מור יהודה אלרז הי"ד

מלי ברשישאת לסרי

אחד הפיגועים הקשים ביותר שעברנו כתצפיתניות באותה תקופה שפתחה אחריה שורה של פיגועים…

בתור אחת שהייתה בתצפית יכולה להעיד עליו שהיה נראה כי לא פחד מכלום העיקר להגן במיוחד על תושבת הגוש שנהרגה גם הוא והנהג שלו.
אירוע שחקוק חזק בזיכרון :(
יהיה זכרם ברוך

קצין צעיר שהגיע למחלקה של מור שיתף כיצד מור קיבל את פניהם של הקצינים החדשים בחיוך ובחום, ואף העביר להם את תפיסתו: "זה לא החיילים שלכם, זה הגב שלכם. זה הלב שלכם, זה הרגליים שלכם. בלי החיילים שלכם אתם כלום".

אלירן עמרם

קודם כל געגועים אליך קרמר. מור הוא בהחלט מצפן בחיים של כולנו. הייתי המ״כ האישי שלו אבל נראה לי שלמדתי ממנו הרבה יותר. לכולם יש סיפורי המפקד מור, הקצין, האגדה. אני זוכר רק את מור הילד-חייל שהולך אחריי בתרגיל פרט לבדו וצוער את הפקודות. תרגיל אחרי תרגיל, לא מתעייף ולא מוותר וכל שאר החפשים (סליחה אודי) יושבים על החול מאחור. מצפן לכל החיים

גלעד פלדמן

היי נורית,
מפקד יקר ואהוב מקצוען אמיתי
אני זוכר איך בסוף כל יום לאחר הפעילות
בנצרים היה חשוב לו לקבל תמונת מצב על כל חייל וחייל - היה כועס עליי שהייתי אומר חיילים ולא לוחמים היינו עוברים כל הלילה על הרשימות לראות שכולם אכלו ישנו ושלא יחסר להם כלום. בחגים היה דואג לתרום מכספו לחיילים בודדים מהפלוגה כדי שלא יחסר להם כלום.
הרבה נאמר ונכתב על מור, מפקד למופת ומעל לכל אדם משכמו ומעלה אשרי ההורים שזכו וגידלו אחד שכזה.
יהי זכרו ברוך!

קובי פרטוש

מור אלרז היה מ״כ שלי במסלול.. בחור צנוע שקט חדור מוטיבציה בצורה בלתי רגילה. היה אדם משכמו ומעלה עשה הכל בשקט ובנועם וכך גם נהג עם חייליו. היה לו לב זהב ידע להקשיב והבין את החיילים ובאמת אהב אותם. הוא הרגיש שכל רגע שהוא על מדים הוא בשליחות שאותה הוא חייב לבצע על הצד הטוב ביותר בלי עיגולי פינות.

לא אשכח שביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נסענו יחד לכפר ויתקין לעמוד דום ולהצדיע ליד מצבה של חלל גבעתי - וכשהגענו אף אחד לא עלה לקבר והיינו שם לבד. מור התעקש לעמוד שם בדום מתוח ליד הקבר עד שכל מי שהיה בסביבה עזב את המקום. ואז אמר לי את המשפט שלא אשכח אף פעם:

״כשאנחנו על מדים אנחנו הפנים של צה״ל והחוזק שלנו נמדד בנחישות לבצע כל משימה ולא חשוב איזו מוטלת עלינו״.

יהי זכרו ברוך

יניב פוגל

הבחור הזה שמצולם לידי - רס״ן י׳. ביום יום שלו הוא קצין בסיירת מטכ״ל שעושה דברים טובים לעם ישראל ושהשתיקה יפה להם.
בימים האלה התנדב לעזור למלחמה בקורונה כקצין קישור למשל״ט או כמו שאני קורא לו ״שגריר וולפסון במשל״ט״
והוא כזה שיודע ״לגרום לדברים לקרות״
באחת משיחות הערב שלנו סיפר על עצמו. גדל בגוש קטיף התייתם מאימו ז״ל כשהייה בן 12 באחד הפיגועים בגוש.
ומסתבר שהכיר את חברי היקר רס״ן מור אלרז ז״ל שנהרג שם.
איך הכיר? היה לו שבר בשתי ידיים עם גבס . אחרי תאונה . היה צריך לעלות על טיולית צבאית שמטלטלת את החיים ובמקרה שלו את הידיים המגובסות .
מור בתור מ״פ ראה אותו, הבין מיד את האירוע הטראומטי שמחכה לו בטילטולית . ולקח אותו בג׳יפ לבית.
חוויה בלתי נשכחת לבחור... ומראה שוב את טוב ליבו המיוחד של מור אלרז... למרות שלקחת אותו בג׳יפ לא בדיוק מתיישב עם חוקי הצבא אבל בטוח מתיישב עם חוקי מור... לעזור לכל אדם ולא משנה מה הסיטואציה.
לנורית ושמעון היקרים - ליבי אתכם תמיד ובמיוחד בימים אלו.
יהי זכרו ברוך

