תשמ"ג (31.07.1983). גדלה והתחנכה ביקטרינבורג, אחותם של יוליה וסשה.

בילדותה של ילנה הוריה התגרשו. אימה – אופה במקצועה – פרנסה את המשפחה בדוחק בתור מנהלת בתחנת דלק קטנה. במשך זמן מה ניסה אחיה של האם לשכנע את המשפחה לעלות ארצה, עד שב-1995, בתקופת החגים של ראש השנה, נתרצתה המשפחה ועלתה לישראל. ילנה, אמה, סבתה, אחיה ואחותה השתקעו בתל אביב.

ההתאקלמות בארץ הייתה מהירה יחסית עבור ילנה. היא רכשה חברים חדשים במהרה והשתלטה על השפה העברית תוך שלושה חודשים. לדברי האם, ארץ ישראל חיבקה את המשפחה מהרגע הראשון, נתנה להם תקווה לחיים חדשים, טובים יותר. ילנה ומשפחתה אומנם חיו בארץ חיים צנועים "בית, בגדים ואוכל", אך אלו היו חיים מלאי שמחה וחברותא.

ילנה הייתה תלמידת בית הספר התיכון "שבח מופת" בתל אביב. היא נמשכה אחר המחול והמוזיקה מילדות, אהבה חברה ומסיבות חברתיות. היא חלמה לעסוק בחשבונאות וציפתה בכיליון עיניים לשירותה הצבאי וללימודים עתידיים באוניברסיטה, אולי בפריז או בלונדון.

בזמנה הפנוי הייתה ילנה עובדת עם אחותה, יוליה, כמלצרית במסעדה. את הכסף שהרוויחו הבנות הן היו נותנות מרצונן לסבתא, שנחשבה בעיניהן מאז ומעולם ל"אוצר המשפחתי".

בכל אשר פנתה נודעה ילנה כילדה טובת מזג, "נשמה טהורה". כאחותה, הייתה נערה גבוהה ויפת מראה, אדיבה לחבריה הרבים ולבני משפחתה – אהובה ומחוזרת בכל מקום.

בערב שישי י"א בסיוון תשס"א (01.06.2001) יצאה ילנה לחגוג את יום הולדתה של אחותה יוליה. הן באו לדיסקוטק "דולפי" הסמוך לדולפינריום בתל אביב. את השעות שקדמו לאירוע העבירה ילנה בביתה עם אימה ואחותה. השלוש מדדו שמלות והצטלמו – שעות החסד האחרונות שידעו יחד. בשעה ששתי האחיות עמדו בתור לדיסקוטק, התפוצץ מטען חבלה אשר נשא על עצמו מחבל-מתאבד פלסטינאי. בפיגוע זה נפצעו רבים ו– 21 בני אדם נרצחו, רובם צעירים שטרם מלאו להם 18 שנה ובהם גם ילנה ואחותה.

ילנה הייתה בת 18 במותה, הותירה אם ואח. היא הובאה למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב, לצד אחותה יוליה.

לאחר מותן כתבה אמן של ילנה ויוליה, אלה, מכתב נרגש שפורסם בתקשורת. המכתב יועד לאחיה ולאחיותיה היהודים והלא יהודים באשר הם. במכתב מקוננת האם על מות בנותיה בצד תיאור התחייבותה המתמשכת לארץ ישראל. "אל תפנו את גבכם לישראל", היא קוראת, "ילדים חפים מפשע נהרגים כאן… ילדיי נרצחו… חטאם היחיד שהם רצו לחיות, ללמוד, לצחוק ולהקים משפחה. העולם צריך להתעורר!"

מדבריה עולה עוד כי הגעגועים לבנות הם לבלי נשוא. החברים והחברות הרבים, המורים וכל מי שהכירו את השתיים – ממשיכים לבוא לבקר, מסרבים להאמין, מנסים לתמוך ולהמשיך בצו החיים.