סרן יובל זילבר שירת כלוחם בנח"ל, ואחרי שסיים את קורס הקצינים חזר לחטיבה ושימש כמפקד מחלקה. הוא השתחרר מהצבא בחודש אפריל השנה ויצא לטיול הגדול במזרח. המלחמה תפסה את יובל בתאילנד, זמן קצר אחרי שהכיר את נועה טברסקי בטיול.
הוא היה אמור לחזור לישראל ולהתחיל לימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב. הוא כבר התקבל לפקולטה להנדסת חשמל. הילד הזה אמור היה להמציא לנו המצאות, והיו לו תכניות לכבוש את העולם.
אביו, איתי, ספד לו: "לפני חודש יובל היה על הכוכב הכי גבוה בעולם, שנקרא אהבה. הוא היה מאושר לצד נועה המקסימה, כמו שאף פעם לא ראיתי אותו. הרגשנו את זה במשפחה. לא היה מאושר ממני. כשהוא ראה את הזוועות ואת מה שקורה, היה לי ברור מיד שהוא מגיע. הוא לא התייעץ, הוא הודיע לי שדיבר עם המ"פ שלו ואמר לו שהוא בא. ניסיתי להניא אותו, להציע שיישאר עוד שבוע-שבועיים ושיצטרף בהמשך, כי הלחימה לא תהיה קצרה. שיסיים את הטיול בנחת. הוא אמר: 'שכח מזה, אבא'. זה היה יובל".
בת הזוג, נועה טברסקי, סיפרה: הכרתי אותו כדמות מהילדות שלי, מהצופים, מהתיכון. כולם הכירו אותו. לי יצא להכיר צדדים אחרים בו, רגישים ובוגרים. החיבור שלנו היה בין שתי נשמות שפשוט מצאו אחת את השנייה. שנינו חיפשנו את זה ומצאנו זה את זו. לא היינו צריכים להגיד, פשוט הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים וידענו, הרגשנו. היה לו קסם: ההומור, הקלילות, הרגישות, החוכמה שלו
לא ניסיתי אפילו לרגע להניא אותו מזה, כי ידעתי ששום דבר לא יעזור. ברגע ששנינו שמענו על מה שקרה בארץ ועל הזוועות, ידעתי שהוא ישר יתייצב. לכולם זה כואב, אבל ליובל היה חיבור עמוק למדינה שלנו ולעם שלנו. כל פעם שהוא שמע בחדשות על איזשהו סכסוך, הכי קטן אפילו, זה השפיע עליו לאורך כל היום. זה נגע במשהו עמוק בלב שלו. הוא ישר חיפש טיסות ועשה הכל כדי לחזור לארץ בשנייה שהוא יכול. ידעתי שהוא לא יתגייס לשום תפקיד הדרכתי, היה לו מאוד חשוב להיות בגדוד, בחזית. הוא לא הפסיק לדבר עם המ"פ שלו מהגדוד ולהתעקש, גם כשלא ענו לו וגם כשלא שלחו לו צו. ידעתי שאני צריכה לתמוך בו ולחזק אותו שהוא עושה את הדבר הנכון. ידעתי שזה מי שהוא".
יובל תמיד נתן לאנשים תחושת ביטחון מאוד גדולה. לא משנה באיזה מצב היינו, תמיד הוא השרה שלווה ורוגע. בהתחלה לא דאגתי, סמכתי עליו. דיברנו על תוכניות לעתיד ועל מה נעשה כשיחזור. עד ממש היום האחרון, זה לא משהו שחשבתי עליו בכלל. אהבתי אותו וניסיתי לחזק אותו ולתת לו כוחות, בתור בת הזוג שחווה את זה מהצד. רציתי שיהיה לו קצת יותר קל, אם זה בכלל אפשרי, להתמודד עם הסיטואציה הזאת. הייתי מאוד אופטימית
חברו הטוב, תומר פלד, הוסיף: "יובל הסתכל על העולם קצת אחרת. הוא היה מאוד ייחודי בהקשר הזה. בכל סוף שבוע הוא תמיד היה הבן אדם עם הכי הרבה אנרגיה. כל פעם שהיה רעיון מה לעשות, זה היה רעיון שלו. הוא העלה חיוך ועדיין מעלה חיוך. הוא היה דמות מאחדת ומיוחדת, משהו קצת אחר בנוף".
