יצחק דרקסלר ז"ל

אודות

בן שרה ויהודה. נולד בשנת תשי"א (1951) ברעננה. ילד שני להוריו. אח של בת שבע ואסתר.

גדל והתחנך בבני ברק. למד בבית הספר "חוג חתם סופר יסודי ה" בעיר, המשיך ללימודים בישיבת "טשיבין" ואחר כך בישיבת "ערלוי".

יצחק היה דור שני לשואה. הוריו עלו לארץ מהונגריה והחיים בבית התנהלו בצל אירועי השואה והזיכרונות הקשים שליוו אותם מאותם הימים, אך עם זיקה גדולה מאוד לדת וליהדות כגורמים אשר הצילו אותם מהתופת הגדולה.

יצחק היה ילד חברותי, פטריוט וציוני משחר נעוריו. ראה בשירות בצה"ל חובה באומרו כי אין לדור שלו הזכות שלא להתגייס לצבא, וכי ללא הצבא אין למדינת ישראל זכות קיום.

בשנת 1969 התגייס לצה"ל, ובכך חבר לחבריו החרדים שרצו בשירות משמעותי כלוחמים. שירת בגדוד 50 בחטיבת הצנחנים. מכריו סיפרו שנהג לשתפם בסיפורים על ההתנגשות בין עולם הדת ובין השירות הצבאי והאימונים במסגרתו. גם לאחר שחרורו מצה"ל המשיך בשירות מילואים פעיל בחיל השריון ואף היה ממקימי חטיבה 679, חטיבת מילואים של החיל.

לאחר שחרורו החל יצחק בלימודי טכנאות חשמל, כשהוא משקיע את כל זמנו ומרצו בלימודים, ובסיומם החל לבנות לעצמו קריירה בתחום.

במרץ 1973 הוא מיסד את הזוגיות שבנה עם רבקה בחירת ליבו, והשניים הקימו את ביתם בבני ברק.

בשבת י' בתשרי, יום כיפור תשל"ד (6 באוקטובר 1973), עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בזמן שהתפלל בבית הכנסת קיבל יצחק צו שמונה ונקרא להתייצב לצד חבריו ליחידה ולקחת חלק בקרבות הבלימה ברמת הגולן מול החזית הסורית. הוא נפרד מרבקה, אשר הייתה בהיריון עם בכורתם, ויצא למילואים כשהוא נחוש לסייע בהגנה על הארץ ויושביה.

למחרת, ביום ראשון, הוא נפצע באורח קשה מאוד בקרב על נַפח ברמת הגולן, כאשר פגז מטנק סורי פגע במיכל הדלק של הטנק בו היה. המיכל התפוצץ והטנק בער, אולם הוא הספיק לצאת מהצריח הבוער ברגע האחרון כשכל גופו כוויות וראייתו פגועה. יצחק נאסף ע"י חיילים סורים וכששמע כי הם משוחחים ביניהם בשפה הערבית, הצליח לקפוץ מן הרכב ולהימלט על נפשו.

הוא פונה לבית חולים שדה באזור מחניים ומשם הובהל לטיפול רפואי ממושך בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, שם עבר מסכת ארוכה של טיפולים וניתוחים כשרבקה עומדת לצידו כל העת, מסייעת ותומכת בו ככל יכולתה. בזמן שהותו בבית החולים נולדה צירה, בתם הבכורה, ויצחק סיפר כי הרצון לראות את בתו שאך נולדה הוא שסייע לו לעמוד בטיפולים שעבר באותה תקופה.

בתום תקופת טיפול ממושכת, עבר לשיקום ב"בית קיי" בנהריה, כשהוא איתן ונחוש בדעתו להתגבר על הקשיים שהציבה בפניו פציעתו ולהתקדם בחייו.

כך, במהלך השנים שחלפו, הוא חזר לתפקוד מלא והקים עם רבקה משפחה לתפארת, כאשר אחרי צירה נולדו להם חמישה ילדים נוספים - דב, חיים, חזי, נחמן ובנימין. הוא היה איש משפחה מסור ואוהב. גילה את החדווה שבשהייה במחיצת ילדיו והיה אכפתי וקשוב מאד לצרכיהם.

יצחק למד הנהלת חשבונות ועבד כאיש כספים וכגזבר במקומות שונים. בתפקידו האחרון שימש כחשב רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

יצחק אהב לטייל ובני המשפחה נהגו לטייל הרבה, בעיקר טיולי מורשת ו"הליכה מאנדרטה לאנדרטה" במטרה לכבד את זכר חללי מערכות ישראל ולהכיר את סיפורם. הוא היה בעל לב רחב, נדיב ואוהב את הבריות. בהיותו בעל יכולת נתינה אינסופית, בילה זמן רב במתן סיוע ועזרה לכל מי שהיה זקוק לכך. היו לו ידיים טובות והוא נהג לתקן הכול בבית בעצמו.

