יקותיאל דרורי ז"ל

אודות

יקותיאל (קותי), בן יונה ואברהם, נולד ביום ג' בטבת תש"י (24.12.1949) בבני-ברק. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלות", המשיך את לימודיו בישיבת "בני עקיבא" בנתניה ואחרי-כן סיים את לימודיו בישיבה המקצועית "כפר סיטרין". קותי היה תלמיד שקדן, אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ונטל חלק פעיל בכל פעולותיה. במהלך לימודיו בפנימיות, הקפיד לשמור על קשר עם משפחתו ועם חבריו מהתנועה בבני-ברק. בואו הביתה לשבתות היה חג למשפחתו ולמקורביו.

קותי היה אוהב-חיים. ידע תמיד לחייך ולצחוק, ובצחוקו הדביק את הסובבים אותו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו וקשור למשפחתו בכל לבו - גם לקרובים-רחוקים.

הוא הסתפק במועט ושמר על פשטות-הליכות, למרות שיכול היה לזכות בעזרה כספית ניכרת מהוריו.

הוא הקפיד על קיום המצוות וראה בערכי היהדות ערובה לחוסנם של עם ישראל ושל מדינת ישראל. בגלל אהבתו את הארץ ונטייתו לחקלאות, העדיף ללכת לקיבוץ. שלוש שנים עשה בגרעין "גלבוע" של "בני-עקיבא", תחילה קיבוץ שדה-אליהו שבעמק בית-שאן ואחרי-כן בקבוצת עלומים שבנגב, אליה העתיק את מגוריו לאחר שסיים את שירותו הצבאי.

יקותיאל גויס לצה"ל בסוף יולי 1968 והתנדב לנח"ל. לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם במקצוע מכונאי-רכב, סיים קורס למקצועות טנק "סנטוריון" ונתמנה לטען-קשר בטנק זה. מפקדו העיד עליו, כי היה איש צוות טנק מצטיין ואהוב על חבריו ועל מפקדיו.

לאחר השחרור משירות סדיר הצטרף לקבוצת עלומים והיה מועמד לחברות בה. כשהיה בן 23, כמחצית השנה לפני שנפל בקרב, נסע לחוץ-לארץ לחתונת דודנו, וניצל את שהותו שם לטיולים ברחבי ארצות-הברית ואירופה. הוריו מעידים עליו, כי עם כל הנאתו מהטיול, לא ידע את נפשו מרוב אושר כאשר חזר ארצה.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נמצא קותי עם יחידתו במחנה ברמת-הגולן.

ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע בקרב באזור מחנה נאפח. תחילה לא נמצאה גופתו והוא הוכרז כנעדר ואחרי כן כנעלם.

ביום 4.3.1974 נמסרה להוריו הודעה על מציאת גופתו, והוא הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים.

השאיר אחריו אב, אם ושני אחים.

לאחר נפלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

ב"עלומון" - ביטאון קבוצת עלומים, כתב חברו: "...כזה היה קותי: מחד, שמחת-חיים, שמחה במסיבות ובחגיגות, שמחה בחתונות ובאירועים משמחים אחרים; ומאידך, רצינות בולטת באסיפות חברים, בהחלטות ובעבודה... אי-חברותו מהבחינה הפורמלית בקבוצה לא מנעה ממנו להתערות בחייה, להיות אחד ממנה מכל הבחינות ובכל המובנים".