מגיל צעיר מאוד הוא חלם להיות לוחם. יונתן גדל ביצהר והתאמן פה כל הזמן בכל פינה לקראת השירות. הוא הצליח להתקבל לשלד"ג והיה מהטובים שבלוחמים. הקים את סיירת רימון והיה נכון להתייצב תמיד לכל משימה, הוא התייצב ונפל כמג"ד פלס"ר נח"ל.
צור, שהיה מכונה "ברנש", קיצור של שם משפחתו המקורי, ברנשטיין, גדל ביצהר ובנה את ביתו בקדומים עם ראשית, בת קדומים.
בהודעת האבל שהוציאה מועצת קדומים, נכתב כי "יהונתן, אהוב על כולם, גדל על אהבת העם והארץ וראה בתפקידו כמפקד, שליחות לאומית לחיזוק העם היהודי בארצו".
ברנש. מין איש כזה עם כינוי מיוחד. מין איש כזה שאין מילים לתאר. נהרג בשבת בבוקר בקרב עם מחבלי חמאס, בעת שדהר מביתו בקדומים אל חייליו בכרם שלום. היה מפקד אגדי עוד בחייו.
את ביתם בחרו ברנש וראשית לבנות על קצה הצוק הפראי, בית שאליו נכנסו כשנה וחצי לפני נפילתו, בית שעצבו ובנו יחד.
חזית הבית מוקפת קשתות אבן, שמעליהן פרגולת עץ יפהפייה. הגפן הצעירה שנטע ברנש משתרגת מן האדמה אל עמודי האבן, מטפסת לקורות העץ ונושקת לשמיים כחולים.
"יהונתן אהב מאוד את הגפן הזו. בכל פעם שהיה שב מהצבא, היה זורק בכניסה את התיק והנשק ורץ לטפל בגפן. 'תראי איך היא גדלה', היה מתפעם בכל פעם מחדש", מספרת ראשית "הוא היה מאוד גאה בגינה הזו. אחרי הטיפול בגפן היה מכין איזה סטייק טוב במנגל במרפסת וסועד ככה עם כוס יין ממערת היינות שלו, ואז חוזר שוב לעבוד בגינה עד הלילה".
בגינה מוצגת לגאווה מכונית חיפושית נושנה בצבע כחול בוהק. "עם המכונית הזו הוא ניסה להסביר לי למה שווה לי לצאת איתו", נזכרת ראשית בחיוך. "הוא אמר לי 'אני בשלדג, יש לי אופנוע ויש לי חיפושית'. שלדג לא הרשים אותי, גם לא האופנוע, אבל מול החיפושית כבר לא יכולתי להישאר אדישה. חרשנו איתה את הארץ, והיו לה אינסוף תקלות. בין השאר, בכל פעם שלחצו על הבלם גם הצופר עבד". ראשית מתארת סיטואציות מצחיקות, שבהן כל תאונה או עצירה היו מלוות ברעש מחריש אוזניים של הצופר הסורר ובמבטים המומים של עוברים ושבים.
אחרי שהתחתנו ונולדה נטע בתם הבכורה, ברנש עם חברו יהודה הרמן שיפצו יחד משאית ישנה. "לקח להם כמה חודשים להפוך את המשאית לצימר מפואר עם כל מיני פטנטים. אחרי שאיבד את בניה חברו הטוב, שהוא אחד האנשים הבודדים בעולם שיהונתן ממש העריץ, הפך הרמן לחברו הטוב. הרמן - אשתו השנייה של יהונתן, כך תמיד קראתי לו. עם המשאית הזו טיילנו במשך חודש וחצי בכל הארץ. אגב, אשתו השלישית של יהונתן היתה הגינה".
ראשית מסבירה שהיא היתה מהיחידים בעולם שקראו לו בשמו הרשמי. "ברנש זה הכינוי הצבאי. רציתי שתהיה הפרדה. שבבית, כשהוא מסיר את המדים, הוא יהיה איש ואבא, ולא גנרל. מאחורי הלוחם הסתתר איש עם נפש רגישה, שכתב שירים. אחרי שהוא הקריא לי את השירים, בשיאו של מסע הכיבוש שלו אותי, נשביתי בקסם.
"היתה בו עדינות אינסופית. קשה להבין את המורכבות הזו. יהונתן הוא איש חזק באופן קיצוני. הוא סחב לבד משאות כבדים מאוד, וביד אחת שלו היה יכול להרוג אדם בקלות, אבל הוא גם איש רך, רגיש וחכם. ברור לי שברגעיו האחרונים הוא לחם בחוכמה ובגבורה מול המחבלים. יש שיר שהוא מאוד אהב ותמיד היה צוחק שזה השיר ללוויה. אמרתי לו מה לוויה, אתה בלתי מנוצח.
לפעמים גם גיבורים מתים, זה מה שאמרתי לדגן הקטן, ששאל איך יכול להיות שאבא שלו הגיבור מת. השמענו את השיר הזה בלופ בסוף הלוויה".
