מירה איילון הי״ד

"שמי הדס גולדין. כששמעתי שאישה בת שבעים נפצעה אתמול בכפר יובל מיד שלחתי למירה איילון הודעה. היא לא ענתה. אחרי כמה זמן הודיעו שהיא נרצחה.
אני כתבת במגזין 'נשים'. את מירה ראיינתי לפני החגים לכתבה על ההשפעה הנפשית ארוכת הטווח של חדירות מחבלים ליישובים. כנערה שגדלה בעצמה בתקופת פיגועים, עניין אותי מאוד לדבר על כך עם קהילות שונות. ראיינתי נשים שסיפרו לי איך קהילות צמחו מתוך המשבר, וכך הגעתי למירה.
היא הופתעה מאוד שצלצלתי, היא לא חשבה שמישהו זוכר את הפיגוע ההוא. דיברנו ארוכות והיא זכרה את הסיפור לפרטי פרטים למרות מרחק הזמן: בשנת 1975 התרחש פיגוע קשה בכפר יובל, מחבלים מלבנון לקחו בני ערובה עבור פיגוע-מיקוח, וכל זה קרה בדיוק כשמירה ילדה את בנה. מירה חזרה ממחלקת היולדות עם התינוק, כשהמושב מתאבל על שלושה הרוגים.
המושב נבנה וצמח מתוך המשבר. במשך עשרות שנים, מירה גידלה במושב חמישה ילדים. היא אמרה לי שהיא מצטערת שבאותן שנים לא הייתה יותר מודעות לטיפול רגשי. מירה הייתה גננת מיתולוגית ואהובה שחינכה דורות. היא ובעלה ניהלו משק של אלפי עופות. הם לא עזבו גם בימים האלה.
את הכתבה הגשתי בחול המועד סוכות. היא הייתה אמורה להתפרסם במגזין מייד אחרי החגים. אבל אחרי אירועי שמחת תורה, הכתבה נגנזה. שאר הכתבות באותו מגזין עברו שינויים והתאמות, אבל כתבה על חדירת מחבלים ליישובים במהלך ההיסטוריה – לא רצינו לפרסם. לא כי זה לא רלבנטי, להיפך, הפצעים הפתוחים החדשים היו כל כך כואבים, שזה נראה לא קשור...
ביקשתי ממירה תמונה. היא צילמה את עצמה ושלחה לי את התמונה הזו. אני מבקשת לשפוך אור על אישה יקרה ואנונימית, שכמעט נבלעה בבליל המלחמה הזאת, כמו רבים אחרים. היא מייצגת דור של חלוצים אלמוניים, דור של מסירות והתמדה של בוני הארץ בגבול הצפון. נוחי בשלום אישה יקרה".
הדס גולדין חגית ששר מגזין נשים