זמן קצר אחרי ההלוויה של יובל החברים שלו מהגדוד החליטו להסב את שמו של 'מחנה פלסטין' ל'מוצב יובל'. הם הכינו שלט מאולתר מקרטון וכתבו עליו 'מוצב יובל'. לא שאלתי למה, התשובה הייתה ברורה לי. הכיבוש של המחנה הארור הזה היה מטרה עבורו, היה ברור להם שמהמחנה הזה יצא הרוע של עזה, זו הייתה סגירת מעגל של יובל, זה היה בדמו לשמור על עם ישראל
ראה עוד > >
הלוויתו של יובל זילבר ז"ל
אלפים השתתפו בהלווייתו של סרן (במיל') יובל זילבר (25) מרמת גן, מ"מ בגדוד חי"ר 7007 בחטיבת הראל שנהרג שלשום מירי צלף חמאס בצפון הרצועה ליד הגבול, בבית העלמין במושב נטעים. זילבר, בוגר תיכון "אהל שם" ברמת גן, השתחרר מצה"ל בתחילת אפריל, וכשהמלחמה פרצה הוא היה בתאילנד במסגרת הטיול הגדול של אחרי הצבא. שלושה ימים אחרי תחילת הקרבות כבר נחת בישראל ואז חבר לפלוגת מילואים חדשה, שאת אנשיה לא הכיר. לרצועת עזה נכנס ביום שישי.
אביו של יובל, איתי זילבר, נשען על ארונו של בנו העטוף בדגל ישראל, בכה וזעק: "איך אפשר להגיד קדיש על ילד?", כשהמשתתפים בהלוויה, רבים מהם במדי מילואים, בכו ביחד איתו.
"יובל אהוב שלי, היית ילד יפה, מוכשר עם תלתלים", ספד האב "ילד שלו ומאושר, לאן שהגעת הארת באור הגדול שלך נתינה אין סופית והומור שנון. היינו משפחה מיוחדת. הדברים עברו בלב, כל שיחה הסתיימה בחיבוק, הבנה והכלה. אהבנו לטייל. בתיכון למדת בכיתת מחוננים, ניחנת בחשיבה יוצאת דופן עם דגש לעשייה חברתית. התקבלת לליד במסלול לפיתוח מנהיגות ועזרה לזולת. למרות שהקפדתי להעיר אתכם כשהייתי בנסיעות עבודה לחו"ל, הייתם עובדים עליי וממשיכים לישון.
כשלוש שנים לפני שנפל בקרב, באוקטובר 2019, כתב יובל טקסט מצמרר.
"אני אפתח בלספר שאני קצת מפחד לכתוב כאן", כתב יובל. "נראה לכם שתוכלו לשמור סוד? תכל'ס על מי אני עובד, הרי אני במילא אגלה לכם וגם בואו נודה בזה שאם אתם קוראים את זה אתם כנראה ראויים לשמוע. אז הנה זה בא: יש לי שריטה שלכתוב בקרבי זה מזל רע. לא רק לכתוב, לתעד בכללי כאילו איכשהו כל הנופלים הם תמיד מוצלחים, מצחיקים ומשוררים; כאלה שמשאירים אחריהם משהו, ככה שאני מסתכן פה (אז תעריכו!) אבל כששיר מבקשת ממך לכתוב בניוז אתה משלים גם את השילוש המסוכן הזה.
