משה אפרתי קאקון ז"ל

אודות

סגן משה אפרתי (קאקון) נולד במעברת רמת השרון ב-1 ביולי 1953 (י"ח בתמוז תשי"ג) להוריו שלום וחנה. סיים את בית הספר הממלכתי ה' ברמת השרון בהצטיינות ונתקבל ללא כל קושי לפנימיה הצבאית ליד הגימנסיה "הרצליה" בסיימו את מחזור ג'.

נפצע קשה בקרבות עקובים מדם ברמת הגולן באזור בוקעתה ב-7 באוקטובר 1973.

בן שנה וחצי היה בסך הכל כשהונחתה עליו אחת המכות הקשות ביותר מידי הגורל במות עליו אמו. נותק הפתיל החזק והחשוב ביותר הקושר ילד - כל ילד - לחיים. האב, המטופל בחמישה ילדים, נשא אשה שניה, אולם תהיה אם חורגת מסורה כאשר תהיה, לא תוכל לעולם למלא את מקומה של האם האמיתית. אכן, אין זה פלא שילדותו של משה היתה קשה למדי. יש אומרים שהשנים הראשונות הן המכריעות בחיים, בעיצוב דמותנו הרוחנית, סגולות נפש, קווי אופי.

משה התבודד, חי בעולם חלומותיו והתרחק מחבריו. בחצר דודו עמד אילן גדול ובצמרתו בנה לעצמו בקתה, לשם טיפס לבדו ובילה את שעות הפנאי במשחק.

הגורל התאכזר לו מצד אחד בנטלו ממנו את אמו בגיל רך ופנקו מצד שני, מכיון שהוא חונן באישיות חזקה שהטביעה את חותמה על כל אנשי סביבתו, עוד החל מספסל בית הספר, בו נחשב למנהיג הכיתה. כמו כן חננו הגורל בכושר גופני מעולה, נוסף להצטיינותו בכל ענפי הלימודים.

בהופיע הנער החסון והנאה לפני שלטונות הגיוס, הרשים כל כך, שהוצע לו ללכת לקורס טיס ואין זה סוד שזו הגשמת מאוויו של כל צעיר בישראל - לשלוט בשחקים. מכיון שענף זה של השירות מחייב ריכוז מקסימלי של הכוחות הגופניים והרוחניים גם יחד. עונדי הכנף נחשבים בצדק לעילית של צה"ל. משה החליט לדחות את ההצעה האדיבה בהעדיפו את חיל השריון על חיל האויר.

גם כאן - כבכל מקום - זכה ליחס מיוחד ולהעדפה ונשלח לקורס קצינים. משסיים את הקורס בהצטיינות היתה עלייתו מהירה ונתמנה מיד בשל סגולותיו התרומיות הרבות ורגש האחריות הבולט בו חונן, למפקד מחלקה בחטיבה סדירה בצפון.

אנשיו סרו ברצון למרותו, מכיון שידע ליצור במחלקתו רוח צוות למופת. לדבר זה חשיבות חיונית בצבא, הרי בשום יחידה של שום חיל אין האנשים כה קרובים זה לזה הן במובן הגופני והן במובן הרוחני וגורלם נחרץ יחד לחיים או למוות. מפקד המחלקה היה אהוד על כל חייליו בשל היותו מטבעו איש שיחה לבבי, פתוח לכל הערה והצעה. מפקד שלא התנשא מעולם והכל סרו למרותו ברצון בידעם שיש על מי לסמוך. קשה היה למצוא בכל החיל מפקד שיהיה כה מקובל על כולם. הוא היה מלא רגש, בלי לגלות זאת ברבים ואף בשעות קשות של משבר לא ידעו חבריו או מקורביו מה עובר עליו ומה מתרחש בנפשו פנימה. הוא אהב את החיים בכל לב ותמיד ריחפה בת צחוק על פניו שפתחה לפניו כל לב ויצרה קירבה בינו לבין חבריו. בין אלה יש להזכיר במיוחד את אבינועם שמש, אליו נמשך במיוחד בשל גורלם המשותף המר. גם הוא התייתם מאמו בגיל רך ובשל כך נוצרה קירבה מיוחדת ביניהם. שני החברים שירתו יחד בצה"ל אם כי ביחידות שונות. משה העריץ במיוחד את זכר אמו, אותה לא זכה להכיר והיה היחידי בין אחיו שהקפיד על אמירת קדיש לזכרה בכל יום השנה למותה.

אם כי ידע למלא כל רגע בחייו תוכן ומשמעות הרי עסק בספורט בצורה רצינית, אסף בולים והיה חובב מושבע של מוסיקה טובה. התוכן המרכזי של חייו הצעירים היה הצבא. הוא רצה לתת לעם ולמולדת כל מה שהיה לו. במלחמת יום הכיפורים היתה זו חטיבתו שלו שחייליה בלמו בגופם - פשוטו כמשמעו - את האויב בצפון רמת הגולן. חטיבתו הסדירה נמצאה בקו הראשון של האש ביום פרוץ הקרבות. משה הצליח לחסל לא פחות מששה טאנקים ביום הראשון, אולם ביום השני נפגע קשה בחזהו מרסיס בעמדו זקוף וחשוף בצריח בחפשו מטרות נוחות להתקפה. פציעתו היתה כה חמורה שעוד בשעת הפינוי נפטר.

גם חברו הטוב ביותר, אבינועם, נפל בקרבות רמת הגולן. שני החברים הטובים שלא נפרדו זה מזה בחייהם, לא נפרדו גם במותם ויחד הובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים.

כך תיחרת דמותו לנצח בלב מכריו, חייליו ובלב האומה: מפקד עומד זקוף וחשוף בצריח הטאנק, עליו פיקד מול האויב, אותו בלם בגופו.

ואם דובר צה"ל הודיע בלילה ההוא:

"קרבות שריון כבדים התנהלו במשך כל הלילה לאורך קו מוצבינו ברמה, כאשר כוחותינו בולמים את השריון הסורי ומסיבים לו אבידות" תרם סגן משה אפרתי את חלקו לכך,

את חייו...

בעדות הנאמנה ביותר שניתן להעלות על הדמיון, בעדותו של חבר לחיים וחבר לנשק, כתב סגן גדעון ש. רשף בין השאר:

משה היה חזק. הפלדה שהתיימרה להגן עליו, היא היא שהתמוססה...

מישהו למעלה שצריך היה להשגיח עליו - התרשל. בצורה כה מכאיבה, כה בלתי נסלחת...

וגם כיום, סגן משה אפרתי - חברי לשנות חיינו היפות ביותר - חי בלב ובנפש.