אדם נעלה ויקר. מדהים באיכויותיו.
איש עשיה, חרוץ ואהוב על כולם
לב ענק שתמיד נמצא בחזית אהבת הארץ ואחדות העם..
ניצל כל רגע למען משפחתו חבריו וכל אחד מהעם.
משה אוחיון, שהוביל בשנים האחרונות את המיזם, שמטרתו לחבר את הישראלים לתנ"ך, ובין היתר הוביל את מיזם סוכות של שיח ושלום, נהרג בשעות הבוקר המוקדמות במתקפה בעיר.
הרב בני לאו פרסם את דבר הירצחם של השניים וספד להם: "גייסתי אותו ל-929 כדי להניע את המהלך הזה אל תוככי השטח. למדתי עם הזמן שהתפקיד שלי הוא בעיקר לא לעמוד בדרכו. לשחרר ולראות איך הוא מניע את כל הצוות לעשייה ללא גבולות."
"כשהחל המשבר העמוק בשנה האחרונה, הוא הוביל את 929 למרכז הפעילות של הידברות בכל הרמות. המיזם האחרון שהוביל היה ליצירת מאות סוכות של שיח שלום בכל רחבי הארץ. את הסוכה האחרונה עשה אצלו ואצל שרית רעייתו באופקים. לילה מרתק של הושענא רבה עם מפגשים אנושיים. בסופו תפילה של "פתקא טבא" לשנה הקרובה", סיפר הרב.
"התמונה האחרונה שקיבלתי מהם היא הכנה לשמחת תורה בביתם באופקים, באירוח של קבוצת אנשים עם צרכים מיוחדים ומתנדבים שבאו ללוות אותם. זו השגרה של שרית, משה, וילדיהם. היה ברור שברגע שפרצה המלחמה הוא יהיה שם, בקו הראשון. ועכשיו נמצאו משה ואליעד מוטלים זה לצד זה. אב ובנו שקפצו לקדמת החזית כי זה מה שהם יודעים לעשות".
נולד בא' בתשרי תשל"ב, 20/9/1971
נרצח בכ"ב בתשרי תשפ"ד, 7/10/2023
"מצד אחד כל כך ברור. אם האויב בביתם מי יקבל את פניו? ומצד אחר זה לא נתפס. זה לא יכול להיות אמיתי שהלבבות הענקיים הללו פסקו לפעום. שהרוח הגדולה הזו חדלה לנשוב. נותרנו נבולים. ה' ישמור על שרית, על ההורים, על כל המשפחה, ועלינו".
הספד לאהוב נפשי משה אוחיון שנפל בקרב על הבית
תמיד בתקופת בלבול הייתי שולח לך הודעה: "מה עכשיו?". והיית מחזיר כמעט תמיד את אותה תשובה: "כמו שהיה עד היום, רק הרבה יותר טוב". ובאמת היה הרבה יותר טוב, משה. הבטחת וקיימת
כמו שחיית כך נפלת, משה. נחוש. אמיץ. רץ לעזרה. אני בטוח שאם היו שואלים אותך: 'משה, איך אתה רוצה למות?', זו הדרך בה היית בוחר. היית משרטט אותה רגע לרגע. פרט לפרט. בלי להתחרט על כלום.
בימים האחרונים אני מקבל עשרות טלפונים והודעות. אנשים מתקשרים לנחם אותי משל הייתי בן או אח. ואז אני מבין, הייתי בן והיית אח. כבר 24 שנים.
'בן כמה הוא היה?', הם שואלים. ואני משיב '52'. ואז אותו משפט אצל כולם: 'חבל עליו. מת צעיר'. ולכולם אני אומר: 'הוא לא מת צעיר. הוא חי מהר. מהר מאוד'.
חיית מהר, משה אחי היקר. לא עמדנו בקצב שלך. בזמן שעוד לא הבנו מה הבעיה בכלל, לך כבר היו פתרונות, תכנונים ותכניות מגירה. מי היה יכול עליך, משה? מי היה יכול לעצור אותך בכלל? אם היית רוצה משהו הוא היה קורה ולא משנה מה. וגם הסקפטיים שבינינו מצאו את עצמם בסוף מאמינים באמונה שלמה ביוזמה שרק לפני רקע נראתה להם משוגעת.
