נטלי זיסקין

המרכז הרפואי הדסה מבכה את מותה של נטלי זיסקין, עובדת בית החולים הדסה הר הצופים, אשר נרצחה יחד עם בעלה אליהו בפיגוע בנווה יעקב בירושלים.

נטלי, עבדה עד ליום שישי, במשך 20 שנה כמחלקת אוכל בביה"ח. מדיי יום הגיעה לעבודה במסגרתה פגשה מטופלים רבים, דאגה להם לאוכל ונהנתה להקשיב לסיפוריהם ולשאול לשלומם.

מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה, פרופ' יורם וייס:
"עובדי הדסה כולה מרכינים ראש ומבכים את לכתם של נטלי היקרה ובעלה אליהו. נטלי הייתה חלק ממשפחה גדולה, משפחת הדסה, עובדת ותיקה ומוכרת בבית החולים.
כל מי שעבד לצידה מספר על אישה חמה, מלאת אכפתיות ורצון להיטיב עם המטופלים אותם פגשה מדיי יום ולכן לא הופתעו חבריה לעבודה כששמעו שמיהרה להגיש עזרה לפצועים בפיגוע.
צוות המרכז הרפואי הדסה מבקש לנחם את המשפחה על אובדנה הקשה ועוטף אותה בשעותיה הקשות.
נטלי ואליהו בעלה, יהי זכרם ברוך".

בכורה, מנהלת אוכל בביה"ח הדסה ועובדי מטבח הדסה

ליל שבת, כו' בשבט תשפ"ג, מחבל בן עוולה חונה במכוניתו סמוך לבית הכנסת "עטרת אברהם" בנווה יעקב. לפתע, הוא יוצא מהרכב ופותח בירי חסר הבחנה מנשקו לעבר העוברים ושבים.
אבל כבד כיסה את רחובות ירושלים, עובדי הדסה הרכינו את ראשם, שבעה אנשים נרצחו ועוד שלושה נפצעו. באותו יום שישי, נטלי סיימה את חלוקת ארוחת הערב למטופלים, ונסעה לבקר את חמיה בביתו. משם, כמו בכל שישי, הייתה אמורה לחזור לבית שמש, כדי לא להשאיר את אימה לבד.
אולם, לאחר שישבו לסעודת שבת בבית האב, נשמעו לפתע קולות הירי ולאחריהן זעקות שבר.
נטלי לא היססת לרגע, הם קמו מהשולחן וירדו בריצה לסייע לפצועים. היא נכנסה למרכז זירת הפיגוע, ובעוד היא מסייעת לנפגעים הרבים, פתח המחבל הנתעב באש לעבר נטלי ואלי בעלה, וקיפח את חייהם וחיי חמישה קדושים נוספים.
נטלי, בת 46 הייתה במותה, רק שנתיים קודם לכן, היא נישאה לבחיר לבה אלי. היא עלתה לישראל בשנות ה-90, יחד עם הוריה ואחותה והתיישבו בבית שמש. מאז נטלי טיפלה במסירות בהוריה ולאחר מות אביה היא דאגה לכל צרכי אמה. היא דאגה לה לתרופות, להסעה, לסידורים ברשויות ובבנקים ודאגה לכל מחסורה.
במשך 20 שנה היא עבדה אתנו במסירות אין- קץ כמגישת אוכל למאושפזים בבית החולים הר הצופים. היא לא דאגה רק לחלוקת האוכל, היא הקרינה שמחה עם חיוך, תמכה והעניקה את כל כולה למאושפזים. היא הגיעה תמיד ודאגה לכולם במסירות, באחריות עצומה, בלבביות ובנתינה ענקית.
נטלי פיתחה קשר איש בזמן קצר עם המטופלים, היא העניקה להם את מלוא תשומת הלב ויחס חם. המטופלים הכירו לה תודה והמתינו לה מידי יום בציפייה.
את הלב שלה היא העניקה על מגש האוכל, היא הקדישה כל זמן פנוי כדי לסעוד את החולים, לעודד את רוחם בשיחת רעים. כל כך רצתה לתת, ולהעניק לכל אדם באשר הוא אדם, שהיא החליטה לפני שנים אחדות ללמוד ערבית, כדי שתוכל להרחיב את מעגל המטופלים שבהם תוכל לתמוך ולסייע ביעילות.
נטלי אישה צדיקה הייתה, מסירותה להדסה לא ידעה גבול, היא העריכה את תפקידה וראתה בו שליחות. היא נעדרה רק במקרים יוצאי דופן ובאין ברירה, כדי לקיים מצוות כיבוד הורים, כדי לסעוד עד יומה האחרון באמה החולה.
את בעלה אלי, היא הכירה כאן בבית החולים, איך לא? אמו של אלי הייתה מאושפזת במחלקת פנימית ונטלי, במסירות האופיינית לה כל כך, תמכה בה ובבנה שסעד אותה ליד מיטתה. כעבור זמן הם נישאו, " הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".
את יום שישי ה27 לינואר 2023, לא נשכח לעולם...
איבדנו עובדת, איבדנו חברה, איבדנו את אחותנו נטלי היקרה.
נטלי ואלי, ה' יקום דמכם, תנוחו בשלום על משכבכם.
אנו חבריה לעבודה יחד עם כל עובדי הדסה, מרכינים היום את ראשנו לזכרם. לנצח תישארו בליבנו.

בעילום שם

את אינך,
החיוך שלך, הצחוק, טוב הלב הבלתי נדלה.
את החלל שהשארת, אף אחד לא יוכל למלא, את בתהום הנשייה של האנשים המושלמים שהיו ואינם עוד.
הייתי רוצה לדעת על מה חשבת בזמן שהוא סחט את ההדק, האם על מות אהובך אלי? האם פחדת? או שהיית עצובה?
מה עשית בזמן שהקליע פילח את רקתך?
האם הספקתם להיפרד? לומר איזו מילת אהבים, לעולם לא נוכל לדעת.
אי אפשר שלא להצטמרר מן המחשבה שישנם אנשים היכולים לבצע פשע כה גדול נגד האנושות.
לקחת חיים בצורה כל כך שרירותית, אכזרית.
למה זה היה מגיע לך להילקח? מדוע את שהיית כה אדיבה וטובה אל הזולת.
האם אפשר לחזור לסדר היום? להוריד את התמונה, את השולחן... להנהן בראש, לצקצק כמה שלא טוב פה, ולהמשיך הלאה.
האם קיים עם אחר בעולם ששרוי בשבי, בתוך המדינה שלו?
אני שואל מה אפשר לעשות מול רוע שכזה?
איזה פיתרון אנחנו יכולים לתת נטלי? היא תהיה האחרונה.
שלא יהיו עוד אנשים שרק רוצים להפיץ אור ואשר יקבלו גזר דין מוות על לא עוול בכפם.
אני מצטער בשם כולנו נטלי.
על זה שלא הערכנו אותך מספיק, על זה שלא ידענו איזה אוצר גלום בך.
אני מבטיח שלא אשכח את פועלך.
תודה על מי שהיית.
נתראה.