ראש הממשלה השני משה שרת

אודות

משה שרת, (מקודם שרתוק) נולד בחרסון, אוקראינה ב-1894 לאביו, יעקב שרתוק, עיתונאי וסופר מראשוני הביל"ויים, ולאמו פניה לבית לב. ב-1906 עלה לארץ-ישראל עם משפחתו שהתיישבה בכפר הערבי עין סינייה.

ב-1908 עקר עם משפחתו לתל-אביב, ומשה ואחותו רבקה היו תלמידי המחזור הראשון בגימנסיה הרצליה. ב-1913 יצא ללמוד משפטים באיסטנבול, אך לימודיו נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באביב 1916 התגייס לצבא העותמאני, סיים בי"ס לקצינים באיסטנבול, ושרת כקצין ומתורגמן. בתום המלחמה התמנה לעוזרו של גואל הקרקעות יהושע חנקין במסגרת ועד הצירים. יחד עם דב הוז ואליהו גולומב, שלימים נשאו את אחיותיו רבקה ועדה - היה מ"ש פעיל במפלגת "אחדות העבודה" מיום היווסדה, ובארגון "ההגנה.

בסוף 1920 יצא מ"ש ללונדון, וסיים שם לימודי תואר ראשון בכלכלה מדינית ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס". ב-1925 שב ארצה והיה מעורכי העיתון "דבר". הוא ערך את שבועון "דבר" בלשון האנגלית, שהחל לצאת ב-1929. מ-1931 כיהן כמזכירו של חיים ארלוזורוב שהתמנה לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, ולאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, נבחר למלא את מקומו. את תפקיד ראש המחלקה המדינית מילא עד הקמת מדינת ישראל במאי 1948. הוא ניהל את המגעים של הסוכנות היהודית עם ממשלת המנדט ובין הישגיו בתקופה זו היו הניהול המדיני של מבצעי "חומה ומגדל", הקמת חיל הנוטרים והקמת נמל תל-אביב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הקדיש מ"ש מאמצים גדולים להקמת יחידות של מתנדבים מבני היישוב בתוך הצבא הבריטי ולהקמת החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל, או "הבריגדה") בשלהי 1944, ששיחקה תפקיד חשוב בסיוע לעקורים ובהעפלה. שרת היה פעיל בשנות המלחמה במגעים עם הצבא הבריטי שהניבו שיתוף פעולה בפעולות מיוחדות, לרבות שיגור צנחני היישוב לאירופה הכבושה, והיה מעורב במאמצים להצלת יהודי הונגריה באמצעות משא ומתן עם הנאצים.

בתום המלחמה גיבש שרת את עמדת הסוכנות היהודית מול ועדות החקירה השונות שנשלחו ארצה. ב"שבת השחורה", 28 ביוני 1946, נעצר עם כמה ממנהיגי היישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון במשך 4 חודשים. לאחר שחרורו ניהל את המאבק המדיני באו"ם , עד אישורה של תוכנית החלוקה ברוב של שני-שלישים בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ואת המאבק לקבלת מדינת ישראל באו"ם.
עם הקמת המדינה היה שרת לשר החוץ בממשלה הזמנית ובכל ממשלות ישראל עד 1956. הוא הקים את שירות החוץ ועשה לכינון קשרי המדינה עם מדינות חוץ. אחד מהישגיו הגדולים היה הסכם השילומים עם גרמניה המערבית (1952). בתקופה זו התגלו מחלוקות בינו לבין ראש הממשלה בן-גוריון בשאלת מדיניות פעולות גמול שביצעה ישראל בשטחן של מדינות ערב בתגובה לפגיעה באזרחיה. שרת גרס שפעולות גמול תכופות וגדולות מחלישות את עמדתה הבין-לאומית של ישראל, בלא שישיגו את מטרתן: לשים קץ לתקריות, ועלולות להידרדר למלחמה.

בינואר 1954, לאחר פרישת דוד בן-גוריון מן הממשלה, נבחר שרת למלא את מקומו.על תקופת כהונתו כראש ממשלה העיבו המשך תקריות הגבול ומחלוקות בינו ובין שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין בשאלות במדיניות הביטחונית. בעקבות פרשת "עסק הביש" – חשיפת רשת ריגול וחבלה ישראלית במצרים, נאלץ לבון להתפטר, ובמקומו חזר לכהן ד' בן-גוריון. בבחירות קיץ 1955 עמד ד' בן-גוריון בראש רשימת מפא"י. בן-גוריון הקים ממשלה חדשה, ושרת חזר לכהן בתפקיד שר החוץ. חילוקי הדעות בין השניים החריפו ובן-גוריון, שצפה סכנה להתקפה מצרית על ישראל ביוני 1956, לאחר קליטת הנשק הרב שקיבל נאצר במסגרת עסקה עם צ'כוסלובקיה, תבע מן המפלגה לבחור בינו ובין שרת. שרת אולץ להתפטר.
לאחר פרישתו, היה שרת יו"ר בית ההוצאה לאור "עם עובד" של הסתדרות העובדים ויו"ר המוסד החינוכי-עיוני "בית ברל".

ב-1961 נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, וכיהן בתפקידים אלה עד לפטירתו