כי היית מגנט, משה. מגנט ענק של אהבה, ועשייה, ויוזמה, ושמחה, ותקווה, ואופטימיות. וכל אחד הצליח להיתפס מצד אחר של המגנט. לא פספסת אף אחד. ידעת לראות בעיניים של האדם מולך מה הוא צריך. למי שהיה צריך היית אבא, לאחרים היית אח, מורה, מחנך, יזם, ובעיקר מצפן.
תמיד בתקופת בלבול הייתי שולח לך הודעה: "מה עכשיו?". והיית מחזיר כמעט תמיד את אותה תשובה: "כמו שהיה עד היום, רק הרבה יותר טוב". ובאמת היה הרבה יותר טוב, משה. הבטחת וקיימת. יזמת, והצעת, וקידמת, ותכננת. ובאמת הפכת את העולם שלנו להרבה יותר טוב. כל דבר שרק נגעת בו הפך לזהב.
הגעת לאופקים לפני 24 שנה. אז בן 28. ואני בן 14. נפשי נקשרה בנפשך. דיברנו את אותה השפה. ידעת מה יש לי, מה אני צריך ובעיקר מה אני רוצה. כיוונת, סללת דרך, ובעיקר חסמת דרכים שלא רצית שאלך בהם.
'אתה אחר', היית אומר לי, ו'אחר צריך לצעוד בדרך אחרת'. אז צעדתי בדרך האחרת. ואתה לא עזבת לרגע. אחרי שהבנת שלמדתי לצעוד לבד, שחררת. אבל הרגשתי כל הזמן את העיניים שלך על הגב שלי. מחכות לרגע שאפול, כדי להיות שם להרים. ונפלנו משה. לא פעם ולא פעמיים. והרמת אותי, משה, בלי לשאול שאלות. בלי לשפוט. בלי להטיף. עם המון אהבה.
אהבת. פשוט אהבת. כמו שאנשים כבר לא יודעים לאהוב היום. אהבה נקייה. שקטה. פשוטה. שיוצרת אדוות אחרי אדוות ומציפות את העולם באהבה שאינה תלויה בדבר.
כמה משברים, הצלחות, הפסדים, הישגים, טלטלות, נפילות, פסגות ותהומות, עברנו יחד. וכל רגע כזה רק חידד לי את ההבנה שאני בר מזל. שפגשתי אותך. שהכרתי אותך. ששינית אותי. שסללת לי דרך. שהיית לי מים קרים על נפש עייפה.
ועכשיו, מה? איך ממשיכים לצעוד בלי האמונה שלך בכל צעד שלנו? בלי הוראות הפעלה. בלי לדעת בכלל אם אנחנו בדרך הנכונה. מי ישלח הודעה בשתים עשרה בלילה עם שגעון אחר. עם יוזמה שאיש לא חשב עליה. עם תכניות שאנשים אפילו לא מצליחים לדמיין אותן.
יש לנו מזל אחד, משה. שבכל דרך בה צעדת השארת עקבות. טביעות אצבע. נגיעות מיוחדות שרק אתה יכול לגעת אותן. ולנו רק נותר לצעוד באותן דרכים, לעקוב אחרי הסימנים בזהירות וללכת אחריהם בענווה, ביראת כבוד ואהבה גדולה. אהבה שאינה תלויה בדבר.
ומהדרכים האלה, נסלול דרכים חדשות לאנשים שלא זכו לצעוד איתך. והדרכים החדשות האלה שנסלול, יהיו שלך, משה, הרבה יותר ממה שהם יהיו שלנו.
משה אוחיון ז"ל היה אדם מיוחד מאוד.
משה עסק כל חייו בשליחות ובמסירות גדולה להפוך את המקום הזה לטוב יותר.
הוא היה בן אדם פשוט טוב, ועשייתו נבעה מחיבור עמוק למסורת אבל בעיקר לעם ישראל.