רכותו של ברנש הופנתה במיוחד כלפי סבתו חנה, שאותה אהב והעריץ. בשנותיה האחרונות ממש סעד אותה פיזית. הוא היה זה שהופקד על תורנות הטיפול בה כאשר חלתה בסרטן. בין השאר, הכין לה רשימת משאלות, למשל להיות בהופעה של הזמר הנערץ עליה, חוליו איגלסיאס. ברנש עמל כדי להגשים את משאלות סבתו. היה מגיע אליה לשבתות יחד עם חברים, וסבתא חנה היתה מפנקת את כולם. אחרי שנפטרה בנה ברנש לזכרה במו ידיו צריף קטן בסמוך לביתו, שלו קרא "סבתא חנה".
הצריף משמש פינת פינוק ומרגוע לחיילים. בתוכו תמונה של סבתא חנה ומילים מרגשות שכתבו ברנש וראשית לזכר סבתא ולהכרת תודה לחיילים. קשה להבין איך אדם שהקדיש את חייו לצבא כמפקד בכיר, מפעיל בחופשות הקצרות פינת פינוק לחיילים.
"הוא השאיר אחריו בכל מקום שובל של אנשים מאוהבים", מספר עשהאל אחיו. הם יושבים במרפסת, האב חיים והאחים אביגיל, יסכה, נתנאל דוד, ושיר חדש ביחד עם האם רבקה והאחים צרויה, אחינועם, עשהאל ואוריה ומביכים את הבן והאח הבכור. "כשהתגייסתי לגבעתי הייתי חייל צעיר בגדוד רותם והוא היה מ"פ של הפלגה המבצעית. תפסנו יחד קו בנחל עוז. היינו יורדים מסיור והולכים לשתות קפה יחד. גם באימון היינו יושבים יחד. הוא ישב איתי ועם החברים שלי בלי שום דיסטנס. עומד מ"פ ומסביר לחיילים צעירים איך לנקות את הנגבים. זה לא מראה רגיל. אחר כך היה הולך ויושב על סיגריה עם החבר'ה של המפקדה, האנשים הכי שבורים בגדוד".
הם מעלים ביחד עוד ועוד סיפורים וגועים מצחוק שמתחלף בבכי. "כבר בתור ילד בגלל הפעלתנות שלו הוא כל הזמן היה נפצע", מספרת רבקה אמו. "פעם אחת הבלמים של האופניים נהרסו לו תוך כדי ירידה, והוא נפל ונתקע במשהו חד. נוצר לו חור מתחת לשפה והוא התחיל לצחוק שעכשיו הוא יכול לשתות דרכו עם קשית".
לצד השטויות והתעלולים של ברנש, הם מתארים איש רציני שיודע בדיוק מה הוא רוצה. "הוא תמיד היה אומר 'אני לא אשאר בצבא כדי לבזבז את הזמן', לא היה לו כוח לכל מלחמות הקידום בצבא", מתארת אמו. "הוא היה אומר 'אם תיתנו לי תפקיד מצוין, אם לא - יש לי כל כך הרבה דברים לעשות בחוץ. אני צועד רק קדימה, אני לא אסרטן לתפקידים צדדיים'. הוא המציא את המילה הזו, לסרטן. כלומר, ללכת הצידה".
יותר מכל חסרים הם את מי שהיה אלוף המעשיות. "גם כשהייתי חווה בעצמי עם יהונתן איזו חוויה, הייתי תמיד שמח לשמוע אותו אחר כך מספר עליה", אומר עשהאל. "זה תמיד היה הרבה יותר טוב מהמציאות עצמה, בגלל שהוא היה מספר את זה נפלא".
כשנהרג בניה, ספד לו ברנש על קברו והתקשה להתאושש מהאובדן. כמה חודשים אחר כך הוצעו לו שני תפקידים. להיות מפל"ג בשלדג, כי שם התחיל "זו היתה הצעה מאוד מחמיאה כי לא היה מפק"צ בשלדג. אבל במקביל הציעו לו את הפיקוד על סיירת גבעתי. הוא לא יכל לומר לא. עם כל היוקרה של שלדג, ללכת למלא את המשבצת של בניה זה היה הרבה יותר משמעותי עבורו.
בכתבה שהתפרסמה עמו בחודש מאי האחרון ב'ידיעות אחרונות', תאר צור את ילדותו ביצהר ואת העובדה שכנער היה שותף למחאות כנגד ההתנתקות מרצועת עזה, כמו גם לחיכוכים מול תושבי הכפרים הערביים. הוא סיפר כי כשהתלבט לגבי הגיוס בעקבות התסכול מהעקירה ברצועת עזה, אמר לו אביו כי "אסור לפרק את המפעל הציוני על כעס כזה או אחר". מה שגיבש בו החלטה להפנות את כל מרצו לגיוס לצה"ל. "סגרתי את התיקים הפליליים עם קצינת מבחן, עשיתי אלף שעות עבודה למען הקהילה. במקביל התאמנתי והתכוננתי לגיבושים. היה לי ברור שאני הולך ליחידה הכי טובה שאני יכול להגיע אליה", אמר צור.