מיכל (מיכי) רואימי

אודות

מיכל רואימי או כמו שכולם כינו אותה - ״מיכי״, נולדה בעיר חיפה ובהמשך בעיר נשר, למשפחה בת 6 נפשות: אמא טל, אבא יורם והאחים עמרי, נעה ויואב. מיכל היא הילדה השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות. כבר בילדותה, ניכר היה שמדובר בילדה הרפתקנית, מלאת מרץ וכזו שרוצה לחוות כמה שיותר, ללא פחד או דאגות מיותרות.

בגיל 11 בלבד, התייתמה מיכל מאביה שנפטר מדום לב ולמרות הכאב הגדול, מיכי בחרה בחיים.



את הכאב והאובדן, תיעלה מיכל לטובת תפקידים משמעותיים בכל מקום אליו הגיעה. היא הדריכה בצופים (שבט כרמל), שם ביקשה וקיבלה להדריך קבוצת בנים צעירים בגילאי 10-11. את קבוצת הצעירים היא חנכה בדרך מלאת אהבה ודאגה ושמרה איתם על קשר רציף עד ימיה האחרונים.

כשהתגייסה לצה״ל, במסגרת שירותה בחיל האוויר, מיכי המשיכה לגעת באנשים, בתחילה בחרה להדריך על סימולטור ״קלע דוד״ ובהמשך את חיילות ההגנה האווירית, בקורס המקצועי אותו הן עוברות עם הגעתן ליחידה.



בשנת 2020, השתחררה מיכל משירות סדיר ויצאה לבדה לטיול הגדול בדרום אמריקה, עוד שלב של הוכחת בגרות רבה ויכולת להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים. גם בטיול הוכיחה יכולת מופלאה של יצירת קשר אמיתי, אנושי ועמוק עם אנשים חדשים. עם חזרתה לארץ, מיכי עבדה במלון ״בראשית״ במצפה רמון ובשנה האחרונה (2023), עברה להתגורר בתל אביב, שם עבדה במסעדת ה״מלכה״ של השף אייל שני.



לאורך שנות חייה, מיכל ניחנה בכישורי חינוך והדרכה והייתה לה היכולת לגעת בליבם של אנשים. מיכל הצליחה להפוך את החונכות לחברות עמוקה ודואגת. גם בקרב חבריה הקרובים היתה דמות מוערצת. לדברי אימה, רבים מאותם חברים ומאותן חברות שהגיעו להלוויה ולשבעה, סיפרו כי "היא היתה החברה הכי טובה שלהם". מיכל הצליחה לייצר אצל כל אחד ואחת תחושת ייחודיות ומיוחדות - להקדיש לכל אדם זמן איכות אמיתי וקשב רב.

חבריה מספרים שהיא מעולם לא אמרה להם מה הדרך הנכונה, אלא דגלה בליווי לאורך הדרך וידעה תמיד להרגיע ולספק עצות טובות.



למסיבת ה"נובה" שהתקיימה ב7/10, ירדה מיכי יחד עם חמש חברות טובות. שלוש מהן נרצחו ושתיים שרדו את התופת. בבוקר היום הנורא יצרה האם קשר עם מיכל שכתבה לה בתגובה: "אין לי קליטה, אני בסדר, לא לדאוג". לאחר זמן מה, כתבה מיכי הודעה נוספת עם המילה "חיה”… ומשם נותק הקשר. כמה אירוני שהמילה האחרונה אותה כתבה מיכל עסקה בחיים ולא במוות. כך ציוותה בחייה, כך מצווה היא במותה.



במשך שבוע שלם הוגדרה מיכל כנעדרת. בשלושת הימים הראשונים שהתה האם ובן זוגה בסמיכות לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, בהמתנה קשה לקבלת כל בדל מידע לגבי ביתה, כשבבית שלושת אחיה של מיכל הקימו ותפעלו חמ"ל דרכו יצרו קשר עם בתי החולים בארץ, עם גורמים רלוונטיים ביישובי העוטף וצפו בכל סרטון קשה שעלה לרשתות הישראליות והערביות, זאת במטרה לאתר ולו פיסת מידע אחת שתשפוך אור על המציאות החשוכה ועל תחושת חוסר הוודאות.



ביום שישי ה13/10 בשעה 18:00, שבוע ימים לאחר אותה שבת, קיבלה המשפחה את ההודעה הקשה בה התבשרו על הרצחה של מיכל. בהמשך לכך ובכאב לב, נקראו בני המשפחה לקיים את תהליך הזיהוי במחנה "שורה". שלב הזיהוי לווה ברצף של קשיים, החל מהעובדה שמיכל זוהתה אך ורק באמצעות סימני DNA וכלה בעיכובים רבים, קשיים טכניים ומאבקים אליהם נדרשה המשפחה על-מנת לקיים את תהליך הקבורה על פי תפיסת עולמם, בקבורה אזרחית.



מיכל נטמנה לבסוף בתאריך 15/10 בבית העלמין שבקיבוץ "החותרים", אותו בית עלמין בו טמון אביה יורם.



לצד הטבח הנוראי במסגרתו נרצחה מיכל יחד עם צעירים וצעירות רבים וטובים, אימה של מיכל, מציינת כי האדם נברא עם שתי עיניים, מקדימה ולא מאחור מתוך מטרה להביט קדימה, לשמר את החיים ולמצוא את נקודות האור גם בתוך האפלה הגדולה ביותר.



"אין לי ילד מועדף, כל אחד הוא משהו מיוחד בפני עצמו, כולם משלימים את עצמם לפאזל אחד. עכשיו כשמיכל לא כאן, חסר לי חלק בפאזל שלעולם לא יהיה שלם שוב” (טל, אימה של מיכל).



לפני אירועי ה7/10 וכל הנלווה אליהם, מיכי שיתפה את חברותיה כי היא שוקלת לחגוג את יום הולדתה במסעדת ה״מלכה״ בה עבדה בתקופה האחרונה. חודשיים אחרי אותה שבת הטבח, בתאריך 09/12 - יום הולדתה של מיכי, ארגנו לה חבריה וחברותיה חגיגה בדיוק כמו שהייתה רוצה לו היתה עוד בחיים. היו שם עשרות אנשים, חלקים מתוך פאזל שלם שמרכיב את חייה של מיכי. כולם הגיעו לזכור, להזכיר, לבכות ולשמוח. לשמוח כפי שמיכל שמחה. כולם הגיעו מתוך מטרה אחת-לבחור בחיים.



הגעתם של אותם אנשים מכל קצוות הארץ, אשר ליוו את מיכל בחייה, בהלוויה, בשבעה וביום ההולדת, רק מחזקים את התחושה שמיכי אמנם לא איתנו במימד הפיזי, אבל הנוכחות שלה, לעולם תשאר.



לזכר בתי, אחותנו, יקירתנו, לזכר החברה הכי טובה של כולם - לזכר מיכי.