מירה שטהל הי''ד

כותבת גיסתה: ״…בשעות הקשות והארוכות מאד שעברו עלינו בממ"ד, עם סיוון הפצוע וחוסר האונים, חשבתי עליך. לא רק כי דאגתי נורא שלא שמענו ממך מהבוקר, אלא כי היה צורך להירגע ולהרגיע. עשינו נשימות (הרחנו את הפרח) יחד, כמו שלימדת את כולנו. נשארנו בלי המטפלת של המשפחה, זו שיודעת מה לעשות כדי להפחית דאגות וחרדה, זאת שיודעת להחליט. אם היית רואה את נעם, רתם, מורן ואלה היית גובהת מגאווה (לפחות 1.70). מלוכדים ואופטימיים ומלאי הכרת תודה על כל מה שקיבלו ממך. ובצדק….״