סג"מ יוחאי דוכן הי"ד

אודות

סגן יוחאי דוכן הי"ד, מקרית ארבע התייתם מאביו שנפל בקרב כשהיה בן חמש שנים בלבד, בצל מסירות הנפש הגדולה של אביו גדל והתחנך, ובאורה של אהבת הארץ הקדושה.
יוחאי היה יהודי של אמת ודביקות בערכים, במשך שש שנים למד בישיבת "אילת השחר" באילת כשהוא עמל בתורה בכל כוחו ומבסס את עולמו הרוחני. מהישיבה יצא יוחאי אל הצבא, כשגם בתוך העולם התובעני של הצבא כחייל וכמפקד – הוא מחובר לבית המדרש ושואב משם כיוון והשראה.
יוחאי הקפיד להוציא את ציציותיו החוצה ושתהיינה בולטות עד כמה שניתן, כששאלו אותו האם לא אכפת לו שילעגו לו ענה: אני לא לובש ציצית על מנת שאנשים מבחוץ יראו אותה, אני לובש אותה עבורי, שכל הזמן אראה אותה ואזכה לקיים את הכתוב: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'"...
גבורת הנפש שהיתה חלק משמעותי בחייו, בעבודת המידות שלו, בעמל התורה ובהשקעה בכל מה שחשוב ויקר, באה לידי ביטוי עצמתי באופן בו נפל. תנצב"ה.
שש שנים למד יוחאי דוכן בישיבה גבוהה, עד שבגיל 24, כשהוא מבוגר מהמ"פ שלו, עשה את הדבר הטבעי מבחינתו והתגייס לטירונות גולני. טבעי מבחינתו בהיותו בנו של אלכס דוכן ז"ל, חבר כיתת כוננות קריית ארבע, שנפל בקרב בציר המתפללים, כשהיה יוחאי בן 5. כשיוחאי סיים את המסלול בגולני, יצא לפיקוד ולקצונה וחזר לגדוד 13 כמ"מ.
בבוקר השבעה באוקטובר פיקד יוחאי על כוח קטן של גולני, שאבטח את מוצב נחל עוז. כבר בשש וחצי הבינו הוא ועמיתו, סגן נמרוד, שלא מדובר במטח רקטות רגיל אלא בפלישה רגלית חריגה.
‏יחד עם הלוחם האמיץ והמסור איתי רון ז"ל, הם התמקמו בכניסה לחמ"ל המוצב בעמדות הגנה על קציני המטה והתצפיתניות שהיו בו. גלים אינסופיים של עשרות מחבלים תוקפים את המוצב ומנסים בכל כוחם לכבוש את החמ"ל. לאורך שש שעות תמימות מנהלים מולם יוחאי, נמרוד ואיתי קרב גבורה עקשני, הורגים עשרות מהם ומונעים מהם לכבוש את החמ"ל, על יושבותיו ויושביו.
תוך כדי הקרב הם נכנסים מדי פעם לחמ"ל כדי לעודד את התצפיתניות. במהלך הקרב מושלך לעברם רימון. יוחאי מזיז את החייל שלצדו ורוכן מעל לרימון על מנת להגן על מי שבסביבה, גם במחיר חייו שלו. הרימון לא מתפוצץ ומתגלה כרימון נפל. כעבור כשש שעות מתייאשים המחבלים מכוונתם לכבוש את החמ"ל ומציתים אותו. במרוץ נואש נגד האש המתפשטת, מחלצים יוחאי נמרוד ואיתי את התצפיתניות לאחור דרך חלון החמ"ל. אחרונים לקרב נשארים יוחאי ואיתי, אבל התחמושת שלהם אזלה.

‏המחבלים מבינים זאת וקוראים להם להיכנע. יוחאי מחייך ואומר "לעולם לא ניכנע". איתי והוא מספיקים לחלץ עוד כמה תצפיתניות דרך החלון ואז מזנקים על המחבלים וממשיכים להילחם בהם בידיים חשופות, תוך שהם מצליחים להרוג עוד כמה מהם. שניהם נהרגים מאש המחבלים. סגן נמרוד, שלחם לצדם בגבורה לכל אורך הקרב, הצליח לצאת מהחמ"ל ונפצע קשה.

‏בטקס יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל, אמר סג"מ יוחאי דוכן:
‏"אנחנו זוכרים את הגבורה, הנובעת מהיותנו עם ישראל. אותה רוח גבורה השורה על כלל האומה ומקשרת אותנו אל כלל ישראל, היא המשהו הפנימי העמוק האומר לנו למסור את הנפש". כאילו צפה את העתיד.