מירה שטהל ז"ל

זיו שטהל כתבה

מירה האהובה, תמיד צחקנו על התואר "גיסתי" שבו הצגתי אותך. אולי כי המילה גיסה לא מדויקת לקשר שלנו. אני מכירה אותך מגיל כל כך צעיר, בעצם רוב חיי. עוד לפני שנעם ואת הייתם זוג, היית המורה הנערצת לריקודי עם מהגרעין. כמה הייתי גאה כשגיליתי שאתם חברים. שהפכת בהדרגה לחלק מהשטהלים.
כמה אהבתי את השעות שלנו במרפסת שלכם על סיגריה (ואת עם כוס נס). מדברות על החיים. לפעמים כשכולם בשנצ של שבת, לפעמים בלילות שישי עד השעות הקטנות.
קשה להסביר את הקשר המיוחד איתך, את המקום שיש לך בלב של כל המשפחה שלנו. את הקשר המיוחד שהיה לך עם אמא שלי, שבניגוד לסריאוטיפ המקובל, אהבה אותך מאד מאד, ואת אותה.
בשעות הקשות והארוכות מאד שעברו עלינו בממ"ד, עם סיוון הפצוע וחוסר האונים, חשבתי עליך. לא רק כי דאגתי נורא שלא שמענו ממך מהבוקר, אלא כי היה צורך להירגע ולהרגיע. עשינו נשימות (הרחנו את הפרח) יחד, כמו שלימדת את כולנו. נשארנו בלי המטפלת של המשפחה, זו שיודעת מה לעשות כדי להפחית דאגות וחרדה, זאת שיודעת להחליט.
אם היית רואה את נעם, רתם, מורן ואלה היית גובהת מגאווה (לפחות 1.70). מלוכדים ואופטימיים ומלאי הכרת תודה על כל מה שקיבלו ממך. ובצדק.
מירה, הפעם הבומים לא היו דלתות נטרקות. הם היו אמיתיים, קרובים ומאד מפחידים. אין לי מילים טובות יותר כרגע לתאר את העצב וההלם. את המחשבה שאת לא כאן ולא תהיי אני עוד לא מצליחה לעכל ולשאת. אהבתי אותך גיסתי

חגית מימון כתבה

מירה שלי .
50 שעות התפללנו לנס.
50 שעות שהקרובים שלך עובדים ללא הרף למצוא אותך ומרימים כל אבן !
50 שעות שאני אומרת לשירלי שמסכנים המחבלים שאת חופרת להם במוח ללא הפסקה ועושה להם טיפולים.
לא ייתכן שהאישה עם הצחוק הכי מתגלגל והזוי בעולם תעלם לנו .
היית לי חברה מדהימה בשנים האחרונות.
הרגשנו אחת את השניה בלי לומר מילה.
דיברנו כל יום כמה פעמים ושיתפנו בשטויות הכי מטופשות ובבשורות הכי קשות.
תמיד היית חייבת לשאוב אבק תוך כדי ... או להוציא את הכלבים .. או לקפל כביסה... עם האוזניה הדפוקה הזו שלך שצריך לנחש מה את אומרת.
ותמיד היית עם שירלי וטרייסי בשיחת ועידה שנמשכת ימים שלמים בלי הפסקה.
תמיד היית בשביל כל אחד מאיתנו ובשביל כל מטופל שלך.
כל הוואטצאפ שלי מולך - מפוצץ בתמונות, בציניות האופיינית שלך, בסרטונים,
בכעס שלי עלייך שתפסיקי כבר לדאוג לאחרים ושלא נורא פעם אחת לא ללכת להפגין.
בתמונות שלך בבגדים (לפעמים מוזרים) שצריך לשכנע אותך כמה שאת מושלמת בהם.
בסיפורי גאווה שלך על הילדים ועל נועם וכל המשפחה.
העולם ללא ספק יהיה פחות מצחיק בלעדייך.
נועם שלך מחבק חזק את רותם, מורן ואלה ואת איתם !
הרי כבר סגרנו שיש לך כוחות על.
את צוחקת ובוכה ומחבקת אותם ושולחת לי תמונות... וכמו תמיד את הצלמת
שירלי, טרייסי וההורים גם לא נפרדים אחד מהשני לרגע.
אפילו הכלבים לא מבינים איפה את.
הלהקה שלנו שבורה לגמרי.
לעד תישארי זו שכולם שתקו לידה רק כדי להקשיב לה צוחקת ומספרת סיפורי שואה או מדברת בשפת תרתי משמע שאנחנו לא מבינים.
סליחה יפה שלי , שלא מנענו את השואה הספציפית הזו.
התעקשת לישון בבית בשישי -
ודאגת לדבר עם כולנו כל הזמן, אני בטוחה שהרגשת את זה מגיע.
אני נשבעת להיות בקשר עם המשפחה שלך ולשמר את זכרונך ודמותך.
הצליח להם שם למעלה ,
הרוויחו בגדול.
בבקשה תבואי לבקר .... אני מבטיחה בכל חמישי להזמין את הפיצה מוקדם.