עופר יהודאי

"אני באמת משוכנע שמתוך השכול העמוק וההתמודדות איתו נרקמה שותפות וחברות שלא היתה שורדת את הזמן והמשברים שעברנו בכל סיטואציה אחרת. מור ז״ל השאיר אחריו מורשת מפוארת בהרבה תחומים וגם כאן חתום על שמו".

מאת חייליו

דרכך היא צוואתנו, ואותה נמשיך לשמור ולקיים, תהיה בטוח בכך. זקופי קומה ומורמי ראש נמשיך בנתיב אותו סללת, מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכך. דמותך תעמוד תמיד לנגד עינינו, בכל אשר נפנה… תהיה בטוח שכשאתה שם למעלה משגיח עלינו במרומים, אנחנו כאן למטה נמשיך לבצע את משימותינו בצורה הכי טובה, כפי שאתה היית דורש ומצפה מאתנו."

נורית - אמא של מור

תמונה של אמא
כשאני מביטה אל תמונתך
אני רואה את זיו פניך
את החיוך הקורן וגומות החן .
כשאני מביטה אל תמונתך
אני רואה את התקוות והחלומות שנגוזו
את הכאב והגעגועים, את התוגה וחוסר האונים .
כשאני מביטה אל תמונתך אני יודעת שאורך לא כבה ,
דמותך מלווה את צעדי ומאירה לי את הדרך .
כשאני מביטה אל תמונתך אני מנסה לדחוק את התסכול והאובדן , להמשיך הלאה , אך מבינה שאת השלווה והנינוחות הפרה תחושת הסתמיות .
צעיר לנצח תשא בני אהובי ואני אתעטף ביגוני .

שרון ליבוביץ

מור היקר נשאר צעיר ויפה על מדים עם עיניים שמחייכות באהבה ומכילות כל אדם . הסיטואציה הזכורה לי ביותר היא ההכרות הראשונית במיונים עמדתי ראשון והוא הבא בתור ישר מרעיף אהבה ומאז תמיד היה חבר ואדם מדהים לכולנו... וכמובן נכנסים לאוהל ומור ישוב על המיטה ומשפצר את האפוד בדיגום מושלם שהיה טבעי לו ומרים את הראש וקורא לייבוווו... אז כל שנה נפגשים בבית הקברות בקרית אתא ולהביט באימו נורית כמה חוזק ואור ויש שם הרבה שמזכיר ומשהו שנותן להתגעגע ולחוות את מור קצת יותר. מתגעגעים וזוכרים תמיד

בת דודתו - סיגל אבנר

אני זוכרת את היום ההוא כאילו היה אתמול, גרתי אז בקרית מוצקין, השעה היתה 7 בבוקר, אמא התקשרה, שאלה אם הכל בסדר ואיך הילדים, מיד הבנתי שמשהו קרה... ממתי אמא מתקשרת על הבוקר כשהיא יודעת שזה בדיוק הזמן שאני מכינה את הילדים לגן, כן הם היו אז בגן, עוד מעט שניהם חיילים.... ואז הבנתי שמשהו קרה וצעקתי אמא מה קרה? היא אמרה: מור נהרג.... לקח לי כמה שניות להבין שהיא רצינית, וכמה דקות לעכל.... כמה שעות, ימים או שנים... אמרתי לה - חכי! ניתקתי את השיחה, לקחתי את הילדים לגן מהר ככל שיכולתי.. וחזרתי לאמא בטלפון, ואז שמעתי את כל הפרטים, וכמובן הגעתי... הגעתי לבית מלא אנשים, עד אפס מקום, כולם בכו, התחבקו, בכו ושוב התחבקו... הסתכלו בתמונות, היו שם גם אנשים עם מדים.. והכל היה בליל שעם השנים נשאר כתמונה, ויותר כרגש כואב...
שמעון ונורית דודים יקרים, אין בשפה העברית או בשפה בכלל מילים לנחם, לתאר, לעודד.. וגם אי אפשר - ואולי טוב שכך...
מור היקר - יזכר אצלנו תמיד בליבנו, הילד שישבנו יחד בסוכה, עם חיוך ענק וגומות לבביות, שאכלנו אצל מרגלית השכנה ביחד לחם מטוגן בחופש.... ילד שהביא שמחה לכל סובביו ונטע אותה עמוק בליבנו. ואני חושבת לעצמי, במרוץ החיים המטורף של כולנו, כל אחד עם החיים שלו... נפגשים כל שנה, פעמיים בשנה וחווים את הרגעים, הימים, השנים - ביחד.
אני מדליקה נר, צבעוני, לכל גווניך היפים והאור שהפצת בסביבתך.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים....
בדמעה.