הוא הסתכל לכל אדם בגובה העיניים, היה עיוור למוצא ממנו כל אחד ואחת הגיעו, למעמד הסוציו אקונומי או לדעות הפוליטיות ורצה ופעל ליצור פה חברת מופת.
לא פלא שבשמחת תורה כששמע יריות בשכונתו באופקים הוא מיד יצא יחד עם שני בניו להכניס את שכניו לשכונה למקלטים ונלחם במחבלים, הוא הקריב את חייו והציל עשרות אנשים.
מאז תחילת המלחמה אנחנו בפנים - איגוד ארגוני יהדות ישראלית מנציחים את זכרו בכל מפגש ואירוע שאנחנו מקיימים. לא רק בגלל שעבד איתנו כמנכ"ל 929 אלא בגלל הרוח והמורשת שלו שחשוב לנו להשאיר איתנו.
השבוע קיימנו סדר טו בשבט לזכרו לכל עובדי Ministry of Diaspora Affairs משרד התפוצות יחד עם הוריו של משה, נינט וג'קי אוחיון.
ג'קי אוחיון סיפר לנו שגדל במרוקו, ושם לא בחנו כל אחד מה דעותיו או אורחות חייו כתנאי לקבלה לקהילה אלא קיבלו כל אחד. "היינו פשוט יהודים" אמר. בפשטות הזאת הם גידלו את משה.
"כך אנחנו גם צריכים להיות פה בישראל – במקום לריב ולהתפלג אנחנו צריכים לבנות חברה משותפת."
עם דברי הוריו, זכרונות וסיפורים על משה, יחד עם פיוטים של החכם הרב דוד מנחם ציינו את טו בשבט. השנה קשה לשמוח אבל טו בשבט הביאה בפנינו הזדמנות להתכנס יחד ולקבל השראה להמשך.
ראה עוד > >
ראש מכון שחרית, ד"ר אילון שוורץ, על משה ואליעד אוחיון ז"ל:
ביום חמישי בערב, יומיים לפני פרוץ המלחמה, השתתפתי באירוע מיוחד מאוד בדרום, ביישוב אופקים. הוזמנתי על ידי משה אוחיון, יו"ר הוועד המנהל של שחרית, ללמד בסוכתו באירוע שכותרתו "לומדים ומקשיבים ביחד", ובו שני אנשים בעלי השקפות חברתיות, תרבותיות, דתיות ו/או פוליטיות שונות מלמדים יחד. מסתבר שישנה מסורת, שלמען האמת מעולם לא שמעתי עליה, של לימוד תורה לאורך כל הלילה האחרון של סוכות, ממש כמו תיקון ליל שבועות. משה היה זוהר באירוע. היו שם כ-50-60 איש, ומשה התמלא שמחה על כך שכמה מעמיתיו וחבריו הקרובים ביותר נסעו לאופקים כדי להצטרף אליו ואל הקהילה שלו. קיבלתי את משבצת חצות עד 1:00 לפנות בוקר, יחד עם הרב אבי גיסר, ממייסדי ארגון רבני צהר, שמנסה לגשר על הפער בין יהודים דתיים לחילונים. דיברנו על המתח הדיאלקטי בין ארעיות לקביעות, ועל החשיבות המוסרית והאתית של חוסר הוודאות והפגיעות המגולמים בסוכה וסוכות.
התיקון נמשך עד 4 לפנות בוקר, אבל בחרתי לחזור הביתה בשעה 2:00. בהיותו מארח מושלם, למחרת בבוקר משה שלח לי הודעה שבה החמיא לי על הלימוד, וסיפר לי שזכיתי בכמה "חוזרים בתשובה" לשחרית בעקבות השיחה. אני, לעומתו, נזפתי בו על כך שלא עמד בצד שלו בעסקה, במסגרתה הוא היה אמור לעזור לי לתכנן סמינר בדרום עבור תכנית המנהיגות האינטלקטואלית החדשה שלנו, "כיטוב". הוא הבטיח שישלח לי לו"ז ותיאומים ראשוניים עד מוצאי שבת.
