יצחק ניסנבוים

אודות

הרב יצחק ניסנבוים נולד בבוברויסק, בלארוס לאביו אברהם ליפמן, ולאימו, חנה. מרבית ממשפחת אביו היו חסידים, אך למרות זאת חינוכו של הרב ניסנבוים היה אצל "המתנגדים" (לימים העיד שספג משני העולמות). אביו נפטר כשהיה ילד (תרמ"ב), וכעבור שנתיים עבר לישיבה ליטאית. בתקופה זו התוודע לראשונה לספרות ההשכלה העברית ולסופריה: קלמן שולמן, סמולנסקין ולילנבלום. כמו כן אהב ללמוד תנ"ך ולשמוע דרשות של "מגידים". כשהיה בן 15 החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם למד אצל הרב חיים סולובייצ'יק והנצי"ב. בשנת 1885 עבר לבית מדרש אחר, שם המשיך להתוודע לספרות השכלה עברית (למשל, כתב העת האסיף). ב-1886 עבר לוילנה והחל ללמוד תורה בצורה אוטודידקטית, כך שאת עיקר השכלתו התורנית רכש מלימוד עצמי. ב-1887 הצטרף לחובבי ציון שבמינסק, ושנה לאחר מכן נשא לאשה את שינה-לאה. בתקופה זו המשיך להעמיק את ידיעותיו גם בתחום ההשלכה הכללית - הוא עיין בכתבי משה מנדלסון, נחמן קרוכמל, שי"ר ובכתבי עת כגון: כרם חמד, ביכורי העתים, המגיד ועוד.

בשנת תרנ"א הוקמה בישיבת וולוז'ין אגודת נצח ישראל. אגודה זו, שהייתה חשאית וטקסית, שמה לה למטרה את ישוב ארץ ישראל, כל זאת על טהרת הקודש ועל בסיס התחדשות מוסרית. באותה שנה הקים הרב ניסנבוים את "אגודת שפה ברורה", שפעלה במסגרת "נצח ישראל". בתרנ"ב נסגרה ישיבת וולוז'ין, וכך כתב הרב ניסנבוים:

"כידוע נסגרה "ישיבת וולוז'ין" באמצע חורף תרנ"ב. התלמידים נתפזרו לכל רוח. מהם ששבו לביתם ומהם שנסעו לאכסניות אחרות של תורה, ובאו אז גם רבים מחברי "נצח ישראל" אלי למינסק, וביניהם ח. נ. ביאליק ובידם החלטת ה"מרכז" למסור את ההנהלה אלי ולשני אשר איתי בעיר".

דרך פעילותו ב"נצח ישראל" העמיק את מעורבותו בנעשה בפרויקט הציוני. בשנת תרנ"ג הצטרף ל"מרכז רוחני", שייסד הרב מוהליבר והיה למזכירו של מוהליבר. (המרכז-רוחני הייתה סיעה ב"חיבת ציון", שהיוותה בסיס להקמת "המזרחי" ב-1902). עם הופעתו של הרצל על הבמה הציבורית-ציונית, שימש הרב ניסנבוים כמקשר בינו ובין חובבי ציון ברוסיה, ופעל בקדחתנות למען הצלחתו של הקונגרס הציוני הראשון. בתקופה זו כתב גם באופן קבוע בהמליץ.

לאחר פטירת בנו ולאחר פטירת הרב מוהליבר (1898) החל לעבוד ב"וועד האודיסאי" כמבקר-נוסע. במסגרת עבודה זו היה עליו לנוע ארבעה חודשים בשנה בין ערי רוסיה ופולין ולבקר את פעולת העסקנים הציוניים. עד חורף תרס"ט, אז הפסיק פעילות זו, הספיק לבקר קרוב ל-200 ערים ברוסיה ובפולין. במהלך תקופה זו (תרס"א) עבר לגור בוורשה, ועסק גם בה בדרשנות ובהטפה לציונות.

ב-1902 ייסד הרב ריינס את המזרחי. על אף שהיה ציוני-דתי, תמך ברעיונות התנועה החדשה ואף עזר בגיוס חברים אליה, הרב ניסנבוים לא הצטרף לתנועה. סירובו להיות מזוהה פוליטית נבע מהמחשבה שבכך השפעתו בתוך התנועה הציונית תגדל, וכן כיוון שחשש שהצטרפותו לתנועה החדשה תתפרש כהכרה בהפרדה בין דת ולאומיות. הוא טען כי ציוניותו קודמת למזרחיותו. בפולמוס הציוני על אודות תוכנית אוגנדה, בעוד מרבית נציגי המזרחי הצביעו בעד התוכנית, הרב ניסנבוים התנגד לה בחריפות.
קבוצת צירים בקונגרס הציוני השמיני 1907.
מבין היושבים: הרב קובלסקי, הרב יצחק ניסנבוים, ה. פרבשטיין, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, ש. פ. רבינוביץ (שפר)

הרב ניסנבוים ביקר בארץ ישראל ב-1905, ועמד על האווירה הקשה ששררה בארץ באותם זמנים, בכל מה שנוגע לשאלת הפועל העברי והעסקתו אצל האיכרים בני העלייה הראשונה. כשחזר לוורשה הפסיק את פעילותו בוועד האודיסאי, והמשיך, ביתר שאת, לדרוש למען ארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם הראשונה חל מפנה ביחסו כלפי "המזרחי" והוא החל לפעול במסגרתה. הוא שימש כפעיל מטעמה במשרד הארצישראלי.