שירי שמעיה כתבה

מירה יפה ומדהימה. הלב בוכה. מדמם. כל כך עוצמתית, כל כך חיה, תמידית. קוראת שוב ושוב, ולא מסכימה להבין, לקבל. עוברת שוב ושוב על הרשימות הארורות, ואת לא שם. אולי זאת טעות.. הוי הפך לשניים. החיבוק הוירטואלי שלי נמסר. מחכה שהם יכחילו, שקיבלת. למסרון חזרה, כמו תמיד, שאת במקום בטוח. מוגן.
אחות יקרה, הקולגה שלי בדרום. מחזקת, מדרבנת, רק בהיותך. אולי בלי שבכלל ידעת.
ואז המילים האלה. כל כך מוחלטות. אלימות. כואבות. כל כך רחוקות ממי שאת. אישה של כל כך הרבה עשייה, יוזמה, יצירה, אהבה, נתינה. חיים.
אני חושבת עליך יפה שאת. עם החיוך הזה שרואה לתוך הנשמה, ואני רוצה כל כך לחבק אותך חזרה. לתמוך, לרפא, לחזק, לחמם. אני איתך נשמה יפה שאת. כולנו איתך אהובה. מלווים אותך. שומרים עליך, בלב. בנשמה. את כל כך גדולה, אמיתית, חיה. אפילו סמיילי קורץ זה מספיק. לב קטן בקצה המסרון שלי. מירל'ה שלי. שלנו. אוהבת תמיד. תמיד.

ענבר מאיר
משתפת מילים של תלמיד, מטופל של מירה שטהל. אין מה להוסיף.
"מירה, מירה יקרה. אני זוכר שרק נפגשנו בכיתה י', וישר היה לנו חיבור. דיברנו הרבה בהפסקות, גם הרבה במפגשים על כל נושא אפשרי. צחקנו ביחד רבות, ומפגש אחר מפגש התעניינת בי ובעובר עלי, שאלת לשלומי. בשבילנו, המשפחה שלנו, כבר היית יותר ממטפלת, כבר היית משפחה. בחיים לא דמיינתי, ולא בסיוטים הגדולים ביותר, שנפרד בצורה מרה שכזאת. עזרת בלי יוצא מן הכלל לכל מטופלייך, ונתת להם את היחס הטוב ביותר שרק אפשר לדמיין. עזרת לי איפה שצריך, דחקת בי לפתח את עצמי, לשאוף כמה שיותר גבוה, ולמצות את הפוטנציאל שבי. מירה, אין בפי מילים לתאר כמה עזרת לי, כמה נלחמת בשביל ההצלחה שלי, כמה דאגת לפיתוח העצמי שלי. מירה, אדאג שכל העשייה שלך עבורי ועבור אחרים, כל מלאכת הקודש שעשית, לא תהיה לשווא. כבר מתגעגע אלייך מאוד מירה, רק אנשים שהכירו אותך יבינו איזה אדם מופלא ומדהים היית. נוחי על משכבך בשלום, ושמרי עלינו מלמעלה."