בשבת בבוקר, שהיה חג שמחת תורה, נרצחו משה ובנו אליעד. הוא שמע קולות ירי בשכונה, ורץ החוצה מהבית עם אליעד, אקדח בידו. כששמענו את הסיפור כולנו חייכנו מבעד לדמעותינו ואמרנו, "זה היה משה, הראשון שיצא מהדלת. תמיד מקדימה".
אולם עד יום ראשון אחר הצהריים, לא ידענו שמשה ובנו נהרגו. ככל שהתרבו הדיווחים בשבת על שדות ההרג של אזור עוטף עזה, כולנו חששו לשלומו של משה, כי ידענו שהוא ודאי מסתובב בחוץ, מנסה לראות איך יוכל לעזור. היה ברור יותר ויותר שכוחות הביטחון נעדרים, וכי במשך כל כך הרבה שעות לא היה לתושבים על מי לסמוך מלבד עצמם. משה היה דתי, ולכן הניסיונות לגלות את מקום הימצאו החלו ברצינות רק במוצאי שבת. הוואטסאפ שלו נפתח בפעם האחרונה בשעה 7:15 בשבת בבוקר. אכן גילינו שהוא ובנו לא נראו מאז שיצאו מהבית, והודעתי לצוות שחרית על המצב. רגעים ספורים לאחר מכן, קרן של תקווה, כאשר הועברה הודעה שהם נראו, חיים ובריאים, אך כיבו את הטלפונים שלהם כדי למנוע מהאויב לזהות את מקום הימצאו. הקלה.
לפנות בוקר התברר כי ההודעה הייתה פייק ניוז, ואושר כי הם אכן נעדרים – או שהם נלקחו לעזה או שהם נהרגו. ככל שהשעות חלפו, ועוד ועוד גופות זוהו, תקוותי הייתה שהתרחיש הטוב יותר בעיני, שהם נלקחו בשבי, הוא גם הסביר יותר. אבל כפי שהתברר, ביום ראשון מאוחר אחר הצהריים, נמצאו גופותיהם, מוטלות לא רחוק מהמקום שבו עזבו לראשונה את הבית.
זהו סיפור אחד. ישנם מאות כאלה, אלפים. זהו סרט אימה, עבור כולנו. וכפי שכולנו יודעים, יש עוד כל כך הרבה לפנינו.
יהיה כאן חשבון נפש. שום דבר לא יוכל להסביר באופן מלא מה קרה ולמה. אבל התחושה הזאת בבטן שמלווה אותי, ואני יודע שגם משה חש אותה, שהפילוג של הזמנים האלה שלח איתות ברור שאנחנו חלשים ופגיעים, לא עוזבת אותי. זה לא הזמן להטיל את האשמה, יהיה כל כך הרבה מזה בשוך הקרבות, שכן התפקיד הבסיסי ביותר של הממשלה, להעניק ביטחון לאזרחיה, הוזנח באופן מזעזע. אבל לנסוע לאופקים, לשבת בסוכה של משה עם מקבץ של החברה הישראלית, שבילה את הלילה בחשבון נפש – מה עלה בגורלנו והאם נוכל לרפא – הייתה מחווה אחרונה ראויה למשה שאקח איתי לעד.
ואולי, אולי עכשיו, לאחר שבאמת התקרבנו לתהום, נוכל לקחת צעד אחורה, בידיעה שהעתיד שלנו אכן כרוך זה בזה, וכולנו תלויים אחד בשני. משה בוודאי האמין בכך, כמוני.
יהי זכרם לברכה.
ראה עוד > >
תהילה מאור
משה אוחיון הי"ד ואליעד אוחיון בנו הי"ד
נרצחו כשיצאו לעזור לאזרחים באופקים
.
משה הוא איש אשכולות ומנהיג.
היה איש חסד שתמיד נמצא כדי לעזור ולתת לאחרים.
הוא אדם שחי ופועל בהווה, הוא אינו אדם בזמן עבר, כי הוא ממשיך להשפיע בדמותו וברוחו תמיד, גם היום לאחר לכתו.
.