אסף פריאל

אדם משכמו ומעלה, הרבה לפני המפקד והלוחם המעולה שהיה. כמו הבושם שעל-שמו נקרא - נדיר ומיוחד במינו. אין לי ספק שלו היה עימנו, היה היום בתפקיד בכיר, בצבא או מחוצה לו. יהי זכרו ברוך.

אמא

הולכת לטקס יום הזכרון בבית ספריך , בוהה בטקס וחושבת על הימים
שאתה עמדת בטקס וקראת את" מסדר הנופלים" ועכשיו אני בצד השני של המתרס
אוהבת אמא

https://www.mako.co.il/study-career-career/articles/Article-ec3e6e31a66b171027.htm

"המציאות החדשה בלי חבר הילדות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי היא מציאות שלא ניתן להתרגל אליה"
"בפברואר 2002 התעוררתי ליום קשה. חבר קרוב שלי עוד מימי חטיבת הביניים, מור יהודה אלרז ז"ל, נהרג בסמוך לציר כיסופים יחד עם הקשר שלו, אמיר מנצורי ז"ל. השניים הוקפצו לגזרה לאחר שמחבלים ירו לעברם. מור החל לירות לעבר המחבל יחד עם חייליו, המחבל נפגע ונפל לקרקע, אבל אז התפוצץ המטען שהיה על גופו. מור נפצע אנושות. כוחות ההצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי ולאחר מכן העבירו אותו לסורוקה, שם נקבע מותו.

את האובדן קשה לתאר במילים. המציאות החדשה בלי חבר הילדות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי היא מציאות שלא ניתן להתרגל אליה. השקעתי שעות רבות יחד עם עופר יהודאי, חבר מימי הצבא, בעריכת סרט לזכרו של מור. את עופר הכרתי אמנם לפני שמור נהרג כי שירתנו יחד באותה החטיבה, אך החברות ביננו התחזקה דרך השכול.

לימים עופר ואני המשכנו לשמר את הקשר ושיתפנו זה את זה ברעיונות שלנו. יחד התחלנו בתהליך הפיתוח של הסטארטאפ אינראקטיב (InnerActive). התמודדנו עם אתגרים לא פשוטים ומשברים רבים, אך העובדה שהיינו נחושים לא לוותר ולהצליח הובילה לכך שהחברה שהקמנו נרכשה על ידי חברת Fyber הגרמנית. כשנה לאחר מכן, מוניתי למנכ"ל החברה הרוכשת ועופר מונה לנשיא. אחרי שגם זו נמכרה, הקמנו סטארטאפ חדש בתחום הרפואה הדיגיטלית, פארי (Pery). אני חי כל יום בתחושת חובה כלפי מור כי בלעדיו לא היינו חושבים על הרעיון להקמת החברה ולא היינו איפה שאנחנו היום.

ממור למדתי לדבר אל כל אדם בשפה שלו, לנהוג בתמימות וביושר ולהיות עם נתינה בלי סוף. אלו ערכים שכל מנהל צריך שיהיו לו, ולמור היה מכל אלה ויותר. אין אדם שלא זוכר אותו לטובה, ואני ממשיך ללמוד ממנו דרך כל מי שאני פוגש בדרך והכיר אותו. רוח הלחימה של מור היא רוח לחימה שכל חברה צריכה ליישם. אנחנו אולי לא בשדה הקרב, אבל אנחנו נלחמים על הכלכלה, לא מוותרים על ניצחון היזמות והחדשנות, על אף ולמרות הכל".

https://www.mako.co.il/nexter-news/Article-9922a96febc5f81027.htm?sCh=52eaa4cc62029310&pId=25483675