ב-1923 חלה הרעה חמורה במצב בריאותו למשך מספר שנים - הוא חלה במחלת לב ועיניים והיה תשוש פיזית ונפשית. בתקופה זו המשיך לכתוב ולהביע את משנתו האידאולוגית. בשנת 1937 התמנה לכהן כנשיא המזרחי בפולין. הוא נשאר בפולין בעת הכיבוש הנאצי, גורש עם בני משפחתו לגטו ורשה, ושם מצא את מותו. בשנה הראשונה למלחמה אמר באחת הישיבות: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קדוש השם במוות. לפנים דרשו אויבינו את הנשמה והיהודי הקריב גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו - לשמור חייו". על שמו נקרא הקיבוץ בארות יצחק.

בסוגיית מאבקה של תנועת המזרחי בחילון אחז הרב ניסנבוים בעמדה פרוגרמטית. הוא ערך הבחנה בין התנהגות בזמן חירום להתנהגות בזמן שלום, בנוגע ליחס של היהודי אל הגוי בארץ ישראל. בזמן מלחמה, כמו בזמן כיבוש הארץ על ידי יהושע, הצטווה האחרון להכחיד את עממי הארץ. אך בתום הכיבוש גילה עם ישראל סובלנות לנוכחותם של הגויים בארץ ישראל. כך גם בתקופת בית שני, בזמנים של רגיעה לא הוטלו מגבלות על רכישת קרקע בארץ ישראל על ידי גויים, בעוד שבזמן הכיבוש הרומאי נאסר למכור קרקעות ואף להשכיר בתים לגויים. את ההבחנה בין זמן שלום וזמן חירום התיק הרב ניסנבוים לתקופתו, בקביעתו כי זמן בניית הבית הלאומי בארץ ישראל הוא זמן חירום ולכן יש להתחשב בצרכי היישוב. אף על פי כן, אין זה אומר שהתחשבות זו צריכה להיות טוטאלית. הרב ניסנבוים מצביע על כך שבתקופת בית שני, גם בזמני חירום, בתקופות כלכליות קשות, חז'ל לא ביטלו את התרומות והמעשרות למרות שהיה חשש שחיוב זה יבריח יהודים מהארץ. באותו אופן, אף על פי שבניית הבית הלאומי הוא זמן חירום, המחייב עבודה עברית, אין להתיר חילול שבת. בנוגע לפולמוס החלוקה סבר הרב ניסנבוים, בניגוד לרבים מרבני הציונות הדתית, כי נושא זה הוא פוליטי ואין לו משמעות הלכתית.

הרב ניסנבוים הרבה לעסוק בקשר שבין דת ולאומיות. בספרו "מסורת וחרות" ניסח את השקפת עולמו כך: "הדת מעמידה במרכז העולם את האלוהות, הלאומיות מעמידה במרכז את הלאום, והיהדות ההיסטורית המעמידה במרכז עולמה את האלוהות, והלאום כאחת אומרת:'בראשית ברא אלוהים' - בשביל ישראל שנקראת ראשית, דתית-לאומית היא מראשית יצירתה. הדת והלאומיות כתואמות נולדו בקרב העם העברי ויחד הן גדלות ומתפתחות". תפיסתו של הרב ניסנבוים את הלאומיות היהודית ניצבה בין עמדותיהם של אישים כגון הרב ריינס וזאב יעבץ ובין הרב קוק וחוגו. בעוד הראשונים סברו כי ניתן להגדיר את הלאומיות היהודית במונחים לאומיים מודרניים, הרי שהאחרונים השתמשו במערכת מונחים פנים יהודיים ואיזוטרית (סמלים קבליים, נוכחות אלוהית נסתרת בתהליך המשיחי ובאומה היהודית). עמדתו של הרב ניסנבוים (כמו גם זו של הרב סולובייצ'יק) הייתה עמדת ביניים. הרב ניסנבוים סבר כי ההתגלות האלוהית ייחודית לעם ישראל בלבד, ובכך ישנו הבדל אונטולוגי ודתי בין ישראל לבין אומות העולם. אך, בניגוד לרב קוק, לא הפליג מעבר לכך מבחינה מיסטית, כך שהרטוריקה בה השתמש הייתה ארצית, גם אם רומנטית. עד מלחמת ששת הימים הציונות הדתית נטתה יותר לכיוון הדגם של הרב ריינס והדגם של הרב ניסנבוים. כך נעשה שימוש רב בביטויים כגון "רוח האומה" ו"נשמת האומה" (בניגוד ל"כנסת ישראל", שהוא ביטוי מיסטי-קבליסטי). לאחר ששת הימים החלה להוביל הטרמינולוגיה ההגותית של הרב קוק. תמונה
תאריך לידה: תרכ"ט

תאריך פטירה: תש"ג