אליעד היה בנאדם פשוט עם לב ענק ומאור פנים שמחת חיים מתפרצת ללא גבול , אדם פשוט ״משוגע בקטע טוב".
כל חייו הוא השקיע בחסד.
גם בשבת האחרונה שהייתה הוא ארגן שבת קו לחיים באופקים לשמח אותם לכבוד שמחת תורה וכששמע שיש חדירת מחבלים יצאו הוא ואבא שלו ונרצחו, כי ברור שגם ביום האחרון של החיים שלו הוא ייתן את הלב והנשמה שלו עבור העם שלו המשפחה שלו החברים והחניכים שלו.
.
.
זכיתי לצייר את משה ואליעד אוחיון הי"ד
אבא ובן, זה פשוט לא נתפס.
מאחלת לכולנו לחיות חסד ולאהוב את האחר ללא תנאי.
תשמרו עלינו מלעלה.
תמונות של משה ווידאו שלו שר עם צוות "אחי ישראלי" - אורנה אנגל כתבה בפייסבוק: "כבר כמה ימים שמנסה לכתוב את הפוסט הזה וקשה לי מאוד. עבדנו יחד כמה שנים טובות במכון מנדל בצפון, והאמת שאתה זיהית לפני כולם שאני ״אנרכיסטית". התידדנו מיד, וידענו ששום דעות פוליטיות , כיפה על הראש, או שרימפסים בשבת, לא יוכלו לאהבה ששנינו חשים לארץ שלנו, לרצון שיהיה כאן טוב יותר. באין סוף ההודעות של שנות לימוד משותפות, הכי קורע, הוא מסע השכנועים שלי שתיסע למרוקו, שתתגבר על הפחד לעזוב את הארץ שלנו ולו לדקה. ותראה בעיניים, מאיזה מקום מופלא ומלא חיים ויופי השורשים שלך. המשפחה הייתה אצלך מעל הכל, הרבה שעות דיברנו על זוגיות על הילדים. וכששמעתי שנלחמת כמו אריה, עם בינך בכורך אליעד, מבעד לצער והכאב העצום עלה בי גם חיוך, אתה ואליעד אהובך.
משה אוחיון לעולם לא אשכח אותך. לקח לי כמעט שבוע ובסוף כותבת בשבת ושומעת אותך אומר: 'את מפסידה מזה מנוחה שאת כה זקוקה לה וחוץ מזה תעשי מה שאת רוצה'".
שכול כפול: המשפחה של משה ואליעד מנסה להמשיך את דרכם
משה ואליעד אוחיון, אב ובן מאופקים, נרצחו בשבת השחורה בזמן שנלחמו במחבלים והצליחו להציל רבים. שרית, שביום אחד הפכה לאלמנה ואם שכולה, סיפרה על המאבק שלה להמשיך הלאה, ועל שימור מורשת ההתנדבות והעזרה לזולת של משה ואליעד. הכתבה של ויקו אטואן, מתוך חדשות הערב
11.11.2023
אח שלנו הגדול, האור והמגדלור!
לאן לא הלכת, ואנחנו אחריך.
ככה זה בבית מרוקאי, הבכור הוא האבא השני, ואתה מילאת את התפקיד הזה בצורה מופלאה.
אתה יודע, התחביב החדש שלי הוא לשחזר שיחות שלנו (ככה אתה עוד קיים), ולי זכורה שיחה אחת ולשם אני חוזרת. ערב ראש השנה, לפני ארבע שנים, 6:00 בבוקר, והודעת וואטסאפ אחת: "מי ער?", ואני עונה תוך שנייה: "אני". ואתה מתקשר - "תהילה, קרה לנו אסון, דוד אברהם נפטר".