אז לענייננו; אם אתם בבית אני ממליץ לכם להרתיח מים, לקחת תיון אהוב ולהכין תה שילווה אתכם בזמן שאתם קוראים. במידה וזה לא מתאפשר, אני רוצה שתדמיינו מולכם כוס של תה רותח שמנחם אתכם. מוכנים? יופי, יאללה תטעמו! עכשיו, אני לא יודע איך זה היה ואם זה רק אני או שכולנו מוזרים, אבל אני מפחד מהשלוק הראשון של התה. אשכרה מפחד על אמת. פחד כזה שמרגישים בבטן. אני ומקרב את הכוס לפה, שואף אוויר, כמעט וטועם, אבל עוצר. ככה כמה פעמים עד שאני אוזר אומץ ושותה. לרוב זה מעולה, למרות שלא מעט פעמים אני מקבל כוויה ולפעמים אפילו אחת רצינית, כזאת שבלמעלה של החך. מכירים? (אולי אני פשוט צריך לעבוד על דחיית סיפוקים).
מה שמעניין בסיפור, זה שהוא ממחיש בצורה כמעט מושלמת את הצעד הראשון בדברים שמפחידים אותנו. כל פעם שאני מדבר מול קהל, השנייה שלפני היא המפחידה ביותר, כזאת שבה אנחנו באי ודאות מוחלטת. זה פחד טהור. הרי אני יודע שברגע שעליתי לבמה זה כבר קל, כי ההחלטה הקשה מאחוריי. ההחלטה, כמו השלוק, היא רכבת הרים; מהרגע שעולים אי אפשר לרדת עד שמסיימים, ומה שאנשים לא מבינים זה שהאומץ אמיתי הוא לעמוד כדי להיות הבא בתור.
אם נמשיך עם המחשבה הזאת נוכל למצוא שיטה להתמודדות עם הפחד, היא אפילו היא די פשוטה. קחו שלוק. בלי להתלבט יותר מדי, נשמע פשוט? אז לפעמים קל לדבר, אבל האמת היא שבחיים כולנו נותנים לתה של ההזדמנויות להתקרר לעיתים קרובות מדי ככה סתם מתחת לאף . אנחנו מתלבטים כל כך הרבה בגלל הפחד והוא מתקרר למרות שיכולנו לגלות אם התה חם בשלוק אחד.
אנחנו רואים מישהי שמוצאת חן בעינינו ונותנים לה לעבור, אנחנו מתלבטים מה נלמד ונעשה במקום פשוט לעשות וללמוד. אנחנו שומרים את הדברים שאנחנו רוצים לעשות לאחר כך עד שזה כבר לא רלוונטי ומתפספס, וחבל.
כי כולנו רוצים
לחיות חיים לוהטים
חיים שעוברים בלחיים סמוקות חיים שיאתגרו אותנו
שירגשו אותנו
חיים שירוו אותנו
בקיצור חיים ששווה לחיות.
אז נכון, זה יהיה מפחיד. לפעמים נקבל כוויות ולפעמים היא לא תרצה ולפעמים נעשה טעויות, אבל יש פעמים שזה יהיה הדבר הטוב ביותר שיכל להיות. ואז זה שווה את הכל. הרי בואו נודה באמת - דוגרי, מי רוצה בכלל לשתות תה פושר? טוב שומעים, התה שלי לא יישאר רותח לעוד הרבה זמן וגם ככה סיכמנו שאני על זמן קצוב, אז תעשו את הדברים שאני יודע שהקטע הזה העלה לכם. נו למה אתם מחכים? קדימה! לפני שיתקרר.
"האנדרטאות של כל זה" - החיבור שכתב זילבר ליום הזיכרון האחרון
לא מזמן כל כך הייתי בהר הרצל יחד עם מי שהיו אז חיילים בהכשרה של גדוד 50. הלכנו שם במהלך סיור שיגרתי שקורה כל שנה טרם ההשבעה, בזמן שהלכנו שם סיפרתי להם על סיפורי הגבורה של אנשים בודדים שהרבה בזכותם אנחנו כאן, היו שם הרבה גיבורי ילדות של כולנו כמו רועי קליין ויוני נתניהו וכאלה שאולי לא שמעתם את שמם כמו יובל הראל.