אוהביו מתארים אותו כ"מאה אחוז חרדי ומאה אחוז ציוני" - תיאור אשר הולם את העשייה ללא לאות שלו למען המדינה ולמען שילוב החרדים בצה"ל. כך, פעל מול משרד הביטחון להקמת גדוד הנח"ל החרדי, השתתף בפגישות שהתקיימו בנושא ואף עבד במשרד הביטחון זמן מה וסייע בהקמת המערך. כמו כן, פעל להנצחת הלוחמים החרדים שנפלו במערכות ישראל וראה ערך עליון בהנצחת פועלם וזכרם, כמי שתרמו וקיפחו את חייהם למען המדינה וקיומה. מאבקו נשא פרי, ולאחר פטירתו, בשנת תשע"ט (2019) ערכה עמותת "נצח יהודה" הפועלת לשילובם של בחורים חרדים במסלולים שונים בצבא טקס ייעודי ביום הזיכרון להנצחת החללים החרדים.

יצחק המשיך והתנדב לשירות מילואים בצה"ל, חרף פציעתו הקשה. הוא שירת כלוחם ביחידת המילואים בה שירת בעת פציעתו, חטיבה 679 של השריון והיווה עבור חבריו ליחידה קמע, מודל לחיקוי. נחישותו, עוז ליבו, היאחזותו בחיים והעובדה כי אינו מוותר לעצמו, בחיים כמו גם במשימות הצה"ליות, היוו מקור השראה עבור חבריו לשירות.

בשנים האחרונות לחייו זכה לנכדים, ואהב לבלות איתם.

עם השנים חלה הידרדרות במצבו הבריאותי בעקבות הפציעה והוא אושפז בבית החולים לתקופות ארוכות. רבקה סעדה אותו עד יומו האחרון עם המון אהבה וחמלה.

יצחק דרקסלר נפטר ביום כ"ט בניסן תשע"ח (14.4.2018). בן שישים ושש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול, הר המנוחות בירושלים. הותיר אחריו אישה, בת וחמישה בנים, נכדים ואחיות.

כתב הבן חזי: "שלושים שנים אחרי שסבתא שרה עלתה לרכבת האחרונה לאושוויץ חסרת כל, הבן שלה וחבריו לחמו בגבורה עילאית כנגד אלו שביקשו לחסל את העם היהודי – אבל הפעם בצבא יהודי במדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. ולמרות הכאב, למרות האבדות הרבות ולמרות הפצע שלעולם אינו יגליד – יכולנו להם. אחיותי ואחי למשפחת השכול. אני עומד פה היום... בגאווה גדולה כבן לחלל חטיבה 679 המפוארת, כלוחם מילואים בצה"ל, כאבא לילדים שמתחנכים על אהבת העם והארץ. עומד זקוף קומה במדינה יהודית ריבונית ודמוקרטית בארץ ישראל. כך היא גאולתן של ישראל".

במכתב תנחומים למשפחה השכולה שכתב ראש הממשלה בנימין נתניהו, נאמר: "יצחק היה סמל למסירות הנפש בעבור עמנו ומדינתנו – בן תורה, איש הציבור החרדי, שהשתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים... פציעתו הקשה מאוד של יצחק הותירה אותו נכה אך הוא לא הרים ידיים, וחזר לחיים פעילים... מעל לכול היה יצחק איש משפחה למופת... מי ייתן שתמצאו נחמה בהמשך לכידות המשפחה, בערכים הנפלאים שיצחק הותיר אחריו ובתרומתכם הברוכה לחברה הישראלית".

בטקס יום הזיכרון לשנת תשע"ט 2019 נשא נשיא המדינה, ראובן ריבלין, את הדברים הבאים: "יצחק דרקסלר היה בן עשרים ושתיים כשנפצע קשה בקרב ברמת הגולן, טיל סורי פגע ושרף את הטנק שלו. הוא שרד אך סבל מכוויות בכל הגוף.

יצחק דרקסלר, הטנקיסט החרדי מבני ברק נשא את צלקות הקרב ולא הפסיק לרגע להילחם, הוא נלחם על שיקומו שלו, הוא נלחם להנצחת הנופלים החרדים וגם אני נפגשתי איתו סביב שאלה זו. נאבק לגיוס צעירים מהעולם החרדי ואף היה ממקימי גדוד הנח"ל החרדי. כשהלך ברחוב עם החליפה והכובע איש לא ראה מאחוריו את הטנק השרוף, את הלהבות, את רגעי האימה ואת זעקות הכאב. השנה, ארבעים וחמש שנה מתום המערכה, נפטר יצחק מפצעיו. וכמוהו רבים בינינו נושאים עדיין את אימת המלחמה, מי בגוף, מי בנפש ומי בשניהם".