אני חושבת שב־7 באוקטובר, בשעה 20:00 בערב, רק רציתי שתענה לי לטלפון. לספר לך שקרה לנו אסון, שתסביר לי כמו תמיד מה לעשות, שתעשה סדר בטירוף שאופף אותנו. מאז אני משחזרת את אותה שיחה, מנסה לדלות ממנה איזשהו צליל או מסר שייתן לי כוח להרים ראש או לנשום עמוק בתקופה הנוראית הזו.אז אולי יש לי הזדמנות לספר לך: "משה, קרה לנו אסון!".אתה ואליעדי הכל כך אהובים יצאתם ראשונים. הספקתם להכניס אנשים למקלט, להזהיר אותם שיש מחבלים בשכונה, ומיד יצאתם לקרב. קרב שממנו לא חזרתם. בהתחלה כעסתי. לא הבנתי למה מיהרתם לצאת, למה לא חשבתם עלינו? באותו בוקר המחשבות על "מה אילו" העסיקו אותי כל הזמן. אבל עכשיו אני יודעת שלא יכולתם לעשות אחרת. לזה גדלתם. לזה אבא ואמא חינכו אותנו - אותך! ולזה אתה ושרית חינכתם את אליעד.לקום ולעשות, לצאת ולהילחם. גם אם זה לא הרחוב שלכם, וגם אם יכולתם להציל את עצמכם. אז אנחנו לא שואלים למה. אנחנו עושים למען.
אהובים שלנו, השארתם לנו כל כך הרבה חברים טובים שעוטפים אותנו באהבה. חברים שעוזרים לנו לנשום, ומלמדים אותנו ללכת לצדכם ולמענכם.
אנחנו, כמו ילד קטן, לפעמים מצליחים לצעוד צעד או שניים ונופלים, ולפעמים יוצאים לצעדה קטנה עם מישהו שאוחז בידנו, אבל תמיד מלאים בפחד. פחד להתקדם, פחד לשכוח, פחד משתק שאולי זה אמיתי ואתם באמת מתים. אני נאחזת בשירים שמזכירים אתכם, בתמונות מטיולים מופלאים בארץ ובעולם, בידיעה שהילדים שלי זכו בדוד ובן דוד הכי מדהימים שיכולתי לבקש.אהובים שלנו,
אני בטוחה שחיכתה לכם שם משלחת מופלאה של אהובים שמחבקים אתכם. אז בבקשה, תנו כוחות ותתפללו עלינו - על אבא ואמא, על שרית והילדים, על האחים שלנו. על עם ישראל שמפוחד וקרוע. ועליי, הקטנה, שיושבת פה ומחכה שתענה. ועוד בקשה קטנה, בוא לבקר אותי בחלום, תן חיבוק או נשיקה.אני מתגעגעת,
אחותך
משה אוחיון ובנו אליעד נפלו בקרב עם מחבלים בשכונה הסמוכה לביתם באופקים. הם נכנסו לקרב הזה כי לא יכלו לעמוד מנגד שעה שאחיהם זקוקים לעזרה.
סיפורם נמצא במלואו בספר החדש 'אנחנו בדרך'. השיגו עותק כאן: https://bit.ly/OnTheWay710
לרגל צאתו לאור, שוחח המחבר נחום אבניאל עם שרית אוחיון, אשתו של משה ז"ל ואמא של אליעד ז"ל, על האנשים שהיו בחייהם ועל מעשי הגבורה העצומים שלהם בשעות הקשות ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.
לצפיה בראיון המלא לחצו כאן: https://youtu.be/bFvhC5QvKBw
בין פרקי 'אנחנו בדרך' תמצאו מדגם מייצג של האנשים שפשוט לא יכלו לקבל מציאות שבה אחיהם בצרה ואף אחד לא מגיע. גיבורי שדרות ואופקים שהגנו על עריהם כאריות; האחים הלוחמים סלוטקי וצוות הקומנדו קלמנזון; רמי דוידיאן, בן שמעוני, יגאל זינגר ורמי שני שחילצו כל אחד בנפרד אנשים מאיזור הנובה; ישראל זיו שנע בין מוקדים וצמצם את הכאוס בהם; מתנדבי איחוד הצלה שזינקו מירושלים והצילו אינספור חיים בכל זירות האיזור; יוסי טהר רב הגבורה שנפל בהגנה על מפלסים וכיתת הכוננות של שלומית שהצילה את היישוב השכן פרי גן.
השיגו עותק עכשיו ושאו את גבורתם!
0
1
1