נאלצנו ללכת מספר דקות בשבילי בית הקברות חוצים שדות לבנים של שיש בכדי להגיע מקבר אחד לאחר... ההליכה ברוב הימים עוברת כדבר טבעי לא התקבלה אצלי ככה באותו היום.
הליכה שצובעת את העיניים בלבן עם בליל שמות שלא נגמר, בעודי שם בבית הקברות עובר אני על יד המחיר הכבד ביותר ששילם העם היהודי בשביל המדינה הזאת טובי בנינו ובנותינו.
אנדרטאות לבנות אלה פזורות בכל מקום שלא נלך בארצינו הקטנה בין אם בבית קברות צבאי, אזרחי או באנדרטאה לזכר.
אתרים אלה, כך התבהר לי באותו יום, הם לא רק זכר לנופלים אלא לפיד בוהק שמדגיש את כל הפוטנציאל האדיר שאבד בשביל הקמה ושימור של המדינה הזו. כל נער ונערה הותירו עוד סיפור שלא הסתיים עוד פוטנציאל גלום שמוצא את מקומו לא בסיפור שלהם אלא בסיפור של כולנו.
את האנלוגיה הזאת לא אני המצאתי, אבל רק באותו היום הצלחתי למצוא בה את המשמעות החזקה הזו, רק שם כמה שעות לפני שמחלקת הלוחמים שלי הלכה להישבע גם היא לשלם את המחיר במידת הצורך ולפעול בכל כוחם כדי שאף אחד אחר לא יאלץ לעשות את זה בעתיד, הצלחתי להבין לראשונה על מה אנחנו נשבעים ובשביל מה אנחנו כאן.
אני כותב לכם את המילים האלו אחרי יום שכול כולו עוסק בהכרת תודה הזו עבורם בין אם עשו זאת בשעת קרב ובין אם נהרגו בזמן ששירתו את המדינה. האובדן שלהם ושל המשפחות שלהם הוא מה שמאפשר לנו להיות כאן ולחשוב על המסיבה שנצא אליה היום בערב.
אני לא יודע בדיוק איזה מסר אני מקווה להעביר אולי נסיון להצליח ללכוד את התחושה הזאת עבורנו שאנחנו חלק מסיפור הרבה יותר גדול כזה שממשיך להיכתב מדי יום.
סיפור של עם שלם בן יותר מ-2000 שנה, סיפור של מדינה שחוגגת היום 74 ומחיר הקיום שלה לא יסולא בפז. אני לא יודע מה איתכן אבל לי זה נותן הרבה פרופורציה, הבנה של כובד האחריות, הרבה הערכה וקצת גאווה.
ההספד של אחותו רום:
איך אפשר להספיד את הבן אדם הכי חי בעולם? במרחק של שש שנים הלכתי בעקבותיך - אם זה בצופים - כל כך אהבת את שבט ירקון ואהבת גם את השבט הקטן בו הייתי. תמיד ליווית אותי, עזרת לי בהכל, עזרת לי באודישנים. השאיפה הכי גדולה שלי היתה לעשות שנת שירות כמוך. היית מאחורי ובאת לבקר. הרגשתי הכי קרובה אליך בעולם. אמשיך את הדרך שלך בצבא. יובל, אני מעריצה אותך, תמיד תהיה מלך עבורי. חיית חיים מלאים בהרפתקאות ונהרגת כגיבור למען המדינה שכל כך אהבת"
צילום: אביגיל עוזי
בירוחם לא שוכחים אף אחד. בסוף השבוע התקיים לו המחזור ה-11 בליגה ב', כשבצד הגשמים העזים בצפון, כמו בהתמודדות בין סנדלה גלבוע לאיכסל, הפועל ירוחם מהמחוז הדרומי עלתה למשחק מול מ.כ. שדרות עם חולצות לזכרו של סרן (במיל') יובל זילבר ז"ל, שנפל בקרבות בצפון רצועת עזה."זילבר ז"ל מרמת גן, היה מ"מ מילואים בגדוד חי"ר 7007 שבחטיבת הראל. נפל הוא בקרב בצפון רצועת עזה, בפעולת כיבוש מוצב "פלסטין" שהיה המעוז הצפוני של חמאס. סרן זילבר ז”ל, בוגר תיכון אהל שם, היה בטיול הגדול במזרח וכאשר שמע על פרוץ המלחמה, החליט לחזור לארץ ולהתגייס בצו 8. בן 25 בנופלו, יהי זכרו ברוך", נכתב עליו.
"הוא צחק איתנו בקבוצה של החברים שהוא לא מספיק חתיך בשביל להיות גיבור"
עדי אסתר כץ חברה של סגן יובל זילבר ז"ל בריאיון לליאת רגב ביום ה-27 למלחמה "חרבות ברזל", בתוכנית "בחצי היום", 2.11.23
בית הקפה שנפתח להנצחת הקצין שנפל בעזה: "מרגש שלא שוכחים אותו"
במהלך שנת השירות שלו בבית שאן הקים סרן יובל זילבר ז"ל מיזם חברתי: בית קפה שמופעל על ידי בני הנוער בעיר. אחרי שנפל בעזה, החליטו בתיכון אורט אמירים בבית שאן לפתוח בבית הספר בית קפה על שמו. אביו: "זה כבוד גדול"
סרן (מיל') יובל זילבר (25) מרמת גן, מפקד מחלקה בגדוד חי"ר, נפל בתחילת החודש בקרבות בצפון רצועת עזה. עכשיו, ביוזמת צוות מורי ותלמידי שכבת י' בתיכון אורט אמירים בבית שאן, נפתח בבית הספר "קפה יובל" - לזכרו של הקצין ותרומתו החברתית לעיר.
לפני גיוסו לצה"ל, זילבר בחר לעשות בהתנדבות שנת שירות בבית הספר אורט אמירים בבית שאן. לצד העבודה עם תלמידי התיכון, זילבר פעל למענם גם מחוץ לשעות הלימודים. הוא השיג מבנה ציבורי ופתח בו בית קפה, שבו העסיק את בני הנוער כדי שלא יסתובבו חסרי מעש. את העבודה בבית הקפה התנה בהצלחה לימודית. בית הקפה הפך להצלחה גדולה ומשך בני נוער ותושבים.
"יובל המשיך לשמור על קשר איתנו גם אחרי שעזב את ביה"ס ואת העיר", סיפרה אתמול ולריס עיני, מחנכת בשנתון י' באורט אמירים, שעבדה עם זילבר בעת שהיה בשנת השירות בבית הספר. "הרגשנו שהעיר והתלמידים שלנו מאוד חשובים לו. הוא היה אדם ערכי ומסור, שהגיע בהתנדבות מלאה כדי לתרום לעיר ולנוער האיכותי שלה. מיד כשנודע לנו שיובל נפל במלחמה בעזה, חשבנו על הנצחתו ונראה לנו הכי מתאים לפתוח מחדש בית קפה כמו שהוא הקים, לעשות את זה בביה"ס שלנו שהוא כה אהב, ולקרוא לבית הקפה על שמו".
איתי זילבר, אביו של יובל ז"ל, התרגש מאוד מהצעד של בית הספר. "יובל רצה לתת לבני הנוער גם בית ערכי וגם בסיס להתנהלות כלכלית נכונה", סיפר אתמול. "הוא הגיע כמה פעמים בשנה לאירועי שנת שירות בבית שאן ושמר על קשר חם עם אנשי העיר. לאחר נפילתו הם עידכנו אותי שהחליטו לקרוא לבית הקפה בתיכון על שמו. מבחינתי זה כבוד גדול. זה מרגש שבבית שאן לא שוכחים אותו. מכל קצוות הארץ מספרים לי על פועלו והלב מתפוצץ מגאווה".
גם ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך, בירכה על מיזם ההנצחה: "אני גאה בצוות ובתלמידים שבחרו בדרך הנצחה כה מכובדת לקצין שנפל בקרבות, תוך שהם מספרים את סיפורו האישי ואת תרומתו לעיר ולקהילה".
1
